ודילג עמ״א בברכת המינים אם התחיל סוף הברכה נמי התחיל מיקרי ואין מסלקין אותם:

מיד עמ״א ובחידושינו הקשינו מי״ד י״ב אין ראיה דהתם אין דרך עכו״ם בכך משא״כ כאן אפיקורסים שכיחי גם י״ל בעשה כן ג׳ פעמים מסלקין לגמרי שם כתב הר״ב להתיר דיעבד משמע הא ליתן לכתחל׳ צריך בדיקה ועמ״ש בפריי שם בשפתי דעת אות ה׳ מזה. ופרישה והפ״ח וא״ר הסכימו דאין מסלקין לגמרי יע״ש ועסי׳ ג״ן סי״א:

כל מקום עמ״א ושבת וי״ט אין בא בנדבה אבל בר״ח יתנה כבסי׳ ק״ז וי״ל. וע׳ קכ״ד ס״י דיוצא בשמע מש״ץ ועמ״א ט״ז. ועב״ח כאן מ״ש דאין נ״מ בין ב׳ פירושים ברש״י ברכות ל׳ ב׳ ד״ה בציבור והא לפי׳ א׳ בעינן תרתי שמע מש״ץ ותפלת המוספין לפניו ואנן קיי״ל במנחה נמי ועפר״ח כאן:

כמו עמ״א הלבוש השמיט וכן נהגו (או והכי נהוג) משום דבר״ח שייך ביטול מלאכה וכ״כ הפר״ח ובחה״מ אין חוזר כמו בר״ח יע״ש. והמ״א הסכים להר״ב דשבת וי״ט הקילו יותר וחל ר״ח בשבת מודה הלבוש משום לא פלוג יע״ש ואנו סומכין על הר״ב. ומ״ש המ״א בב״ח ט״ס אע״ג די״ל דשבת וי״ט קיל מר״ח ובשבת וי״ט סומכין לומר ש״ץ סומך ממוסף אמנחה מ״מ כתב דט״ס שם ועא״ר ד׳ ולדינא קיי״ל כפסק המחבר והר״ב דממוסף על מנחה לא סמכינן. ועמ״ש בחידושינו אפי׳ איחרו הקהל מוסף עד אחר שבע ומתפללין ביחד זא״ז אפ״ה אין סומך ממוסף אמנחה דשחרית ומוסף רגילין להתפלל יחד:

ממ״ש המחבר כאן ב״ה בלחש ש״ץ לעולם אין חוזר והר״ב שתיק ליה והא אשכחנא פתרי במוסף בי״ט א׳ דפסח להר״ב בהג״ה שם דש״ץ מזכיר בלחש ומפסיק בקול רם משמע דאם לא הזכיר הש״ץ והקהל בלחש אין חוזר דמדינא הוי ראוי לפסוק במוסף אלא לדידן א״א להכריז יע״ש ועמ״ש שם בפריי סי׳ קי״ד סעיף ג׳ בהג״ה שם:

בג׳ ראשונות עמ״א מה שהראה מקום לקכ״ד סעיף ב׳ א״י השייכות לכאן דלהמחבר נמי בהכרח הכין הוא דאין מקטני אמנה עמ״א קכ״ד ג׳.