ואחד עמ״א. יש בכאן כוונה אחת לדעתי כי הב״ח ופרישה העתיקו קצת בגוונא חדא שלא לקרות לאמצעי אלא או לראשון או לאחרון והקשו דאמצעי נמי יש לו מעלה וא״ר הבין (כפי מה שהבנתי אני מדבריו) דוודאי ראוי לא׳ ואם לא יקרא לב׳ וא״ל בהכרח לג׳ פחות מי׳ א״א ודקדק כן מרש״י מגילה כ״א ולפ״ז מ״ש לא לאמצעי היינו שימתין בכוונה אסור וה״ה אם ימתין על אחרון מבייש שניהם אבל המ״א העתיק שלא לבייש אחרון לחוד ולדבריו דנפשיה קאמר כן (ולא לגמרי כרש״ל) ולשיטתיה באות ב׳ דהשתא ש״צ קורא כחד גברא דמי ואחרון חשוב יותר כמו נ״ח דאחרון עדיף מראשון ואה״נ דראשון נמי לא רק אחרון. ודע אע״ג דכהן חשוב טפי מ״מ בגמרא בסתמא אמרו איזה שקרא ד׳ משובח משמע וודאי אף כסדר המשנה (גיטין נ״ט א׳) אפ״ה אין גזל כי כ״א יש לו מעלה. והנה בגמרא נתן מעלה לג׳ מעלין תיפוק מההכרח שלא לפחות מיו״ד פסוקים לפירש״י שם אם לא קרא א׳ או ב׳ מה יעשה השלישי ולכאורה דנ״מ באחר קורא (כמו ש״צ וזה דלא כמ״א בשם ש״ל וכמדומה שהמנהג לקרוא לג׳ יותר מכהן ולוי וכפסק המ״א בכאן:

ואיזה עמ״א האדון ז״ל עשה כלומר ולכאורה סובר הייתי דה״פ ל״ד ד׳ ה״ה פרשה יב״פ מי שקרא ששה משונה וברש״י מגילה כ״א ב׳ ד״ה ראשון אם יש ריוח בפרשה וקראו כ״א ד׳ כולם משובחים משמע דכיון דיש לחלק ראוי שיחלקו בשוה ודוקא י׳ פסוקים דא״א לחלק אז יכול כ״א לעשות מה שיוכל [עט״ז ב׳] ושוב ראיתי שכוונתו פשוטה מש\ובח צ״ל יותר לא לגנות אחרים עד״מ אם כהן ולוי קראו רק ג״ג אין מגונים בשביל זה ומ״ש מניח לב״ה ע׳ שבת פרק שני אלמא אהרון חשוב יותר ותי׳ עמ״ש באות א׳:

במנחה עמ״א הביא תה״ד כ״ד והא בהמחבר מבואר כן ואפי׳ פרשיות המועדים ממש שתקנת משה רבינו נמי כן הוא אם דילג פ״א אין חוזר ול״ד מוספי י״ט דהוא תיקון ד״ע ע׳ אות וי״ו:

י׳ פסוקים עמ״א דתרתי לריעותא שלא קרא כתיקון חז״ל י׳ פסוקים גם דילג פסוק אחד אף בחול חוזר וקורא והנה אם נאמר דלא קראו ט׳ קשה פשיטא דאם לאו דחוזר וקורא כמ״ש בס״ד דאם קראו פחות מט׳ צריכין לחזור ולקרות ואפי׳ לא דילג כ״ש בדילג והנה י״ל ג׳ דינין יש א׳ אם קראו ט׳ פסוקים אע״פ שדילג פ״א בחול א״צ לחזור כלל ואם קראו ח׳ פסוקים ודיל״ג א׳ באמצע חוזר וקורא על שטתו כסדר לגמרי כמ״ש במ״ס פי״א ה״ו הביאותיו בט״ז ג׳ אבל אם קראו חית בלא דילוג ג׳ ב״פ חוזר השלישי או אחר וקורא ג״פ ומשלים וכדבעינן למימר לקמן אי״ה וא״ש בס״ד אמר אם קרא אחד ב״פ (היינו שלישי) צריך לחזור ולקרות והדר אמר אם קראו פחות מט׳ צריכין כולהו בדילג א׳ בנתיים דלא כמ״א י׳ יע״ש ועא״ר ג׳ (וא״כ דברי המ״א באות י׳ כפי סברת האפשר הוא וכדבעינן למימר בסמוך אי״ה) אלא דהמעיין בהגמי״י פי״ב מה״ת אות מ׳ השמיט וא״ל חוזר וקורא על שטתן שאין מדלגין רק וא״ל חוזר וקורא ואפשר היתה נוסחא כן וכן העתיק הב״י ז״ל ולפ״ז ליכא רק ב׳ דינין וא״ל חוזר וקורא היא ושנים עמו אפי׳ בדילג ולפ״ז בהכרח לפרש כמ״ש המ״א ואפשר תרתי לריעותא חוזר אף שקרא ט׳ פסוקי׳ ועמ״א אות ט׳ ושם יבואר אי״ה וכאן אין להאריך. ובלבוש ס״ה מבואר דט׳ פסוקים לא מהני יע״ש:

חוזר עמ״א תה״ד סי׳ כ״ד יע״ש והיינו די״ל אפי׳ קראו ז׳ גברי בשבת כ״א פסוקים (ובמקום שנהגו כן ולדידן כל הסדר ודילג פ״א) אפ״ה חוזר וקורא הוא ושנים עמו והוא ממ״ס פכ״א ה״ז והיינו בשבת ושם מבואר חוזר ומברך וקורא הוא ושנים עמו והנה כ״כ המ״א באות וי״ו ויהסו לשכחה למור״ם מלובלין ז״ל ואיך כתב כאן ומשמע בברכה הא מבואר הוא במ״ס ולזה יש לנו לומר דמ״ס מיירי בדילג פ״א מכ״א פסוקים ולא קרא א׳ מהז׳ כ״א ב׳ פסוקים ומש״ה קורא הוא ושנים עמו בברכה דאותן ב״פ כמאן דלא קראו כלל ולשיטתיה באות ד׳ דל״ג על שטתן א״ש עמ״ש בט״ז אות ג׳ (הגמי״י והב״י השמיטו על שטתן במ״ס פי״א ה״ו יע״ש) א״ש דכתב ומשמע ועמ״ש באות ו׳ ואות ח׳ במ״א וט״ז ד׳ אי״ה:

ושנים עמו עמ״א לפי שאין ברור אם מברך כמ״ש באות הקדום נתן טעם שאין קריאה פחות מג״פ עט״ז ג׳ ועפר״ח:

הביא תשובת מוהר״ם מלובלין ז״ל והקשה עליו א׳ מ״ש הגמי״י בשם מ״ס אפשר בלא ברכה לזה אמר שלא. ראה מ״ס גופא פכ״א ה״ו דמבואר דמברך אף די״ל התם בדילג פ״א ולא קרא כ״א פסוקים כ״א א׳ קרא ב״פ כמ״ש באות ה׳ מ״מ איך כתב הגמי״י בשם מ״ס בלא ברכה והא שם ודאי בברכה ואמנם אפי׳ נאמר דמברך שם אפי׳ קראו כ״א פסוקים בפרשת המועדות דמוספין יש להסתפק (היינו מוספי היום שקורין בספר שני) כי פרשיות המועדות בספר א׳ הוא תקנת משה רבינו ע׳ קל״ה בריש הסי׳ מ״א ופרי החג בספר שני בסוכות הוא ג״כ תקנה מהם אבל מוספי פסח ושבועות הוא תיקון רב עמרם כמ״ש המ״א לקמן בשם הב״י ברפ״ב ואמנם מ״ש שלא ראה מ״ס גם בהגמי״י לא ראה בפי״ב מה״ת אות מ״ם שמבואר שם דמברך יע״ש והנה בלא״ה קשה לי עמ״ש מור״ם מלובלין ז״ל דאספיקא לא מברכין בשלמא אם מברך אקב״ו שפיר משא״כ דנתקנה מפני כבוד התורה בציבור כמ״ש בסי׳ קל״ט ס״ח וכמ״ש בריש סי׳ קל״ה א״כ ל״ש זה גם למ״ש הפרישה בסי׳ ס״ז ספק ק״ש דמברך דכל שמחויב לעשות וא״י אם עשה מברך וכאן נמי הכין הוא דודאי מחייב לקרות היום אם ביום הב׳ או ג׳ וא״י אם יצא (דכה״ג לא אמרינן ספק דרבנן לקולא דומיא דעיר ספק מוקף חומה דקורין בשניהם (ע׳ ר״ן מגילה) ומיהו המ״א בסי׳ ס״ז הביא תשובת הרשב״א דהכי נתקן יע״ש. ולדינא העלה דמוספי היום שהם חובת היום אם לא קראו כלל אע״פ שקראו ה׳ גברי בספר א׳ מוציא ס״ת וקורא בברכה ול״מ פרי החג אפי׳ מוספי פסח מדסתמו התוס׳ מגילה כ״ג א׳ ד״ה חד אמר יע״ש מחובת היום צריך לחזור ואפי׳ י״ל בהא מ״מ אין חשש ברכה לבטלה דמה לי אם קרא מיד חובת היום או אחר זמן. ובדילג פ״א אין חוזר דכ״ל שכן מפ׳ המועדים (וא״י מלת כ״ש דפרי החג מבואר בגמרא נמי הכין הוא ואפשר לדידיה דפ״מ אין חוזר) וא״כ בנידון מור״ם מלובלין ז״ל הוי כאילו לא קרא כלל כו׳ ומשמע אם קרא ביום הג׳ דבקיאין כו׳ אין חוזר ומברך על יום השני כ״א קורא בלא ברכה כפסק מור״ם מלובלין ז״ל כה״ג גם אמנהג״א לא מברכין ושאני קידוש י״ט שני דמברכין דלא לזלולי והדברים ארוכים אין עת האסף פה:

ומה שצוה האדון ז״ל לעיין בלבוש ס״ו שסובר כפי הנראה כמוספי היום אפי׳ דולג פ״א חוזר ומברך דעיקר חובת היום הוא ומה״ט פרשת פרה הכין הוא דחובת היום הוא (לטהר טמאים לפני פסח) ומיהו פרשת פרה יש ג׳ טעמים א׳ שהוא ד״ת לי״א כמ״ש מוהר״ם ז״ל ב׳ דהוי רק רמז בעלמא וכאילו לא קראו כלל לא וכמ״ש המ״א אות י״א ושם יבואר עוד אי״ה וה״ה בחובת היום אם דילג פ״א אין חוזר אבל כל הענין חוזר וביום הג׳ הוי כאילו לא קרא כלל:

נסתפקתי בדילג פ״א בשבת בפ׳ שקורין אותה במועדים מהו דע״כ חוזר דלא יקראו זה הפסוק קודם השלמת התורה משא״כ כה״ג וע׳ לבוש ס״ה ומ״ש שם ב׳ וה׳ אין מחובת היום לשיטתיה בס״ו וצ״ע מ״ש מדסתמו ל״מ בחג דינא דגמרא עמ״ש בקל״ח מזה:

פרשיות עמ״א ומוספי המועדות (שהם חובת היום) מחלוקת הלבוש והמ״א עמ״ש באות הקדום בזה:

צריך עמ״א מ״ש ש״ל בב״י ליתא אבל בא״ר אות ז׳ כ״כ בשם מ״ל דמברך לפניה ולאחריה ומ״ש ויתחיל מכאן ולהלן משמע לא מאותן ב״פ וכן הבין א״ר שם מדבדיו ולפ״ז לכאורה בתרתי פליג עם הט״ז אות ד׳ ואי״ה בט״ז יבואר בזה באורך:

פחות מט׳ עמ״א וא״ר ועמ״ש באות גדה״ו מזה והלבוש בפ״ג כתב בפירוש בדילג צריך לחזור ואין ראיה מאנשי מעמד ולפ״ז א״ש הכפל מ״ש אבל אם קראו פחות מט׳ דקמ״ל כה״ג גם בס״ה כתב דפחות מי׳ בדילג פ״א חוזר וקורא ואי״ה בט״ז ד׳ יבואר באורך:

צריכין עמ״א הנה הכפל דכתב המחבר שכבר כתב קרא א׳ ב״פ צריך לחזור י״ל בג׳ אנפין. הפן הא׳ דרך הלבוש בס״ג דקמ״ל אפי׳ קראו ג״ג בדולג אפ״ה חוזרין (ואפשר זה שקרא בדולג חוזר לבד. הפן הב׳ במ״ס פי״א ה״ו דאם קראה ח׳ פסוקי׳ בדילוג (דילוג שדלג ולא קרא דולג שקרא פסוק למפרע מה שקרא חבירו) צריכין כולם לחזור הואיל ותרתי לריעותא ח׳ פסוקים וגם זה שלא כסדר משא״כ בקראו שנים ג״ג פסוקים ושלישי רק שני פסוקים חוזר הוא לבדו הג׳ אבל המ״א לא הונח לו בב׳ דרכים אלו באות ט׳ סובר דולג מהני כמו באנשי מעמד בראשית ויהי רקיע תמניא פסוקי. הב׳ באות ד׳ כתבנו דהמחבר משמע דנוסחתו במ״ס לא היה שיקרא על הסדר כ״א חוזר וקורא בדילוג כ״א אותו פסוק וב׳ עמו בחול כשלא קרא י׳ פסוקי׳ יע״ש ויש לנו דרך ג׳ בזה והוא דאם הג׳ קרא ב״פ חוזר וקורא הוא ג״פ ויבואר אי״ה בט״ז אות ד׳ ואם לא קראו בין הכל רק ח׳ פסוקים דהיינו הכהן קרא ב״פ ולוי וישראל ג״ג היכי נעביד יקרא הכהן ג״פ אין ראוי לקרות אחר ישראל עסי׳ קל״ה במ״א אות י״ד ואע״פ שהוא אותו כהן יש חשש לנכנסים אחר ישראל כו׳ והמ״א לא רצה לפרש ככל הג׳ דרכים ועמ״ש אי״ה בט״ז אות ד׳ מזה:

ומברך עמ״א זה טעם הב״י בשם הכל בו בשם רבו (באר הגולה ז׳ ט״ס וצריך לציין על פ׳ פרה) ומור״ם מלובלין ז״ל כתב הביאו המ״א ו׳ פ׳ פרה ד״ת וא״י אמאי לא דהתם כאילו לא קראו כלל ובח״ה סוכות הטעם דספק הוא יע״ש ובלבוש כתב בס״ו כתב הטעם דהוא חובת היום ומש״ה כתב בפ׳ המועדות נמי אם דילגו חובת היום חוזר ולכאורה היינו פ׳ המוספין אפי׳ פסוק א׳ שוב ראיתי שכוונת הלבוש אם דילגו עיקר חובת היום הוי כמו לא קרא כלל כמו פ׳ פרה אבל דילגו פ״א ואין עיקר חובת היום אין חוזר וע״ש ס״ה נתן טעם ב׳ וה׳ דילגו פ״א אין חוזר דאין חובת היום לא משמיעך יע״ש וע׳ אות וי״ו:

הראשון עמ״א לכאורה כוונתו אע״פ שקורא מחדש ג״פ אין ראוי לקרות גם מה שקרא הא׳ והוכיח מר״ח וידבר תמניא פסוקי ותקנו דולג השש היוצאין ולא חשש נכנסים יתקנו יקרא מתחלה הלוי ויוסיף ב״פ (ומעמד ל״ק יתקנו נכנסים ויוצאים ויקראו כהן ולוי הפרשה דזה ודאי דצריך להוסיף ב״פ היכא דאפשר) ומ״מ קשה דזה לכאורה א״צ הוכחה דדולג פ״א נמי בקושי התירו וצ״ע:

אינו עמ״א הניח הנחה קיימת דאין עולה ממנין ולא כתב אסור ש״מ דמותר לגמרי (ומ״ש באות י״ב דלכתחלה לא היינו בעולה ממנין ואפשר אפי׳ פסוק א׳ למפרע לא) וברפ״ג ס״ב הר״ב הגיה וי״א דשם מבורר משא״כ רק משמעות והנה בשקלים שחל בואתה תצוה (לדידן א״א לחול כ״א בפשוטה במשפטים ומעוברת ויקהל פקודי לבוש תרפ״ה ס״ו) אמרי׳ במגילה ל׳ א׳ אביי אמר ו׳ עד לכפר על נפשותיכם והז׳ מפטיר מכי תשא דאי ששי עד כי תשא יאמרו שהשביעי גמר הסדרא שיאמרו דעד לכפר סיום הסדרא ולא יהיה היכר לפרשת שקלים כ״ה שם (היינו ע״ה שא״י כ״כ) ויש ג׳ קושיות א׳ יקראו ז׳ עד לכפר והשמיני מפטיר שמותר להוסיף עוד ב׳ קושיות הקשה המ״א א׳ יוסיפו למפטיר ג׳ פסוקים ותי׳ דסליק ענינא. עוד הקשה יקרא הששי עוד ג״פ בכי תשא (משום הנכנסים) ויחזור המפטיר אותן ג׳ פסוקים ויהיה היכר ותי׳ כיון דאין איסור יאמרו דהסדרא מסיים לכפר כו׳ וכ״ת לכתחלה אין עושין כן כמ״ש באות י״ב ואפי׳ לקרות קצת מה שקרא הא׳ אין עושין וראיה מדולג בר״ח פ״א אי לאו דוחק אין עושין כן מ״מ בין לכתחילה ודיעבד לא יהיה היכר. והשתא קושיא א׳ ג״כ מתורץ דאי יקראו ז׳ עד לכפר והח׳ מכי תשא אין היכר לפ׳ שקלים מידי דהוי אש״ת לקמן רפ״ב דאין איסור כל שאין עולה ממנין ויאמר הסדרא מסיימת לכפר משא״כ הששי יש היכרא דבעלמא אסור שהרי השביעי עולה ממנין וקרא מה שכבר קראו כו׳ ש״מ לפ׳ שקלים הוא:

אם קראו לששי עד סוף הסדרא צ״ע אם יקרא שביעי להשלים כי שמא כה״ג לא מיקרי לא אפשר דע״י פשיעה או שוגג קרוב למזיד לא מיקרי לא אפשר וא״כ אסור לקרות מה שכבר קראו שוב ראיתי דיקרא שביעי ממ״נ ברכה לבטלה ליכא דמותר לקרות מה שקראו כבר ואפשר לא אפשר מיקרי ועולה והבן וע׳ בחידושי מגילה ועט״ז ותכ״ג א׳ ואי״ה בקל״ח בט״ז ומ״א אבאר עוד שוב ראיתי שאין מפורש ברפ״ב ס״ו קראו לששי המפטיר עולה: