כתב ב״י כו׳ עמ״א נעימות דבריו וקישור הלשון הוא כך דמרדכי כתב כו׳ והוכחה לזה קושיית התוס׳ שבת י״ד ב׳ ד״ה כיון מה פריך כו׳ יע״ש ושע״ז סמכו אשכנזים ע״י נטילה לתפלה ובד״מ כתב דלא ראינו כו׳ אלא דיש לחלק בין ס״ת לכתבי קודש דס״ת חמירא לא מהני נטילה ובכתבי קודש מהני נטילה וא״ש קושיית התוס׳ שם א׳ ד״ה האוחז ס״ת הא שאר ספרים נטילה מהני וא״ש קושיית התוס׳ ע״ב ד״ה כיון דפריך סתם ידים הבאים מחמת ספ״ר כ״כ הקודש ודאי סתם ידים וכבר גזרו סתם ידים. ומש״ה פסק הר״ב כן בהג״ה (לא כשר דבר דליהוי ס״ס שמא רק ס״ת ושמא נטילה מהני אלא כדאמרן. וכעין מ״ש בט״ז א׳ דחמירא ס״ת וכדבעי׳ למימר לקמן אי״ה) וע״ז כתב המ״א דלהמרדכי דנטילה מהני אפשר דכל מידי דמנקי מהני כבסימן ד׳ סכ״ב ומיהו הוכחה אין דלמא לא מהני ופריך שפיר דסתם ידים לתרומה נמי לא מהני נקיון כ״א נט״י ממש כמבואר בר״מ פ״ח מה׳ שא״ה ה״ח. והב״ח מפרש פי׳ הב״י שאשכנזים אין נזהרין דוקא בהגבהה כי אז ס״ת ערום כמ״ש מהרי״ט סי׳ קל״ו כמ״ש בט״ז דכשערום אפי׳ בעמודים אסור וכשהוא במטפחת מותר בעמודים ולכן ראה בהגבהה דוקא משא״כ הוצאה והכנסת וכדומה במטפחת מותר בעמודים ולק״מ קושי׳ הב״ח וז״ש עכ״ל ולא סיים הב״ח. והביא דברי הר״מ פ״ט משא״ה הט״י דמשיחות ורצועות המחוברין מטמאין ידים ועיקר הטעם משום שאסור ערום א״כ ש״מ דאף עמודים. ומר״מ למדנו שכל שא״צ לשמירה אסור לקיימן כך ובתיק שצריך לו מותר לתפור. ועא״ר א׳ די״ל עמודים משום לא פלוג יע״ש וע׳ תוס׳ ד״ה כיון שם תחלת דבריהם נראה דלא כמרדכי ואין הכרע די״ל דהיקשה להם מה דפריך בפשיטות דלמא גזרו אף סמוך לנטילתן ולזה תירצו דלא היה להם לגזור בלא שכיח כלל וסיימו ומיהו השתא כו׳ לא פלוג לכאורה מיותר דפשיטא כיון דהטעם שייך ביה ולא הוי לא שכיח דגזרו בסתם אלא כוונתם דאף אם נימא כמרדכי ול״ש הטעם מ״מ לא פלוג ומש״ה לא הביא הב״י ד״ה כדאמרן ובחידושינו מגילה ושבת הארכנו וכאן אין להאריך בו:

כתבי קודש עמ״א התוס׳ שבת י״ד א׳ ד״ה האוחז והוכיחו ממס׳ ידים פ״ג מ״ה הר״מ פ״ט משא״ה ה״ה יע״ש ושמואל במגילה ז׳ א׳ וע״ש תוס׳ ד״ה נאמרה יע״ש והקשה על הר״ב בתרתי חדא דלא נהגו הוא ממ״ש בד״מ ולא ראיתי נזהרים בשאר כתבי קודש דאין עשוים כתיקון בקלף כו׳ ומ״ש ויש להחמיר בספרים שלנו מלתא יתירתא אבל במגילה צריך ליזהר מדינא דמדסתם הר״מ בפ״ט משא״ה משמע דאסתר מטמא ידים דלא כשמואל במגילה ז׳ מקושי׳ התוס׳ שם ד״ה נאמרה ובחידושינו במס׳ מגילה ושבת הארכנו וכאן אין להאריך. ובתפילין לצורך הנחה שא״א בע״א שרי דבונין בהיכל. ע״ר פ״ג דידים מ״ה תיבה בזמן שהם טהורין ט״ס וצ״ל בזמן שהם תפורין. וע׳ לבוש ומינה שמעינן כל האוחז בה בלא שום עשיית מצוה נענש עליה הא בשיש צורך שרי כמ״ש בט״ז ומ״ש נענש אע״ג במהרי״ט ח״א קל״ו דלאו לטותא מ״מ כיון שאין לו שכר מצוה אין לך עונש גדול מזה:

שבאותה עמ״א המחבר פסק כפי׳ הב׳ ועמ״ש בט״ז אות ב׳ מזה:

ורגילין עמ״א וכ״ה בלבוש אלא שרגילין דודאי מי שמנדר מעות לצדקה עדיף ועמ״א קל״ה אות ז׳ דאפי׳ כהן צריך לצאת כו׳ היכא דקונין המצוה במעות יע״ש:

המשי עמ״א ועא״ר ג׳ די״ל הפירוש מזבח הזהב בהיכל ומזבח הנחושת בחוץ יע״ש:

מדברים עמ״א ט״ז י״ד אות י״ג יע״ש בסי׳ רפ״ב ומ״ש העולם נוהגים מישינים כמ״ש מהרי״ל בתשובה סי׳ קכ״ב הביאו א״ר אות ד׳ העולם נוהגין מישנים וכששואלין אמינא חדש עדיף טפי משמע שאין קפידא כ״כ. והר״מ ז״ל פ״א מה׳ בית הבחירה ה״ך אבנים שחצבן לבהכ״נ אין בונין בהם הבית (ומיהו בתיק של ספרי הקודש ישינים סותר לעשות בלא שינוי לס״ת דשאני מקדש כמ״ש המ״א) והמ״א העלה ע״י שינוי שרי:

כתב א״ר אות ד׳ כיס לטלית רשאי אפי׳ מישנים ובס׳ בית הלל סי׳ קל״ט דאף טלית גופא מותר וכ״מ בתשובת ב״ח סי׳ י״ז. ומיהו מתשמיש מגונה מכנסיים וכדומה נראה דאין לעשות. מפות של קיטל בהכ״ג לס״ת אפשר בלא שינוי שרי דקצת תשמיש גבוה מתפלל בבהכ״נ ובפרט דהעולם נוהגין עמ״ש אי״ה בט״ז סוף הסי׳ מדיני מפות בזה יע״ש:

כי עמ״א אבל החזן מוליכו לבימה ועפר״ח:

ויתחיל עמ״א המפה מתחיל לגלול בחוץ ויהדק בפנים. עא״ר בתפילין תגלול הרצועות על הקציצה לא להיפוך ופשוט הוא יע״ש באות ו׳. ע״ש באות ה׳ הגבהה יותר מצוה מגלילה עמ״א אות י״א ושם יבואר אי״ה בזה:

ולא עמ״א שזה בזיון לס״ת עמ״ש באות ז׳:

בתוך התיק עמ״א שעי״ז יתקרע לבוש וט״ז אות ד׳ עמ״ש אי״ה בט״ז:

עד עמ״א וע׳ לבוש אין מתחיל בברכה יע״ש ועב״י ובש״ע פסק כי״א דבעינן שיגמור הגולל הכל והעולם לא נוהגין כן שוב ראיתי שאינו כן אלא יגמור היינו שיסגור הס״ת בגלילה לבד לא המפה וכן נוהגין שממתין המפטיר בברכה עד שיגלל הס״ת לבד לא המפה והמטפחות. ורש״י סוטה ל״ט שיגלל במטפחתו:

לא עמ״א הקשה דמנהגינו שמוציאין שניהם בב״א ואין מסלקין הראשונה מהשולחן עד שיניחו השנייה (ואומרים קדיש על שתיהן) שזה היפך מיומא כ״ו ב׳ דלרבנן שס״ל ב׳ כן הוי מניח תחלה דם השעיר והיוצא מק״ק ונוטל אח״כ דם פר להזות על הפרוכת וכ״פ הר״מ בפ״ד מיוה״כ ה״ב ה״ה כאן היה לסלק הראשונה לארון הקודש ואח״כ להניח שנייה על השלחן ותי׳ התם אי אפשר דתופס דם השעיר בימין א״כ יקח דם פר בשמאל לכך יניח תחלה דם שעיר משא״כ בפסחים ס״ד ב׳ כף ריקן אוחז בשמאלו ומקבל המלא תחלה בימינו שלא יהא פנוי כו׳ ובפי׳ המשניות משמע כן מקבל המלא הזריזות והחריצות שמקבל תחלה כו׳ הרי כמנהנינו. ומש״ה מושיט ליה חבירו המלא תחלה ופרש״י שם ל״מ קצת כן. ומיומא י״ל דהוי ביוש למצוה דם שעיר עם נומל תחלה דם פר משא״כ תורה א׳ מ״ש בזה כתוב בזה. והפר״ח הוכיח היפך מנהגינו מכ״ג ביה״כ דאין מביאין ספר שני משום ברכה לינחי תרווייהו יע״ש וא״י דא״כ מביאין אח״כ כל שדעתו עליה ומכ״ש ממין א׳ א״צ ברכה שנית וכדמשמע מי״ד סי׳ י״ט ס״׳ז וא״ח ר״י ואי״ה שם יבואר והט״ז בי״ד רע״ט אות ב׳ הקשה זה ותי׳ דב׳ מצות הכרחיות צריך ב׳ ברכות יע״ש. ואם נאמר דמשום הפסק בשתיקה צריך לברך שנית א״כ לדידן נמי דאין פותחין השנייה עד שיסלקו ראשונה ובר״ו לא קיי״ל כן דשתיקה כמה לא הוי הפסק ומיומא מוכח כן דאל״כ אהא דפריך ונגלליה אמאי לא משני משום ברכה דהפסק ואי״ה בר״ו יבואר עוד וכאן אין להאריך ועמ״ש המ״א בסוף האות דאנו נוהגים כרמב״ם בב׳ ס״ת ושם יבואר אי״ה. ובק״מ ס״ב באמצע לא הוי הפסק אף קרא ג״פ:

מי שנותנין לו כו׳ עמ״א מפטיר אע״פ שקורא מה שכבר קראו מ״מ יאמר גם הפטורה ברכות עדיף מעולה לתורה בלא מפטיר:

ובסוטה ח׳ א׳ (צ״ל) עמ״א האדון ז״ל דיבר בקצרה כדרכו הטוב הנה לרש״י ותוס׳ הקפידא בעמידה בב״א בכהן א׳ כמשאוי אף שעשויה בזא״ז וב׳ כהנים ל״ש במשאוי מותר עשיי׳ בב״א והדתנן אין משקין כא׳ ואין רוצעין כא׳ ר״ש היא וברותתת שרי מ״ה ומדרבנן אסור (הגמרא פריך אלשון רותתת שרי אף מדרבנן ול״ק אקרא וצ״ע בתוס׳ ד״ה והא. והר״מ פסק כרבי יהודה ובמ״א גבי אלמנה ממשכנין קשה כו׳. ומדלא אסר א״ב אשה דעלמא ש״מ דאותה חבירתה דומיא דידה וזה סייעתא לר״מ פ״ד דפרה מא״ב ובראש יוסף על חולין ל״ב כתבנו מזה וע׳ תוס׳ בסוטה ד״ה איכא בינייהו) והתוס׳ ד״ה אין הוקשה להם מזבחים אף דעשייה בזא״ז (תזבחו) מ״מ העמדה אסור באדם א׳ כמשאוי ובד״ה כאן תימא כו׳ שני עבדים של שני אדונים לכאורה הקשו דפי׳ ב״ד א׳ ואדון א׳ דא״נ ב׳ אדונים נמי דהב״ד עושין חבילות ומעמידין ביחד אע״פ שאין עושין כלום כ״א אדונים רוצעים עשייה אין מעלה ומוריד רק העמדה כמשאוי ושייך נמי בב״ד א׳ ועיין מהרש״א ז״ל ולמ״ש א״ש ואחר ההסתכלות קושיית התוס׳ על הגמ׳ דכללה ב׳ סוטות וב׳ עבדים בכהן א׳ דומיא דהכא אדון א׳ והא ב׳ אדונים נמי בב״ד א׳ דכמשאוי כו׳ כמ״ש ב׳ מצורעים וכהן א׳ א״י אמאי שבקו ב׳ סוטות וכהן א׳) והר״מ ז״ל מדסתם בה׳ עבדים פ״ג ה״ט ופי״א מה׳ ט״נ ה״ו אין עושין כאחת ולא חילק בין כהן א׳ או ב׳ כהנים ש״מ דמפרש בהיפוך עשייה בב״א אסור בב׳ כהנים אבל העמדה ועשייה בזא״ז שרי אף בכהן א׳ וא״ש קושיית התוס׳ ד״ה אין מזבחים דעשייה בזא״ז וד״ה כאן דהכל בחד גוונא ב׳ סוטות וב׳ עבדים ב׳ אדונים ועשייה בב״א וב׳ כהנים. ובסוטה כ״ד ה״ב סתם והביא קרא דהעמיד אותה כרבי יהודה ממילא העמדה נמי אסור ואין צריך לפרש לכאורה קשה מכאן לאה״ע סי׳ ס״ב ס״ט ומביא כוס אחר כתוס׳ וכאן כר״מ. ומ״ש התוס׳ ד״ה אין תי׳ דמיומא צ״ג ב׳ הביאו העמדה אסור בחובה אבל נדרים אין חובה וע׳ ר״מ פ״ג ה״ה וס״ד ה״ב מיה״כ והבן זה:

שלא עמ״א ג׳ ס״ת אומרים קדיש אחר השנייה ואין מניחין ראשונה על השלחן: