להגביה עמ״א ברכות מ״ה א׳ ועכ״מ פי״ב מה״ת הי״א כתב דמסתמא ה״ה שלא יגביה המתרגם קולו יותר שיהא שניהם שוין ולבוש נתן טעם יע״ש ואני העני תמה על עצמי דבתוס׳ שם ד״ה בקולו מבואר בשם רב אלפס ז״ל בקולו של משה ומסתמא משה בכל כחו. והקב״ה ג״כ משום שלא יגביה המתרגם יותר מהקורא ותרוייהו מוכח שם. ואמרי׳ שם ואם א״א ימעך הקורא קולו וה״ה אם א״א ימעך המתרגם קולו והוי יודע דהא דאין המתרגם מגביה יותר מקורא באין צורך כמו בקריאת ס״ת שהקורא קורא שישמעו העם ויוצאין בה וא״כ אין צורך למתרגם להגביה אבל בת״ח הדורש ליחש והמתרגם מגביה מה דאפשר וע׳ ר״מ פ״ד מה״ת ה״נ וההוא דמשה בעת ששאל להקב״ה היה קולו של משה שוה עם קול הקב״ה משה ידבר וה׳ יעננו עונה מה ששואל בקול בקולו של משה ולא הגביה הקב״ה בעת ששאל יותר ממשה ולא מוכח דלא הגביה משה אז בעת ששאל יותר מקולו של הקב״ה ואי בקולו כמו שהיה משה משמיע כמ״ש רב אלפס הא בעת ששאל ל״ש זה ומש״ה צדק הכ״מ בפ״ב מה״ת דהלימוד מדחזינן שהקב״ה לא היה מגביה יותר מאתמא גם המתורגמן אין מגביה באין צורך ועלח״מ שם וא״ש דלא אמר ואם א״א ימעך המתרגם דלאו מלתא דפסיקא בדורש וכדומה והבן. עמ״ש אי״ה באות ב׳:

שלא עמ״א ושם יש טעם אחר מפני הטורח שלא יצטרך לחזור ולפתוח ועט״ז שם אלא מלישנא דגמרא מגילה ל״ב א׳ משמע שיש טעם פשוט הפרש בין תרגום לברכות הקב״ה השמיע מסוף ועד סוף לא מראש בסתר דברתי רק בעת ששאל משה היה קולו של הקב״ה שוה עם משה כמ״ש פ״ד מה׳ ת״ת ה״ג: