ולא ישחו עמ״א. וכ״כ הט״ז אבל בכ״מ פ״ט מה״ת הלכה ד׳ מבואר שמנענע ראשו ודי יע״ש ויש שם קצת קושיא ממ״ש תחלה בין ציבור וש״ץ לא ישחו יותר מדאי וא״כ ודאי משמע כדין המבואר בקי״ג וסיים הטעם דמיחזי כיוהרא והש״ץ משמע שכורע כדין דמחזיר התפלה להוציא שאין בקי וכ״ב הב״ח והנ״ץ:

בשחיה עמ״א תי׳ קושיית הב״ח על מהרא״י בפסקיו קו״ף דבסוף ברכה קפדינן שיזקוף בשם והקשה הב״ח דבתחלת ברכה נמי צריך שיזקוף בשם ותי׳ המ״א בסוף תקנת חז״ל שצריך לזקוף בסוף הברכה ממש הלכך זוקף בשם (ערש״י ברכות י״ב אי ד״ה כשהוא כורע וזוק״ף כו׳ ובגמרא כשהוא זוקף ר״ל שצריך לזקוף בסוף מש״ה זוקף בשם) ותחלת הברכה הואיל שאין דעתו לשחות כל הברכה ויזקוף ממילא יזקוף בשם (ולפ״ז אם רוצה לשחות הכל כמו ר״ה ויוה״כ בתקפ״ב רשאי בשם באבות בתחלה):

בברכת עמ״א בית ראשונה בפת״ח הידיעה כמו לנחותם כהנים עם קדושיך עם דבוק לקדושיך טעם קדושיך נקראים וכ״כ הפר״ח שכ״מ במס׳ יומא בפ׳ טרף בקלפי ופרק שני שעירים בוידוי ואלו בני אהרן עם קדושיך לא קאמר מאן תנא יע״ש:

עד עמ״א שאנו אומרים רק עד תיבת שלום:

כן יה״ר עמ״א והט״ז הסכים לתת טעם לאותם שאומרים כן לפי ששלום הוא עיקר הברכה יע״ש באות דלי״ת: