אין עמ״א ע׳ תקס״ז מ״א ו׳ א״ר שמך אחר התפלה ובנ״א ס״ד אין לדבר עד סוף י״ח הא קודם תחנון אין קפידא ומ״ש תלמידי רשב״א (ט״ס ת״ד) ראייתו כמ״ש בט״ז א׳ ולא אמר שהיתה מפסקת רגע ודיבור א׳ ש״מ דאין קפידא ובקכ״ד ס״ד וס״ז) דאין לשוח בחזרת הש״ץ תיפוק ליה משום תחנון ומ״ש בריב״ש עט״ז א׳. ומ״ש מותר להתפלל במקום א׳ ותחנה במקום אחר א״י למה ב״כ בשם ס״ח הא מבואר בר״מ פ״ה מה״ת הי״ד וראיה ממגילה כ״ב ב׳ רב לא נפל על אפוהי ופריך לילך למקום ציבור (שלא היה רצפה) ש״מ דשרי וכ״כ הפר״ח בס״ב וי״ל התם ידוע לש״ס דתוך ד״א היה לילך וחשיב מקום א׳ כמ״ש המ״א צ׳ אות ל״ג. ועד״מ ב׳ במהרי״ל י״ל נ״כ תוך ד״א ועמ״ש אי״ה בט״ז ד׳:

להטות עמ״א הנה הר״מ ז״ל בפ״ט מה״ת ד״ה יפול על פניו (ממש דבוקה) ויטה מעט דאל״ה אסור מדרבנן משא״כ לדידן דנוהגין פניו תלויות למעלה למה הטייה לכן כתב כדלקמן באות ך׳ דאע״פ בתפלה שוחה ומותר באין פניו דבוקה בנ״א דעתו ליפול ע״פ אסור גם באין דבוקה כ״א אצלויי אצלי. וע׳ לבוש מ״ש להיפך יע״ש ובחידושינו מגילה כ״ב ב׳ הארכנו קצת. ומ״מ כיסוי הבגד באצלויי א״י למה דמטה על צדו שרי בלא כיסוי בגד מ״ש בצ״ב ט״ס וצ״ל צ״א ס״ד:

והעיקר עמ״א הסכים לט״ז באות ג׳ שאין לשנות המנהג ממ״ש רמ״א ז״ל:

ואנחנו עמ״א עיין טור עשינו כל מה שביכולת בישיבה (ברכות ק״ש וכדומה) ועמידת י״ח ונ״א כמ״ש ואשב בהר ואנכי עמדתי ואתנפל כו׳ יע״ש:

ולא מעומד עמ״א עא״ר ד׳ תחנון בלא נפילה (יחיד בביתו) רשאי מעומד וה״ה כשמתפלל אחר נגדו דאין רשאי לישב יע״ש ועסי׳ ק״ב דהיינו לפניו אפי׳ עוסק בק״ש ותחנונים אסור לי״א אבל מן הצד רשאי לישב יע״ש:

ס״ת עמ״א בבא מציעא נ״ט ב׳ ועמ״ש בט״ז אות ה׳ מזה:

הפתוח עמ״א בעזרת נשים שיש חלונות לביה״כ. ודע מ״ש רמ״א בלא כיסוי פנים היינו בלא נפילת אפים כלל ועא״ר אות ו׳. וכל שאין נפילת אפים אומר המזמור מעומד ג״כ ואין להקפיד בישיבה א״ר ד׳:

אפילו עמ״א ובסי׳ נ״ה (ט״ס כ״ה) שלא יהיה טינוף מפסיק ה״ה כאן הא מפסיק אץ צירוף ואין נ״א כו׳:

קרוב ע׳ מ״א בער״ה משכימין מפני שיש לאכול להנוהגין כן ועט״ז אות ח׳:

בבית עמ״א העלה בחנוכה יאמר בביתו ובר״ח א״א אפילו לאחר שיצא לכאורה כט״ז אות י׳ ואפשר בין ח״י להלל ג״כ אין מפסיק. ומדלא כתב הלל דסוכות וב׳ ימים דפסח ושבועית ש״מ באבל שקובר מתו ברגל ל״מ לטעם מה חג אף אבל דאומרים הלל אף חצי הלל דפסה ואפי׳ להלבוש דמדה״ד מתוחה י״ל בי״ט ושבת אין מדה״ד פתוחה ויצא לנו הדין אם מתפלל בבית האבל בשבת תוך ז׳ אומרים אב הרחמים וצו״צ ואי״ה בסוף הפי׳ יבואר זה בט״ז ט״ו:

אין עמ״א בכתבי מהרא״י ז״ל פ״א. ובהגמ״נ לפי מ״ש באות י״ב מיירי כאן בבית הכנסת הא אצל התינוק א״א צו״צ במנחה:

במנחה עמ״א הגהמיי׳ כו׳ וי״ל אימא דנקיט במילה ביוצר בבהכ״נ כשמתפלל בעל ברית והמילה בבית ואה״נ אצל התינוק במנחה נמי א״א ומהרא״י בכתביו פ״א. ודע שהחתן בבהכ״נ א״א תחנון ובאבל בבהכ״נ אין הציבור נגררים אחריו א״ר ט׳ בשם שכ״ג והטעם פשוט דבחתן שמחה כו׳ ועט״ז יו״ד. וי״ל בשבת חתונה והחתן בבהכ״נ למה אומרים א״ה והרי חתן עדיף ממילה שהרי אתה רואה כן בחתן א״א סליחות ובמילה אומרים עט״ז י״ב עיין מ״א אות י״א:

בשחרית עמ״א וכ״ד בלבוש ב׳ וה׳ שאומרים והוא רחום אין אומרים במילה, והר״ב משמע שסובר המחבר כל והוא רחום קודם ברכו בישתבח שקצת מקומות בספרד אומרים ומלת אפילו כלומר:

שלא עמ״א וכללא הוא כל שאין אומרים תחנון א״א גם במנחה שלפניו לבד ערב יה״כ שא״א באשמורת כבסי׳ תר״ד ואומרים במנחה שלפניו כ״ה מבואר כאן בלבוש וא״י למה הוצרך א״ר בתר״ד אות ג׳ להוכיח משם הא כאן מבואר כן ובאמת י״ל הא כ״ש הוא מט״ו באב שאומרים למנצח וכן ט״ו בשבט ואפ״ה אין אומרים במנחה שלפניו כ״ש עיה״כ שא״א למנצח וצ״ע. עמ״ש באות שאח״ז:

בט״ו באב מ״ש הר״ב בס״א ט״ו באב א״א למנצח ט״ס לכאורה רק ט״ב א״א למנצח אבל ט״ו באב אומרים למנצח ובש״ע נ״ץ הוגה כהוגן ט״ב והעד דהראה לתקנ״ט ס״ד. ומ״ש המ״א הרבה טעמים לאו להכי איכוון דאל״כ היה לציין שם:

בט״ו בשבט עמ״א וכללא הוא כל שא״א תחנון א״א בשבת צו״צ במנחה שלפניו ובעיה״כ אומרים צו״צ בשבת דהא אומרים תחנון במנחה שלפניהם:

בל״ג בעומר עמ״א עיין לקמן סי׳ תצ״ג:

עד עמ״א ז׳ ימים לכאורה ששה דתשלומין עם יום עצרת וכ״כ פר״ח עד י״ג ולא עד בכלל יע״ש. עב״י בשם שב״ה הטעם במנחה שלפניו א״א תחנון שאם באו עדים ממנחה ולמעלה היום ולמחר קודש והעתיק הע׳ץ י״א והנה בר״ה היה זה למ״ד נתקלקלו בשי״ר ובר״ח אפשר אומרים שיר של כל יום ולהר״מ בה׳ קידוש החודש פ״ג הה״ו הקלקול במוסף יע״ש וזה שייך בכל ר״ח בקרבן מוסף או אפשר לא פלוג מ״מ היום ומחר קודש ל״ש בכל ר״ח דמותר בעשיית מלאכה כבסי׳ תי״ז ור״ח מפני כבוד י״ט שנהגו י״ט נהגו לאחר מנחה ג״כ. גם לא הבינותי לדידן תמיד ער״ח יום כ״ט ואיך יצויר בכ״ט יבואו עדים רק בל׳ ול״א:

ליפול עמ״א זה א״ו דאביי ורבא אצלוי היינו אדם חשיב (מגילה כ״ב ב׳) ומ״ש כמ״ש רסי׳ זה קשה דהתם ט״א ההטייה כמ״ש באות ב׳ לא משום אדם חשוב וצ״ע והנה בר״מ פ״ה מה״ת הי״ד אסור השתחויה על אבנים חוץ למקדש וא״י קידה על אפים נמי אסור כמ״ש פ״ו מעכו״ם ה״א ושם כ׳ הכ״מ דר״מ הוציא דאדם חשוב כשמטה שרי הקשה עליו יע״ש א״כ י״ל מש״ה השמיט כאן דאין זה מוכרח כ״כ:

בפשוט עמ״א חילק בין השתחויה בתפלת ח״י הכנעה מותר באין דביקה (בדביקת פניו לבד אסור מדרבנן ברצפה) ובנ״א כיון דעתו ליפול על פניו אפי׳ אין דבוק קרוב לגזור ובעינן אצלוי דוקא וזה טעם ההטייה בס״א עמ״א ב׳:

וכן עמ״א זה יש לפרש בפוי״ר באין רצפה אצלוי או ברצפה על פניו בלא פיו״ר אסור מדרבנן אצלוי בעינן כאביי ורבא מגילה כ״ב ב׳ אצלוי בלא פיו״ר ועמ״ש בט״ז י״ד:

אם עמ״א פירש בפיו״ר על הרצפה אם יציעו עשבים הוי כלא רצפה ובאצלוי שרי כה״ג. אבל בלא פיו״ר בעשבים א״צ הטייה דהוי גזירה לגזירה. ולגרסא א״ו יציעו נמי ה״פ בפיו״ר בלא רצפה יעשו הטייה א״ו יציעו וא״צ הטייה בפיו״ר דלאו מטעם גזירה אסור אלא כרב שרירא דקרקע הבית כו׳ וכשיש הפסקה בתלוש שרי ולא גזרינן כלל. וא״ש מלת בין הקרקע משא״כ לפי׳ א׳ צ״ל בין הרצפה ומ״ש בר״ה א״צ הנה למנהגינו שנופלין בלא פיו״ר א״צ לזה וכבר הארכנו בט״ז אות י״ד מזה וכאן אין להאריך יע״ש ותבין בכאן: