גומרין עמ״א כ״מ פ״ח מה״ת ה״ו ומ״ש עם המפטיר משמע דמפטיר בהפטרה בברכה ובא״ר אות ב׳ חולק ומביא ראיה מש״ל דאין מתחיל הפטורה אא״כ התחיל הפטורה גומר יע״ש. ואפשר המ״א בלא ברכה אמרה עסי׳ רפ״ד במ״א א׳. ודוקא נשתיירו רובן כבסי׳ נ״ח פר״ח ויראה ששה סגי. הנה ברכו לא הוי התחלה כבסי׳ קל״ה ס״ו בא״י יראה דהוי התחלה כאן. וחצי עבד וחב״ח עא״ר בשם ע״ת דמצרף והקשה עליו וקצת דמדומי ראיה מר״א שחרר עבדו ועשה דרבים עדיף ואפשר לקיים שניהם לשחרר חצי ועובד יום א׳ ואפשר לא עבר בעשה כה״ג ש״מ דאין מצטרף וי״ל דאם כופין תו עובר בעשה עא״ר מזה. עמ״ש בפתיחה כוללת היוצאים בין גברא לגברא ואין מניחין עשרה ח״ו בכלל עוזבי ה׳ וכי מותר בין גברא ביש מנין עסי׳ קמ״ו ותוס׳ מגילה כ״ג ב׳ ד״ה אין יע״ש הביאו ז״ל ואי״ה בקמ״ו יבואר עוד:

אין עמ״א ובישוב שאין מנין אפשר טוב לקרות בלא ברכה שלא תשתכח תורה קריאה ושלא ילכו ג״י בלא תורה עא״ר כאן אות ב׳ ובכ״מ פ״ח מה״ת ה״ה ה״ה מפטיר בנביא כה״ג עסי׳ רפ״ד מזה דמצוה בלא ברכה ובירושלמי בני העיר ה״א במפרש הניח בצ״ע:

והעולה עמ״א הנה המנהג הר״ב בזמן התלמוד מאחר דל״ש שלא לבייש ובהכרח שעולה קורא אחריו היינו לאחר שסיים הש״ץ המלה דאל״כ תרי קלא לא משתמעי ואי יקרא העולה בלחש לא ישמעו הציבור ועפר״ח ועסי׳ קמ״א ס״ג ועכשיו א׳ מקרא מחומש וש״ץ קורא דלפעמים אף במקרא א״י ומכחישין ומ״מ המקרא יקרא בלחש קצת ואחר שגמר המקרא המלה אמרה הש״ץ. כבסי׳ קמ״א ס״ג ועולה בלחש עם הש״ץ:

אם עמ״א, ובקצרה דאין כאן כ״א ב׳ דיעות ופסק כב״ח ומרדכי דאפי׳ לא קרא ג״פ גומר כאן ומברך ברכה אחרונה דאל״כ יהיה ספק בברכה ראשונה כמ״ש בק״מ וברט״ו אות ו׳ בכ״ג כיוה״כ ביומא ע׳ יע״ש תו הוי דיעבד וסומכין על הר״ם בתשובה (ולהשוות עם החיבור בפ׳ עשירי מס״ת ה״א דבתשובה דהגאונים קראו בפסולה בלא היה ס״ת אחרת ובחיבור מיידי ביש ס״ת אחרת אין קורין לכתחלה בפסולה ואם קראו עולה מה שקראו עיין כסף משנה שם וזה כמור״ם לובלין פ״ד עמ״א אות ח׳) ומ״ש מ״ס כוי ולכן אפשר יש חיסור לשון וה״פ דשם נאמר דהיכא דא״א קורא בע״פ ה״ה כאן א״א משום ספק ברכה היכי נעביד לכן יגמור בפסולה ג״פ ואם ב״פ סמוך לפרשה יקרא עד הפ׳ (ובזה יודה הט״ז) וכמדומה שכן ראוי לנהוג וצירוף דיעות י״א שאין להוציא אחרת לכן אף ע״פ שמוציאין עכ״פ יגמור קריאתו כאן ויברך ברכה אחרונה ואח״כ יוציאו אחרת, ומסתברא כ״ש אם קראו לא׳ ואמר בא״י כו׳ ולא התחיל לקרות כלל דפשיטא דיקרא כאן ג״פ דפשיטא הוי ספק ברכה די״א הפסק בשתיקה חוזר ומברך כבסימן ר״ו ואף דלא קיי״ל כן מ״מ הוי דיעבד ובבאר היטב מטיקטין כתב בשם שו״ת חוט השני בהיפוך והנלע״ד כתבתי:

ואם נמצא הטעות באחרון (גדהו״ז) כ״ע מודים הט״ז ג״כ דאפי׳ קרא רק פ״א או אמר בא״י כו׳ (ברכו לא הוי התחלה קל״ה ס״ו) גומר כל הסדר שם ומברך ברכה אחרונה ומיהו אם קראו אחרון ולא התחיל בא״י מוציאין אחרת וזה פשוט וכ״ה בי״ד בט״ז רע״ט באות ב׳ בסופו להמעיין שם, ולמפטיר לט״ז יוציאו אחרת ולהמ״א יפטיר השביעי והיינו בלא אמר קדיש אחר שביעי אבל אם אמר קדיש בהכרח חוזר המפטיר וקורא ג״פ בפסולה בלא ברכה תחלה וסוף דמ״ש נקרע או טעות דהמנין בדיעבד כשר. עמ״א רפ״ב אות ט״ו וט״ז. והנה מפטיר של כל השנה דוקא או שביעי בלא אמר קדיש (ויאמר אחר הפטורה קדיש) או באמר קדיש יקרא ג״פ בלא ברכה אבל מפטיר ד׳ פרשיות ואף מפטיר במועדים דתקנת רב עמרם הוא (עסי׳ רפ״ג בב״י ומ״א קל״ז אות ו׳) אפ״ה דינו כמו בס״ת ראשונה ויוציאו אחרת אם לא התחיל בא״י אבל התחיל גומר בפסולה וכ״ע מודים בזה הט״ז ומ״א. והר״ב שכתב בי״ד רע״ט ואין חילוק קאי אראש דבריו דמוציאין ס״ת אחרת והיינו בלא התחיל כלל ואי״ה ברפ״ב יבואר עוד ועמ״ש באות ו׳ מזה:

ממקום עמ״א דסומכין על הר״מ בתשובה בדיעבד עמ״ש באות ד׳:

ואפשר עמ״א עיין בד״מ י״ד רע״ט אות ג׳ הביא דברי המרדכי במ״ש בר״ח ד׳ או בחה״מ דאין מוסיפין יע״ש הנה מ״ש בר״ח ד׳ דיש ב׳ דברים א׳ דצריך לשיים הפ׳ שנית ב״פ (ובראשי חדשיכם ה׳ פ׳) ואמנם מבואר שם דבר״ח וחה״מ דאין מוסיפין הוא דקורא כולה ובע״פ הטעות הא בשבת בשביעי כה״ג פוסק כל שקרא ג״פ וזה סותר למ״ש הט״ז כאן אות א׳ ומ״א ד׳ בזה דקורא השביעי כל הסדר. ובמ״א י״ל דמעות למטה או למעלה לא בפ׳ זו וליכא טעות בע״פ כ״א הוספה למה נכניס עצמינו לספק פלוגתא דל״ח כו׳ משא״כ הט״ז כתב דיקרא הטעות בע״פ באחרון וזה סותר דברי המרדכי וצ״ע בזה. ועא״ר וי״ו הרגיש בזה:

חסירות עמ״א ואיכא לעיונא בהך מלתא כפי הטעם שכתב המ״א דא״א בקיאין ועד״מ י״ד רע״ט אם נמצא טעות מעט חסידות ויתרות וכדומה אין מוציאין אחרת אבל אם טעות גדול שאין שכיח מוציאין אחרת מלת וכדומה משמע שיש דומה לחסר ויתר. גם יש יתר וחסר שאין מהשורש כמו לאבותיך כדומה ויש מהשורש מנחי עין קום שוב רוק וכדומה לפעמים בתוס׳ העי״ן ולפעמים לא וכן מנחי למר כמו ברא קרא וכדומיהן. שאין הברת האל״ף ניכרת במבטא כ״א בכח ת״ג ומלת ראש וכדומה. וכן מנחי פ״א יו״ד וכדומה ירא (עא״ר אות ה׳ ז׳) וע׳ לבוש כתב חסירות ויתרות יודי״ן ווי״ן וכה״ג שאין הענין והלשון משתנה יע״ש משמע כל שאין משתנה אע״פ שהיא משורש אין להוציא אחרת ואפשר אפי׳ רחבו במקום רחבה וכדומה יע׳ עט״ז משמע דפוסק ברחבו ורחבה דאין מוציאין אחרת ואפשר ג״כ אם נכתב רחב בלא כינוי דיכולין לקרותו כך ואפשר קיל מאם כתב ההיפוך ובאמת צ״ע בכל זה כי מב״י משמע דגם חסר ויתר דינם שוין לטעות גמור דאל״כ לא היה אומר שאגור העיד עדות בטילה יע״ש בפרישה ובפר״ח דאפי׳ חסר ויתר מוציאין ולדידן דאין מוציאין מ״מ צריך להתיישב בזה:

ומ״ש בשם הצ״צ סי׳ קי״ט מגרשיהם מגרשיהן כו׳ צ״ע ברחבה ורחבו כתב בפשיטות להוציא אחרת שאין משתנה שהקורא יכול לקרות בחולם שהם נחים נסתרים ומגרשיהן שענין והלשון משתנה בין זכר לנקיבה ונחים נראים למה הכשיר ומה בכך דאורחא דקרא להחליף יש איזה דרש ואף שכתב המ״א ולא היה צריך לכ״ז וכאלו אמר שאין זה טעם כ״א ט״א מ״מ צ״ע ועוד דא״כ כל ממוצא אחד נכשיר כמו נשכה לשכה וכדומה ואף שנראה שם מצ״צ דמ״ם ונו״ן דרכם להחליף בכמה מקומות ולפ״ז ה״ה מלת להם ולהן נמי כשר כה״ג מ״מ צ״ע ומ״ש הרשב״א לא הכשיר כו׳ עא״ר ה׳ דבכל גווני אין מוציאין:

ובשעת הדחק עמ״א הביא תשובת מור״ם לובלין ז״ל בסי׳ פ״ד הביאו הט״ז אות ב׳ וסובר דלכתחלה באין אחרת קורין בפסולה בברכה והמ״א פוסק כיש מחמירין וכן הלבוש השמיט יש מכשירין ועא״ר ח׳ די״א וי״א מדהביא באחרונה כו׳ כבסימן ק״א וי״ל הטעם חומר לא תשא למ״ד ד״ת מש״ה פסק לחומרא. ומ״מ למנהגינו שסומכין על תשובת הר״מ דיעבד וכדי שלא יסתר למ״ש בחיבור פ״ז המ״א מס״ת תי׳ בב״י בי״ד רע״ט לקיים מ״ע כתיבה ומפרק עשירי שם תי׳ בכ״מ יע״ש ויש ליישב דסומכין דיעבד דעלה הקריאה ואין חוזר לראש דהוי תקנת נביאים אבל לברך לכתחלה דחומר לא תשא לא וכאמור וכן ראוי לעשות שאין להוציא לכתחלה אף בחיובא דיומא:

טעות עמ״א בהא י״ל אם לכתחלה או כל שאין ס״ת אחרת גם אם חסר יריעה אחת חסירה הוי אם רשאי עא״ר אות י׳ האריך כי י״ל דוקא מוטעה הא חסר יריעה אע״פ שחומש א׳ שלם אין קירין בו וס״ת שנמצא ג׳ טעיות בי״ד סי׳ רע״ט ס״ג בג׳ טעות אסור עד שיגיהו כולו בלבוש:

יראה לי הא דקיי״ל בי״ד רע״ט ס״ג בג׳ טעות הוחזק כולו זה בידי סופר א׳ אבל בהרבה סופרים אין לחוש דכה״ג בי״ד פ״ד בט״ז אות ט״ז בין תולעים דמעצמ׳ ובין מעלמא וכדמות ראוה ממ״ש הלבוש כאן חומש א׳ לא נמצא עדיין טעות ובשאר חומשין נמצא קורין בו משמע בד׳ חומשין יש טעות והיינו בידי הרבה סופרים וכאמור וכ״ת דכאן ס״ס הוי כתבנו ביו״ד רהיכא דהחזקה מנגד ממש לכ״ע לא הוי ס״ס שוב ראיתי בפריי לי״ד פ״ד בש״ך אות ל״ב כתבנו בשם האורח מישור בזה ופקפקנו שם די״ל דחזקה מבוררת באר היטב לכל רואי השמש שאני וס״ת זו אין לה חזקה ברורה כ״א ע״פ עד ואדם מצוי לטעות א״כ כיון דחזינן בג׳ טעיות יצאה מחזקתה אף כתובה בידי סופרים רבים וע׳ תס״ז במ״א י״ב. והנה בהגיה ס״ת ונמצא אחריו טעות א״ב נימא הך סהדא שקרא קאמר ויצטרך להגיה מחדש דע״א נאמן באיסורין וכ״ש היכא שבידו וכאן חזינן שאומר שקר וצ״ל דמחזקינן בכשר וטעם א״ב שגגה הוא ובשאר מונח וצ״ע:

אם נמצא טעות בס״ת ביום שמוציאין ב׳ אין ליקח שנייה בראשונה אלא יוציאו אחרת מיד לראשונה א״ר ק״מ ד׳ בשם ריב״ש כ״ג ואפשר ה״ה בשלשה דכ״א הוכנה למצותה:

בא״ד קמ״ב אות ג׳ כמה דינים וז״ל נשאלתי מחכם סופר א׳ אי שרי לעשות מאל בציר״י שם הקדוש אל בסגו״ל. (היינו בראשית כ״א פסוק ויקרא שם המקום ההוא בית אל והשמיט פסוק כ״ף עד מלת בית אבי והיה ה׳ כר וא״כ א״א למחוק השם אם יש תיקון למחוק פסוקים קודם תיבת אל ולהכניסם שם ומאל בציר״י יהיה נקרא אל בסגו״ל) והשיב בית אל אין קודש וכן תרגם ולא אלהא וסופרים אין מקדשים אבל שם גמור כה״ג אסור לשנות הקריאה דשמא יבוא אח״כ למחיקה שלא ידעו גם ראיה מי״ד רע״ו סי״ב בלבוש כתב יהודה ולא כתב ד׳ יתלה למעלה ובלבוש שהרי לא נתכוין לשם הא נתכוין אסור. כתב יהודה במקום שם רשאי למחוק תחלה ואח״כ מד׳ ה״א וכן נכפלה ה״א אחרונה מוחק אותה וכן נכפלה יו״ד מוחק הראשונה אבל באמצע ה׳ זו ראוי להחמיר כי לא נדע איזו כדין ועי״ד רע״ו מדינים אלו. כתב אדוני מלא ימחוק הוי״ו ומשוך הד׳ שם בשם גליון מ״א:

עיין מ״ש בסוף הסי׳ בט״ז למען יזהרו סופרי סת״ם בעשייתן מלאכת שמים:

אם נקרעה ס״ת תוך ג׳ שיטין עי״ד ר״פ בט״ז אות ב׳ שאין להוציא אחרת ובש״ך שם ובצ״צ קי״ב אם יש תיקון שיגרור ולא יהיה האות נחלק יע״ש:

אם כתב ישכבנה במקום ישגלנה פסולה ר״מ פ״ז מס״ת הי״א יע״ש וכתב הכ״מ פשוט הוא יע״ש בזה. בשו״ת מעיל צדקה סי׳ נ״ד לך ואקחך בפ׳ בלק במקום לכה ואקחך אין מוציאין אחרת יע״ש ובסי׳ ס׳ פדם ארם במקום פדן אף לצ״צ פסול. ודוקא מזכר לנקיבה אין להקפיד כ״כ: