איתא ברי״ף כו׳ עמ״א ברי״ף פרק הקורא עומד (הוא שם פ״ד) משה תיקן בשבת וי״ט ור״ח ובחה״מ עזרא בב׳ וה׳ ובמנחה ובר״ן שם הקשה זה ותי׳ דמנין עזרא תיקן (במ״א יש כאן ט״ס וצ״ל עזרא תיקן (ועתוס׳ ברכות י״ג א׳ ד״ה בלשון הקודש נמצאת למד שמשה רבינו תיקן שבת ויו״ט ור״ח ובחה״מ קריאת התורה עם סכום המנין ועזרא תיקן מנחה בשבת עם סכום המנין וב׳ וה׳ משה תיקון הקריאה ועזרא המנין בדאיתא במרובה וכ״ה בר״מ פי״ב מה״ת ה״ח ומ״מ אין אלו מ״ה אף תקנת משה רק תיקון נביאים אבל הב״ח בתרפ״ה כתב לרש״י הוי קריאת כל שבת מ״ה (ה״ה י״ט מקרא דוידבר משה מועדי ה׳ כו׳ (ומ״מ סתימת הפוסקים דהוי דרבנן וקרא אסמכת׳ ובתענית שקורין הוא מתקנת הגמ׳ ועיין סי׳ תקס״ו ותקע״ה ותקע״ט בטור וב״י ועיין מגילה בזה. בדף כ״ג א׳ הני ג׳ ד׳ ה׳ ו׳ ז׳ נגד מי רואי פני המלך ערש״י ותוס׳ משמע לכאורה דמשה תיקן להם קריאת ס״ת לא מנין כלל אף בשבת וי״ט יע״ש:

הא דאמר בקפ״ב וילכו ג״י בלא מים כו׳ קשיא והא בכל יום קורין ק״ש והוי תורה (ואי אומרים פסוק א׳ די י״ל קצת) וצ״ל דמלבד זה צריך לעסוק בתורה ואפשר שלא ילכו בלא תורה מתוך הכתב דווקא ואי״ה יבואר לקמן ובפתיחה:

מריש הוי קשיא לי כיון די״א ד״ת ואפי׳ לדידן תקנת נביאים ואפי׳ על דרבנן מברכין וצונו למה איו מברכין וצונו לקרות בתורה והוי ניחא לי כי ברכה לעסוק בשחרית עולה לזה וגם כל הברכות אע״ג דהוי הפסק גדול לא חשיב הפסק דכל רגע צריך לעסוק בתורה (עסי׳ מ״ז ואף דל״ד כ״כ י״ל זה) אקב״ו על ד״ת כולל גם זה ומפני כבוד הציבור חוזר ומברך אשר בחר בנו כבסי׳ קל״ט ע״ש אלא דא״כ אם קראו לס״ת קודם שבירך לעסוק לא שמענו דצריך לברך מקודם אקב״ו לעסוק כו׳ י״ל דאה״נ בעוד שילך מברך אקב״ו והערב כו׳ ואח״כ מברך בקול רם אב״ב ועמ״ש בסי׳ מ״ז מזה:

ואין עמ״א ועט״ז אות א׳ מזה ועמ״ש אי״ה באות שאח״ז:

מותר עמ״א דהלבוש אחתן נמי קאי וכ״ה בבדק הבית (ט״ס בר״ה) ועסי׳ תרפ״ד ס״ג אם טעה וקרא ד׳ בר״ח אין קורא עוד יע״ש:

יראה לי אם יש ג׳ חתנים ישראלים דיקראו חנוכה לחתן חמישי דמה טעם אין קורא חמישי דאין מוסיפין ואין משגיחין בחנוכה שאינו מענינו של יום כמ״ש הב״י ולבוש שם משא״כ כאן שניתן לדחות אצל שלשה חתנים אלא דלא נהיגי כן בכה״ג יש לסמוך אהמחבר והר״ב וקורין חמישי לחתן ג׳. אבל שני חתנים ל״א ישראלים דלא ניתן לדחות (כמו חתן א׳ רביעי) אפי׳ שניהם כהנים די״ל דניתן לדחות אם קרא ד׳ בר״ח ואמר קדיש דהוי הפסק ויקרא החתן שני חמישי י״ל כיון דבלא טעם לא ניתן לדחות ואי״ה לקמן במ״א אות ט״ז יבואר עוד לענין שני כהנים:

לשני עמ״א באות הקודם וגימל בעל ברית אין לנהוג כן בחנוכה משא״כ בג׳ חתנים כמש״ל בזה ועפר״ח דב״ב לא הוי מועד כ״א שמחה ומותר במלאכה ומ״ש דחתן א׳ נמי עולה רביעי י״ל דאין ניתן לדחות יוכלו לקרותו שלישי וכפסק המחבר והר״ב:

בטלו עמ״א בין בשבת שעבר ב׳ או בשבת זו ב׳ אין קורין ג׳ ומיהו אם בטלו ב׳ שבתות יקראו בשבת שלישי עכ״פ סדרא משבת שעבר דל״ש לחצאין ע׳ עט״ז וא״ר ב׳ פסק כהגמ״י שישלימו הכל: ב׳ בתי כנסיות ובא׳ קראו ובשניה לא קראו הקהל בשבת העבר ישלימו בשבת הבאה ביטלו בשוגג ביום ב׳ יקראו בג׳ שלא ילכו ג״י בלא תורה בשם גליון מ״א וא״ר חולק דנשלם בשבת ומשמע בשבת אפי׳ במזיד משלימין:

מלה עמ״א ועא״ר ג׳ דמה״ט מוסיפין בשבת כי שמא יש א׳ שא״י כלל צורת אותיות ואין ממנין יע״ש ועי׳ סי׳ רפ״ב לענין הוספה והעולם אין נזהרים ומוסיפין הרבה. וקורין להוספה אנשים פחותים מראשונים ולא״ר י״ל לתקן יקראו יותר חשובים להוספה:

אינו רשאי עמ״א בסימן ס״ו ס״ד (ט״ס א׳) ומ״ש בפסוקי דזמרה כו׳ יראה באין כהן אחר מיירי. ומ״ש קל״ט ס״ח היינו קראו דמפסיק אפילו בין אהבה לק״ש (כי לא נתקן ממש על הק״ש) מ״מ יברך ברכת התורה דלא עדיף א״ר מב״ה ממש עסי׳ מ״ז ס״ז. ועא״ר ד׳ ומ״ש טירחא דציבורא בהמחבר משמע כבוד ס״ת עם טירחא דציבורא ומיהו י״ל דצריכין להמתין עליו עד שיסיים תפלת ח״י הוי טורח גדול ואין ממתינין ועי׳ לבוש דקורא כהן אחר בשמו אם קראו לזה וא״א להפסיק (בעומד בתפלה אבל בק״ש מפסיק) דליכא פגם כה״ג שרואין שא״א להפסיק:

וקורין ישראל עמ״א הביא דברי הרשב״א ומהרי״ק טירחא דציבורא די כבאות הקדום ומ״ש כשלא יתבשל כבוד התורה כו׳ זה מקדשתו כל שאין מקילין בכבודו שפיר דמי עמ״ש בט״ז ריש הסימן:

עוד רגע אדבר בענין וקדשתו או מויתנה אל הכהנים בני לוי (דברים ל״א) נ״מ בכהן שעע״ז ושב דאין עובד כמ״ש הר״מ בפ״ט מה׳ ביאת מקדש ל״ש לחם אלקיך הוא מקריב ומיהו שוה לבעל מום:

מי שביטל מ״ע זו במזיד וקרא ישראל במקום שיש כהן אם מיפסל לעדות מדרבנן עח״מ ל״ד ואם לוקה מכות טרדות (כתבנו במקום אחר דלפסול לעדות אפשר תלוי במ״מ כמו שיראה הרואה בר״מ פט״ו מה׳ עדות) היתה החיוב שבה מדבריהם ומ״מ כאן אפשר לוקה מכות מדדות דא״צ מעשה כמו שיראה הרואה באה״ע סימן כ״א ס״א ואע״ג דאפשר כל דתקון כעין של תורה ובעינן דומיא דלאו דחסימה וכאן אם רצה הכהן מוחל הא בורכא דאונס יוכיח כמ״ש הר״מ ז״ל פ״א מה׳ נו״ב ה״ז כהן לוקח והא לא דמיא ללאו דחסימה דאם רוצה הוא יכול לגרשה מדעתה ואפ״ה לוקה והדברים ארוכים ואי״ה בס׳ ש״ה אבאר זה: ומיהו י״ל וקדשתו אסמכתא הוא עמ״א ר״א אות ד׳ ועמ״ש בריש הסימן בט״ז וכאן אין להאריך:

ברכו עמ״א בר״ו סעיף וי״ו יע״ש ועי׳ אות י״א ובט״ז זיי״ן ועמ״ש באות שאחר זה אי״ה ועפר״ח כאן:

ועומד עמ״א ועמ״ש אי״ה באות י״א. כתב הפר״ח אם קרא ישראל בהיתר ואח״כ בא כהן אותו ישראל עולה למנין שבעה אבל אם היה כהן בב״ה ובטעות קראו לישראל אין עולה למנין שבעה וקורא כהן לוי ומשלימין לז׳ והוכיח כן מגיטין נ״ט ב׳ רש״י ד״ה ולמאן דעולה למנין שבעה. וסבור הייתי לומר או דפריך למ״ד כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וודאי אי קרא ישראל במקום כהן והיה בבית הכנסת אין כלום וצריך הכהן לקרוא ראשון ומשא״כ למ״ד מהני (וכפי הנראה אין ברור הלכה כמאן אי מהני או לאו ועח״מ סימן ר״ז ור״ח בסמ״ע ובי״ד מזה) או אף כמ״ד לא מהני י״ל בד״ת הא בדרבנן מהני ופלוגתא היא אי ד״ת הוי או אסמכתא עמ״א ר״א אות ד׳ ועיין סמ״ע שם ואמנם נראה דוודאי ליושבים שם שפיר הא חזי כו׳ משא״כ למאי דמסיק משום הנכנסין וה״ה נכנסין ויוצאין א״כ בקרא ישראל בטעות והיה כהן בבהכ״נ לא יעלה כהן אחריו דאיכא יותר פגם שיאמר פגום הוא שקרא אחר ישראל עמ״א אות י״ב דכאן שייך פגם שני בכל ענין (עפר״ח לקמן סובר פגם שני אין חשש כ״כ ושם יבואר אי״ה) ובשבת ג״כ יקראו אח״כ ישראלים וכ״ש בחול שאין להוסיף דפשיטא דיעשה כן ואי״ה בט״ז ח׳ ומ״א י״ב יבואר עוד וכאן אין להאריך ומלשון הש״ע בס״ו נכנס כהן כו׳ ובלוי שהיה בביה״כ ולא כתב כהן או לוי כו׳ ובלבוש כ׳ נכנס כהן וכן לוי שנכנס או הוה ולא ידע יראה כפר״ח דבכהן כה״ג אין עולה ממנין. ומ״מ לדינא נראה כמ״ש:

אבל עמ״א כתב בקוצר דבב׳ הפירושים לקולא לל״א ראשון יכול רק בג״ד לא וכ״ה דעת הר״מ ז״ל בפי״ב מה״ת הי״ט כתב אין כהן יקרא לישראל ולא עולה אחריו לוי כלל בנ״ד וממלת אחריו הא ראשון עולה וכ״מ בש״ע וז״ש הר״ב אבל א׳ יכו״ל לעלות והיינו בשוין יכו״ל איזה שירצה דמכתובות (כ״ה ב) אין ראיה לפ״ז ומריב״ל ל״ד שוין ממש כמ״ש בט״ז אות וי״ו ובלוי גדול פשיטא לוי קודם הא ישראל גדול הכריע כט״ז דאין הלוי עולה תחלה ולא כלל אח״כ. והנה המחבר השמיט מלת כל״ל מלשון הר״מ ז״ל וא״י למה וכ״ש לט״ז אות ו׳ להמחבר לא יעלה הלוי אבג״ד אבל להמ״א י״ל כי אחריו מורה כל״ל לא אפי׳ ג״ד ואמנם הוסיף הר״מ ז״ל מלת כל״ל הן בשוין הן בלוי פחות מישראל אפ״ה לא יעלה הלוי ומשמע בשוין עולה ישראל תחלה אבל המחבר לא רצה לפסוק כן בשוין אלא בשוין הלוי קודם בדווקא וב״ש בלוי גדול רק בלוי פחות ישראל עולה תחלה ולא יעלה אחריו לוי וא״צ למלת כלל דאי בשוין אין ישראל עולה תחלה רק לוי ראשון זהו מה שרצינו לבאר בכאן. ועט״ז ו׳. ומ״ש ססי״א אולי לאות ך׳ בסי״ב:

אין עמ״א הנה בב״י על לוי טעם דברכה לבטלה חמור משום פגמו של לוי ובכהן כה״ג למ״ד וקדשתו ד״ת עיין אות כ׳ ובד״מ אות ד׳ ובלבוש כתב דוקדשתו אסמכתא ולמ״א ד״ת הוי וי״ל דאין עשה כי הא דוחה לל״ת (אפי׳ אי לא הוי עמוד כו׳ בשביל חבירך) כמ״ש באונס כתובות מ״ם א׳ אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל וכפי׳ התוס׳ שם דל״ד לכלאים אפי׳ נאמר לא תשא כה״ג דרבנן עמ״א ס״ס רט״ו מ״מ כל דאיכא כבוד אחר תו לא הוי עשה דוקדשתו עמ״א אות זיין שכפוהו לצאת כו׳ ודוגמא לכיבוד א״ו אפילו אמר לבנו שיעבור דרבנן אין שומע לו כמ״ש הר״מ ז״ל בה׳ ממרים שאתה ואביך חייבים בכבוד ה׳ ה״ח כאן וכאמור:

שהראשון עמ״א למ״ש הב״ח בתירוצו על קושייתו הביאו הט״ז ט׳ ומ״א י״ד יצא דין חדש במוחזקין בשניהם באבא ואמא כשירים שרי כהן אחר כהן ואינו די״ל זינתה בסתר והוי זונה ונעשת חללה בביאת הבעל והבן (אזלינן ב״ר) חלל עיין אה״ע ועל קושיית הב״ח יש תירוצים אחרים וכן הפר״ח לא ניחא ליה תי׳ הב״ח: והנה ישראל אחר כהן לא פגם כהן אבל שיאמרו לוי הוא ומ״ר מותר לזרים עטו״ר וב״י כהן אחר כהן פגם א׳ במוחזק באבוה ובלוי פגם שניהם ונ״מ בהא דאר״י כן ולא סתמא כהן אחר כהן ולוי אחר לוי משום פגם י״ל דל״מ בן אחר אב (עסי׳ קמ״א ס״ו) בכהן שרי כמ״ש באות ח״י ובלוי אסור. ואגב אזכיר מ״ש במקום אחר בריש מכות תוספות היכא שמעידין מצרי שני יפסל הוא והקשה מהרש״א אה״נ וי״ל דא״כ אין נ״מ בבן אחר אב דיאמרו דאב העיד כן ומפסל והבן נולד קודם עדות וכשר הוא ומיהו בכהן ז״א דאכתי לו ולא לזרעו שיוליד אח״כ דמיפסלי מכהונה והתוס׳ בישראל פשוט הקשו. ומיהו מסימן קכ״ח סעיף להז״ח י״ל דבשביל זה אין לקרות כהן שני אח״כ דנהי דאין מחויבין לקדשו אין איסור בדבר ועא״ר ואין להאריך:

שאחד עמ״א ובן אחר אב נמי לא כמ״ש באות הקדום ואני העני מסופק בלוי אחר לוי במוחזק באבוהא ואימיה של שניהם והנה נהפוך הוא למ״א אות י״ב כי לא שייך חשש זה בלוים ואמנם יש תי׳ אחרים על קושיית הב״ח:

בהפסק עמ״א פירש כלבוש (הביאותיו בט״ז ט׳) והמשך לשונו דוודאי י״ל בהפסק ישראל וכהן פעמים וכן בכהן שני כתי׳ על קושיית הב״ח אלא דר״ע כתב כהן לוי וישראל ומדכתב הטור וכ״כ רב עמרם משמע דהטור כה״ג איירי ול״ק למה ישראל כהן לוי כהן לוי סגי לתי׳ א׳ של הב״י אפ״ה אסור דכה״ג שלא כתיקון חז״ל יטעו ודאי כבר פירשתיו בט״ז ואין להאריך:

אע״פ עמ״א כתי׳ א׳ ושלישי א׳ הוא ולרווחא דמלתא אומר אע״פ וכבר כתבנו בט״ז ט׳ דא״כ אחרון ומפטיר למה כהן קורא יע״ש. ועמ״ש אי״ה באות שאח״ז:

למנין עמ״א כללא דמלתא כשיש קדיש אפשר דא׳ אחרון וא׳ מפטיר וב׳ ס״ת בלא קדיש שרי ב׳ כהנים חה״מ פסח שאומרים קדיש אחד ס״ת שניה. ובש״ת כתב הלבוש ג׳ כהנים והנה בר״ח טבת בשבת רק שני כהנים דבס״ת א׳ אף אם יקראו יותר מזי״ן י״ל בעינן לוי וישראל אחריו וגם כה״ג אין לעשות משא״כ בשבת אחרון הוא החשוב כמ״ש הלבוש. עמ״ש בסוף הסי׳:

ואינו שם עמ״א ואם קראו לישראל ואינו שם קורין אחר בשמו דליכא פגם:

משום פגמו עמ״א עמ״ש באות י״ב. וב׳ אחים תאומים ג״כ אסור דא״י שהם תאומים ויאמרו הא׳ פגום ועסי׳ קמ״א:

ש״ץ עמ״א הסכים לט״ז אות יו״ד והראה לאות י״א דכל שהוא בביה״כ ואין קורא אותו אין פגם דיאמרו שגגה הוא כו׳ יע״ש:

שכולה עמ״א דאף למ״ד דוקדשתו ד״ת מ״מ מפני דרכי שלום טוב יותר שיעלה ישראל ומידי דהוי אמ״ש אות זיי״ן דכבוד חכמים עדיף מוקדשתו. הביא דברי הלבוש והק׳ בישראל ולוי לוי קודם כבס״ו וי״ל כאן שיש כהנים יאמרו דלוי זה חשיבותו מפני שהוא כהן ול״ד לס״ו ועט״ז אות י״א:

אין עמ״א וא״י מה מלמדנו דפשיטא דמ״ירי שרוצה לקרות בי׳ דבפחות מי׳ אין קורין:

יום או יומים ל״ד כל שקובעין ארון ואפשר דל״ד קובעין ה״ה מניחים כך בחבית וכדומה שפיר דמי והעולם מקילים בכל ואין נכון:

אדם חשוב עמ״א בפ׳ זכור ד״ת לחולה לחוד נמי מביאין ועיין תרפ״ה אי יוצא בקריאת דפרשה שקרא כבר בשבת:

כתב א״ר אות י״ג בי״ט טעו וקראו כהן חמישי אם אפשר יעמוד שם למפטיר ואחר יקרא חמישי ואם א״א כיון שעלה לא ירד ועפר״ח פגם דידיה כל שמוחל רשאי ופגם ראשון לא מהני יע״ש:

עיין י״ד סימן תי״ו ס״א בשבת אבל כהן מותר לקרות לו לתורה ובחול אין עולה עיין שפ״ד בש״ך אות ג׳ אף למ״ד וקדשתו ד״ת דכבוד חז״ל עדיף טפי דאבל אסור בד״ת אבל טוב שיצא מקודם עא״ר אות ט״ו מ״ש המחבר בכהן סומא וכן בסי׳ קמ״א כתבנו לעיל מזה דמשמע כהן בעל מום עולה ראשון וצ״ע במקום שיש שאר כהנים יעסי׳ רפ״ב במ״א אות וי״ו ועמ״ש אי״ה בקל״ו: