שעשאו עמ״א. כתב זה לאפוקי מב״ח דפסק להרא״ש כל עשיית הציצית בעינן לשמה מן טוייה עד הקשירה דבכלל גדילים תעשה לך לשם חובך הכל בכלל (וי״א אפילו הניפוץ עסי׳ י״א ס״א) וכן דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית הכל בכלל פסול בהם עכו״ם והיינו ודאי אף ישראל עע״ג דבאין עע״ג א״צ מיעוטא דבני ישראל תיפוק דבעינן כוונה אלא למעט אף בעע״ג וא״כ ה״ה טוואן עכו״ם וישראל עע״ג פסול להרא״ש אבל הש״ע בסי׳ י״א פסק דמהני לרא״ש וכן נוהגין והלבוש בסי׳ י״א סעיף י״ד אסברא לן זה דעשו להם ציצית על כנפי בגדיהם בתליי׳ החוטין בכנף מיירי וממעט בני ישראל עכו״ם אפילו תחבן לבד בכנף או עשה חוליא או קשר ע״י עכו״ם (שיעור הצריך מ״ה הא שאר החוליות והקשרים אין מעכב רק תליית החוטין וחוליא א׳ עם קשר א׳ מעכב בעינן ע״י ישראל ועסי׳ י״א בט״ז י״ד למ״א י״ט) אבל טוואן ושזרן עכו״ם וישראל עע״ג כשר לרא״ש ופסוק גדילים תעשה לך לשם חובך לשמן יבואר אי״ה בט״ז אות ב׳ בכאן ועיין דרישה עשאן עכו״ם פירוש קשרן וענבן והיא ל״ד ה״ה תליית החוטין ולטעם טוואן יע״ש:

כשירה עמ״א. עיין רא״ם ריש פ׳ אמור תירץ בזה דבני לא ממעטינן בנות ממשמעותיה כ״א היכא דאיכא יתורא כמו בטומאה דכתיב הכהנים בני ולא בנות וסמיכה ותנופה דפטירי דהמה מ״ע שהז״ג ממילא נשאר בני ולא בנות דפסולה תנופה בהו ת״ת אין הבנים מצווין ולית היקישא דרב יהודה השווה איש לאשה יע״ש ועם כל זה בציצית קשה דפטירי דמ״ע שהז״ג הוא נשאר בני ולא בנות כפשטן עיין בפתיחה כוללת מזה ועם זה יתיישב היטב למ״ד אשה פסולה דבני ולא בנות קשה מרב יהודה דרמי תכלת לפרזומא דאנשי ביתיה כיון דסובר ציצית לאו מ״ע שהז״ג לית למעט מבני ולא בנות לדהיקישא דרב יהודה השוה חשוב יותר כמ״ש הרא״ם ז״ל בפ׳ אמור ואפילו נאמר דהשוה לעונשין ולא למ״ע (בפתיחה כוללת הארכנו) מ״מ כיון דלית מיעוטא לית למעט מבני ולא בנות משא״כ לדידן אשה פטורה מציצית דמ״ע שהז״ג אית למימר דפסולה נמי מבני ולא בנות דומיא דסמיכה ועיין הגמ״י פ״א מציצית אות ט׳ הב״י הביאו ולמ׳ש א״ש עיין מנחות מג״א דרב יהודה רמי כו׳ וליישב זה למ״ד האשה כשירה י״ל דכתיב ב״פ ציצית ועשו להם ציצית והיו לכם לציצית ומלהם נמי מצינו למעט מגזל ונשאר לכם לומר ועשו להם אחרים כדדריש רב במנחות מ״ב ב׳ והסמ״ק פוסק כן יע״ש בב״י ואנן קיי״ל עכו״ם פסול ולהם לרבות נשים כו׳ (עיין כלי יקר פ׳ שלח יע״ש וב׳ מגידות שלי) ובסוכה ט׳ דאמר להם ולא הגזול ל״ד אלא באמת מלכם נפקא ולא הגזול כאמור ועדיין צ״ע ועיין א״ר אות ב׳ הרגיש קצת בזה:

ויש עמ״א תפס הטעם של ר״ת כל שאין בלבישה אין בעשייה כמו תפילין וה״ה קטן פסול לעשותן קודם יג״ש ויב״ש בבירור (דד״ת הוי עיין סימן נ״ה במ״א ז׳) וא״כ בסוכת גנב״ך בתרל״ה דיעבד לא לכתחלה וזה דוחק דר״ת פוסל דיעבד והקשו עליו מסוכת גנב״ך גם בני ישראל ולא עכו״ם תיפוק דאין בעשייה משום דאין בלבישה אבל טעם הב׳ י״ל שפיר בני ישראל ממעטינן נשים וקטן כשר וראוי להחמיר בקטן אבל כל שהגיע ליג״ש יב״ש אין מדקדקין דהא אשה דיעבד כשר. גר ועבד כנענ״י עתוס׳ סוכה כ״ח ב׳ ד״ה לרבות יע״ש ועמ״ש בפתיחה כוללת בסי״ג עבדים בזה וכאן אין להאריך:

ציצית עמ״א וסימן ע״ו אות א׳ במ״א יע״ש. א״נ נתקו חוטי הערב פחות מקשר אגודל כבסי׳ י״ט סעיף יו״ד דאם יתיר ויהיה לכתחלה פסולין מן התורה רשאי לסמוך על הרמב״ם:

פטור עמ״א וב״י. ואף דבגד שהוא ספק חציו סתום אין מברכין בסי׳ יו״ד ס״ו דשמא אין חייבין כלל משא״כ כאן דהבגד בר ציצית הוא לבעלים יכול אחר לברך ג״כ עליו:

מברך עמ״א ועא״ר אות ו׳ דהמנהג לברך על טלית שאולה כשעולה לתורה או לעבור לפני התיבה (ובימי הסליחות יבואר אי״ה בה׳ ר״ה) וטלית הקדש וצדקה לכ״ע מברכין עליו דהוי כטלית שותפין יע״ש בא״ר ומברך אף בעולה לתורה לכ״ע:

טלית עמ״א דוקא באקראי הא לא״ה לא דמתקלקל כמו ספרים וה״ה בטלית צריך לקפל כבראשונה שלא יקפידו הבעלים:

ולברך עמ״א דעיקר טעמו של רא״ש שאלה עם ציצותיה מברך דהוי מתנה ע״מ להחזיר דהוי כשלו וזה לא שייך בלא דעת ובתרמ״ט ס״ה דוקא בשאר ימים הא ביום ראשון לא דלא הוי רק שאו״ל לא התנה ע״מ ותירץ דרשות לברך כמו באות ה׳ כמו מ״ע נשים:

שיקפל עמ״א בפכ״ה מחמיר בחול שיקפל בקיפולו הראשון ובשבת אע״פ שאין כקיפולו הראשון והמ״א מיקל בחול אע״פ שאין כקיפולו הראשון ובשבת אפי׳ אין מקפילו כלל וא״י כעת מנלן זה ולכאורה בחול עכ״פ בקיפולו הראשון כי בע״ה מקפיד על זה וצ״ע:

דחיישינן עמ״א וע׳ אות ז׳ בטלית ג״כ באקראי יע״ש ועח״מ סימן רצ״ב בסמ״ע שם דאם צרר בקשר משונה אסורה ועט״ז כאן ועמ״ש בזה בט״ז אות זיין מזה. מ״ש בש״ע סעיף ה׳ על כנפי בגדיהם לאפוקי מרבינו ירוחם שכתב ועשו להם ועא״ר אות יו״ד וי״א מה שהקשה על הלבוש מסי׳ ח׳ יע״ש ואין להאריך בכאן בזה: