סותר עמ״א בה״מ יחיד אין לו קדושה כ״כ ובסי׳ צדי״ק סי׳ט\ מצוה להתפלל בביה״מ וכתב שם דקדושת בה״מ חמור יותר ובהג״ה אפי׳ מדרש הקבוע משמע יחיד בביתו מ״מ קדושתו חמורה מביה״כ של רבים ומיהו בקנ״א ס״ב משמע דבה״מ יחיד אין לו קדושה כמו ביה״כ וצ״ל להתפלל יותר דבמקום רנה שם תפלה ועא״ר א׳ כאן. והנה ביה״כ של יחיד הקבוע לו להתפלל ביחיד שם משמע במגילה כ״ז ב׳ דאף רבנן מורים לר״מ דאין בו קדושה כלל אלא דלדברי ר״מ אמרו מ״ש ליחיד או מעיר נדולה לקטנה דמ״מ הורדה יש ואינהו ס״ל אפי׳ לחול נמי מותר כבסעיף ז׳ וט׳ בני העיר שלא בזט״ה או זט״ה שלא במא״ה בר מד׳ דברים וזט״ה במא״ה אפילו לד׳ דברים שרי ולפ״ז מביה״כ יחיד לצורכו לביה״מ יחיד פשיטא דשרי ובהיפוך אסור (ערש״י שם כל שאין מתפללין בעשרה) ובה״כ של רבים לבה״מ רבים שרי ובהיפוך אסור וביה״מ של רבים לבה״מ יחיד ולהיפוך היינו ספיקא דמ״א ולא אבין מ״ש הט״ז לקמן אות וי״ו ביה״כ של כרכין יחיד מותר כרבנן דר״מ משמע דרבנן סוברין דהוי קדושה כמו מקודם וז״א כמ״ש והורדה עכ״פ מיקרי ואי״ה לקמן שם אבאר עוד והא״ר באות ט״ז העתיקו וצ״ע:

וכן נביאים ועמ״א. הנה מכרו תיבה לוקחין מטפחת ט״ת דוקא וכ״ה בר״מ פ״א הי״ד מה״ת מטפחות או תי״ק לס״ת (מטפחות אפשר מפה ותיק שקורין מענטלי) וכ״כ הר״ן ז״ל וי״ל מנלן זה. והמחבר כתב חומשין ונביאים וכתובים כר״ן אע״ג בר״מ וטור חומשין דבירושלמי מבואר כן. ולפ״ז חומשין ונ״כ כהדדי נינהו דהא הר״ן דאיק לה במתני, ודנ״כ כהדדי והיינו מדלא תנן מכרו נביאים לא יקחו כתובים כיון הספרים כולל הכל מה״ט נמי מדלא תנן מכרו חומשין לא יקחו נ״כ. והקשה מגמרא מגילה כ״ז א׳ לא נביאים ע״ג חומשין והראה לסימן כ״ח אות ד׳ והר״ן בר״ה פרק בתרא במוסף ר״ה מקדימין כתובים לנביאים דמעלין בקודש ובמגילה כתב כהדדי והטעם דמקדימין כתובים דוד היה קודם להני נביאים כמ״ש הרא״ש ז״ל הביאו הב״י תקצ״א ומוכח מרא״ש דג״כ כהדדי נינהו לא מדיוקא דמתני׳ דמגילה דחומשין עדיפי ודאי כדכתיבנא:

בו עמ״א וס״ת חומש אחד שלם בקמ״ג דמותר לקרות בו עכ״פ באין אחרת אפ״ה י״ל דס״ת שלימה קדושה יותר וצ״ע בזה:

יש אוסרין עמ״א. עט״ז א׳ דר״ן דיענר אוסר ג״כ ושם הארכנו ומ״ש אך בס״ת נקטינן לחומרא ק״ק דבשאר מילי פשיטא לחומרא ואי כה״ג דקנ״ד ס״ט מפות ס״ת זו לאחרת דליכא עילוי אחרינא כבר הקשינו בזה בט״ז יע״ש והר״ן כתב מנקיט לחומרא עדיף והכ״מ בפ״י מס״ת משום חומר ס״ת אפשר להר״מ פי״א מתפלה הי״ז בני הכפר כמ״ש המ״א. ומ״ש המ״א מר״מ פי״א מתפלה כתבנו בט״ז בהלכה י״ד משמע בס״ת מקצת דיעבד מה יעשו הא שאר דברים אפילו מקצת לא ובהי״ז בני הכפר שרצו למוכרה ביה״כ לבנות אחרת י״ל בתיוהא ומיהו אפשר דכרכין נמי וי״ל קטן מהכיל ושאר תירוצים וע׳ נ״ץ, ודעת המ״א הוא כך דודאי ר״ן דיעבד אוסר אלא הב״י הביא ריש דבריו משמע דסוף דבריו אין נוחים לו כלל ובש״ע י״א הר״ן היינו לכתחילה ממש וצריך לדחוק דה״פ אם מותר לעבור ולקנות כו׳ ומיהו היש מתירין דמהרי״א דיעבד מתיר וצ״ל הר״מ. כתב המ״א על הר״מ דמפרק עשירי מס״ת הלכה ב׳ דאסור לכתחילה וביה״כ לכתחילה מותר וקשה הא כ״ש הוא כמ״ש הט״ז ובעין צידד דליכא לעילוי הא יש אסור ודאי י״ל דנהפוך הוא דס״ת א״א להוציאה לחולין לכך אי הוי עילוי אחרינא אסור המכירה דכמזלזל בס״ת א׳ ולהחליף באחרת משא״כ ביה״כ דרשאי לחלל קדושתה על המעות א״כ שרי בשוה כה״ג ואפי׳ מכרו בני העיר חוץ מאחד מהם שאין ראוי לשנות לחולין מ״מ הואיל באפשר לחלל וע׳ סעיף ט׳ בני העיר כולם או זט״ה מוכרין חוץ לד׳ דברים:

ודע אסור להוריד מקדושה אפי׳ מטפחת יהיה מטפחת אסור להוריד המעות והעד ס״ת וכ״ת ס״ת חמירא ספרים נ״כ נמי רכוותייהו. מיבעיא לי אם קנו ממעות קדושה קלה אם מקח קיים או הוי כמקח טעות וע׳ ר״ן במשנה ועח״מ ר״ח מקח באיסור ב׳ דיעות בסמ״ע שם. ואי״ה יבואר עוד לקמן בזה. ומיהו לקמן במ״א אות י״ד וט״ז מבואר דתשמישי קדושה מטפחות וארון הקודש אף מכרו בקדושתייהו קיימין כמ״ש בקנ״ד ס״ג וכ״ה בחה״ר מגילה ואי״ה יבואר שם מ״ש בעל המאור והרשב״א ז״ל:

אין עמ״א הביא דברי הרמ״ך בהלכות תפלה פי״א הט״ו ועט״ז ב׳ ורוצה לפרש בהמחבר דאין משנין אותן המעות שלא מדעתו דניחא להו למיעבד מצוה בממון זה דוקא אפילו רוצים הגבאים ליתן חילופיהן ובי״ד רנ״ו סעיף ד׳ הציבור רשאים לשנותם דאדעתייהו יהבי ומה שהקשה להב״ח (וכ״מ הר״ב בהג״ה ולבוש) דבאו ליד גבאי הוי מעשה מסנהדרין מ״ח דפריך לאביי דהזמנה מילתא למה מותר המת ליורשים ומותר בהנאה כפירש״י שם ד״ה ליורשיו משמע לרבא שפיר דלאו מילתא היא הא באו ליד גבאי מעשה הוי ובאמת י״ל גבו ולא באו ליד גבאי עדיין. וא״ר אות ח׳ הקשה דמותר המת אע״פ שבאו ליד גבאי לאו מעשה הוי עכ״ל והיינו כמו כאן דמותר יעשו מה שירצו דגבאי לא מהני רק מה שצורך לזה. וי״ל לרבא דהזמנה לאו מילתא הוא סובר בגבו מעות והותירו המותר משכון לא גוף המעות ולאביי דאמר הזמנה מילתא י״ל דסובר בגבו אף המותר אין משנין ומיהו זה טעות דהא כוונת המ״א דלרבא נמי קשה והא לרבא המותר משנין ובאמת קשה. גם דברי הט״ז באות ב׳ במ״ש דלרבא פריך דהזמנה לאו מילתא למה מותר ליורשיו ולא לחזור בהו כו׳ הא רש״י פירש שם ד״ה ליורשיו לאביי קשיא ולרבא ניא דמש״ה נהנים יורשים מהם והא דאמר רבא מתרץ לטעמיה לר״מ ור״נ דאמרו אין ליורשים ולא יגע בהם או יעשו דימוס אלמא ס״ל הזמנה מילתא הוא ומשני דבזיון כו׳ ואף אם נדחוק בדבריו דלמסקנא אמר כן א״כ י״ל כמ״ש א״ר אות ח׳ והבן זה ואין להאריך וצ״ע:

ומ״ש המ״א זט״ה במא״ה מותרין לשנות המעות ובהכי מיירי ההיא דסעיף י״ג כמ״ש שם באות למ״ד ודלא כט״ז ב׳ יע״ש בזה ואי״ה באות ח׳ אבאר בזה:

לכל עמ״א אפי׳ רשות דלא כט״ז ב׳ וכ״א שם מגילה כ״ז א׳ לדוכסוסיא מדלא משני כן כקושיית הט״ז באות ב׳ ואות ח׳ ומ״ש והטעם כו׳ לשיטתיה באות ה׳ משא״כ להב״ח דגבו כמעשה דמיא אין כ״כ טעם ברור למה במכרו המותר אסור וגבו המותר מותר עמ״ש אי״ה באות ח׳ מזה:

גבאי כו׳ עמ״א באות ה׳ וגבאי דנקיט כאן הוא מטעם שאסור לשנות המעות האלו עצמן מדעת בעלים וה״ה עצים כה״ג ועש״ך י״ד רנ״ט באות ד׳. עמ״ש באות ח׳ מזה:

מותר עמ״א כפי הנראה דתלת מילי נינהו אם גבו עצים ואבנים או מעות אסור לשנותם אותן עצים ומעות ואפי׳ יתנו מיר אחרים ויחליפו וחלה קדושה על השנייה אסור מטעם דאסור לשנותה מדעת הבעלים דניחא להו למיעבד בהך דוקא המצוה ומדעת הבעלים שרי אפי׳ ללוותן ולתת אח״כ אחרים תחתיהם דלא חיילא קדושה על המעות ועל העצים דהזמנה לאו מילתא הוא ובאו ליד גבאי למ״ד כה״ג מעשה הוי ללוותן אסור דחלה קדוש׳ עליהם והוי כמו ליבני עתיקתא סי״א אבל להחליפן מיד מותר מדעת הבעלים אבל ממ״א נראה שאין באו ליד גבאי מעלה ומוריד:

והוי יודע דמ״ש המ״א באות ה׳ וזט״ה במא״ה שרי ולצאת לחולין אותן מעות וללוותו ולתת אח״כ אחרים תחתיהם לכאורה במחלוקת שנוי להמ״א א״ש דאין קדושה על מעות ועצים אפילו באו ליד גבאי רק שאסור כשנותן אותן דברים שלא מדעת בעלים הא זט״ה במא״ה שרי דאדעתם נותן משא״כ להר״ב ולבוש וב״ח דבאו ליד גבאי כמעשה דמיא ובסעיף י״א ליבני עתיקתא להלוותן אסור אפילו זט״ה במא״ה דקדושה ראשונה לית על מי לחול אסור א״כ מעות ועצים כה״ג נמי אסור דקדושה ראשונה (ולא הוקלה כשניה) אבל י״ל הר״ב מודה לזה ומהא אמינא לה ממגילה כ״ח ב׳ ליבנא עתיקתא אוזפן אסור הא חדתי שרי ולא חילק בין ליבני חדתי גופייהו באו לגבאי או לאו אלא דיבר קצוות עתיקתא זט״ה במא״ה אסור חדתי בלא גבאי בכל ענין שרי ובגבאי עכ״פ זט״ה במא״ה מהני ול״ד לעתיקתא שכבר התפללו בה חמור טפי והבן זה ואי״ה לקמן יבואר עוד:

להשיא עמ״א עיין חמ״ח באה״ע א׳ וב״ש אות ב׳ וט״ז וח״מ אות יו״ד אפי׳ קיים פו״ר מוכר ס״ת כדי שלא לעמוד בלא אשה הרהורי עבירה והא דנקיט שבת ד״ת אפשר הרהורי קשה מעבירה וי״ל בסריס אם הטעם דמשז״ל אפשר כה״ג דאין ראוי להוליד לא חמור איסורא כ״כ או הטעם הרהורי באשה אחרת וא״א ואפשר גם באין ראוי להוליד כלל אפ״ה חמור איסוריה דמשז״ל וע׳ ח״מ וב״ש שם וכאן אין להאריך. ומ״ש דמוכרין ס״ת לפמ״ש ש״כ בי״ד דלא כדרישה הנה תראה שהאדון ז״ל כיון בזה כוונה אחת כמו שאגיד כי הט״ז שם ג״כ הסכים דלא כדרישה הוא לתי, הט״ז שם דירתיה דאינש כו׳ עדיין לא יתישבו שני הסעיפים כאן וסי״ג בזה משא״כ להש״ך שם תי׳ דהיכא שלא יתבטל המצוה אין למכור בה״כ ולא ס״ת אבל היכא שיש לחוש לביטול המצות מוכרין מתיישב נמי הך דס״ו וסי״ג כדאמרן ועמ״ש בט״ז אות ד׳ בזה ואי״ה בסי״ג אבאר מה שכתב הש״ך בשם אביו הגאון ברנ״ב:

ואפי׳ עמ״א בכפרים אפי׳ בנאוהו משל אחרים שרי ובכרכים אפי׳ משל עצמם אסור והטעם עט״ז וי״ו ובמ״א אות ט״ז ושם יבואר אי״ה, והוי יודע שמ״ש כפרים וכרכים הוא ל״ד דעיירות גדולות שיש בהם עשרה בטלנים כל דלא אתו מעלמא ככפרים דמיא וכרך אע״פ שאין מוקף חומה כלל דמעלמא אתי תליא מלתא והוא פשוט ועתוס׳ מגילה ד׳ ב׳:

נשארים עמ״א עשה כלומר וא״י על מה דמבואר בהמחבר דאסור להורידן ולמה לא עשה כלומר של הב״י ומ״מ כלומר אע״ג דמותר למכור של כפרים כו׳ יע״ש וכפי דעתי העניה אחשוב שהמחבר כיון בכאן כונה מיוחדת כפי דעתו בספרו הארוך דעשה כלומר ומ״מ כו׳ ולא פי׳ כב״ה ופרישה ומ״מ אכרכים בתלו בדעת היחיד דיעשה ב״ה מה שירצה דסובר כה״ג המעות חולין ומש״ה שינה וכתב בו במקום ב״ה היינו במעות ובלבוש שכתב בהם ג״כ במעות והבן. ולפ״ז לב״ח ופרישה א״צ כלומר דמ״מ אתלו ביחיד ולהב״י כבר נזכר בריש הסימן אסור להוריד ע״כ עשה כלומר והבן:

אא״כ עמ״א דהיכא דידוע דנתנו אחרי׳ חלק בכרכים א״א למכור אפי׳ תלו בני העיר אח״כ בשעת בנין ביחיד העיר דאחרים לא תלו אא״כ כרב אשי דכולם כל באי עולם מסכימים עליו (ועכשיו לית חכם בדורו דכ״ע כייפי ליה עסי׳ קל״ה בש״ע וטור ב״י וב״ח ופרישה) ול״ק קושיית מהר״י חביב היינו דברא״ש כתב כולם מסכימים לרב אשי משמע הא שאר יחיד לא והטור כתב כל יחיד כי הרא״ש כ״כ דרב אשי מהני אף בנתנו מעלמא והטור מיירי בידוע שלא נתנו ומש״ה הר״מ ז״ל בפי״א מה״ת הט״ז השמיט דרב אשי דלית היום גדול בדורו ובהי״ט בכפרים כתב תלוי ביחיד ומינה ה״ה לכרכים תלוי ביחיד ולא נתנו אחרים חלקם דמהני ולא כתב בהט״ז דאין ברור דאם נתנו אחרים לא מהני תלוי ביחיד ומש״ה סמוך אהי״כ בזה וע׳ כ״מ שם ועמ״ש אי״ה באות י״ג:

בהסכמת עמ״א ע׳ אות ל״ז דהאידנא זיי״ן טובי העיר כתלוי בדעת יחיד דמיא ומיהו ביחיד בעי הסכמת הציבור דלא עלתה ע״ד שיחיד ימכור ביה״כ שלהם משא״כ בזיי״ן טובי העיר י״ל א״צ הסכמת הציבור אפי׳ בכרכין כל שבנאוהו משלהם יכולים למכור שבעה טובי העיר. ואי״ה שם יבואר עוד. והנה בכ״מ פי״א מה״ת הי״ט כתב דר״מ חולק וסובר א״צ הסכמת הציבור א״כ למה לא הביא דעת הר״מ בזה ולפי מ״ש שם דרבינו בכפרים מיירי ומינה נלמד ה״ה לשל כרכים י״ל דאין חולק עם הר״ן וסתמא כך הוא בכפרים די ביחיד בלא הסכמת הציבור ובכרכים מהני דאין איניש דעלמא מעכב ועדיין צ״ע ועט״ז אות ז׳ ואין להאריך:

דברי קדושה עמ״א הפרש יש בין תשמישי מצוה נמכרים בזט״ה במא״ה והם והמעות חולין אבל תשמישי קדושה המעות חולין והם עצמם בקדושתם כבסי׳ קנ״ד ס״ג טעונים גניזה עיין ר״ן מגילה מתנה כמכר בשם הרמב״ן וכ״כ בחה״ר שם כ״ז ב׳ על מתני׳ ביה״כ ע״ת על בעל המאור דספרים ומטפחת בקדושתייהו קיימי ורז״ה יודה לזה רק בביה״כ חולק (עמ״ש בט״ז אות וי״ו מזה) והנה הראה לסעיף יו״ד אות ב״ג בי״ד רפ״ב סי״ח תשמישי קדושה משמע דזט״ה במא״ה לא מהני להוציא המעות לחולין וכאן יש לפרש כולהו בתר ביה״כ גרירי בכרכים שאין למכור. ומ״ש ביה״כ ותשמישי מצוה מותר להשתמש בהן כבס״ט אמר זה בעבור שכתב באות כ״ח זט״ה במא״ה לא מהני וזה כר״ן גבי מתנה דביה״כ נתנו חז״ל עליה דין קדושה מ״מ בתנאי דאם מכרו תחול על הדמים משא״כ ספרים בהוייתן המה הלכך אף תשמישיהם תיק וכדומה כמוהם דא״א לצאת לחולין אף ע״י מעות. ואני העני יש בכאן דקדוק א׳ עמ״ש האדון ז״ל בפשיטות דתשמישי קדושה זט״ה במא״ה הם בקדושתן ממ״ש הר״מ ז״ל פרק עשירי מס״ת ה״ד תפוחי כסף וזהב לנוי תשמיש קדושה הם (עסי׳ קנ״ד במ״א ח׳ וי״ד) ואסור להוציאם לחול אא״כ יקנה קדושה חמורה והייתי סבור לדחוק להוציאם המעות (ובי״ד רפ״ב סט״ז ובט״ז י״א) ומה אעשה בטור שם רפ״ב כתב הלוקח יעשה מה שירצה והא לא למדה אלא מזט״ה במא״ה אלמא זט״ה במא״ה גם הם יוצאין לחולין ומרמב״ן משמע אף זט״ה במא״ה בקדושתן עומדים ואין כ״כ הכרע. וצ״ע ואי״ה בקנ״ד אבאר עוד ובסעיף ט׳ בלבוש ספרים וס״ת הא תיק לא:

דברי קדושה עמ״א ר״ן במשנה בני העיר ויריעות הארון כארון הקודש עסי׳ קנ״ד בט״ז ומ״א אות ג״ז יע״ש:

וכל זה עמ״א פי׳ דכפרים (ה״ה כרכים בתלוי ביחיד) ואזיל לשיטתיה בקנ״ב א׳ דלא כט״ז שם דב׳ ביה״כ אסור לסתור א׳. והשתא הקשה דא״כ כרכים כה״ג נמי אפילו רק ביה״כ א׳ ובנו טובה הימנה אין ראשונה נמכרת דעלה קאי המחבר (בשלמא בגמרא מגילה כ״ו א׳ ל״ש כפרים כרכים לא באין להם אחרת ובעילוי שרי כמ״ש באות י״ז וכרכים אסור) והמחבר שינה מטור וכתב ומ״מ המעות נשארים בקדושתן אכפרים כפי הכלומר דעשה עמ״ש באות י״א וכתב זט״ה במא״ה יוצא לחולין המעות וע״כ ביש להם אחרת ועלה קאי כהנים כה״ג נמי לא ואף דל״ש ב׳ טעמים ראשונים דבנו טובה הימנה ולא היה מקודש רק אחת א״כ של כרכים אמאי לא (ולט״ז בקנ״ב ניחא דיש שתים בכפרים מוכרים א׳ וכרכים לא דרוצים שתיהן ביש ריבוי עם ממקומות אחרות כאמור) ע״כ יש טעם ג׳ דחמורה קדושה אין בודו כמ״ש בט״ז אות וי״ו באורך וי״ל פשוט דמ״מ לא ניחא לאחרים דליפקע קדושה בחנם. ומ״ש דאל״כ ל״ל במא״ה אפשר דקאי אלבינים צריך זט״ה במא״ה כמו בביה״כ להפקיע המעות לחולין ואיזה אכחושי שייך בלבינים ש״מ לבינים כמו ביה״כ וצ״ע כוונתו בזה כעת. והראה לאות כ״ז כ״ח ל״ז:

אסור עמ״א בשל כפרים אם רוצים לקנית מצוה מעולה אף שאין להם ביה״כ אחרת שרי וכ״מ בר״ן בשם רמב״ן במתנה שכתב ומ״מ אם אין אחרת אסור אזט״ה במא״ה הא בלא במא״ה דצריך עילוי אף כשאין באחרת מוכרין עמ״ש בט״ז ד׳ ולפ״ז בסעיף וי״ו מוכרים ביה״כ אפי׳ אין אחרת וכ״ש הוא ובסעיף י״ג בנו לא ימכרו כתירוץ הלבוש דיגבו מציבור היינו ביש יכולת הא לא״ה מוכרים ביה״כ וכ״ש הוא (עמ״ש במ״א טי״ת) ולפ״ז מסי״ג מוכח כן דהא קאי אגמרא ב״ב ג׳ ב׳ ואיירי כשאין ביה״כ אחרת ואפ״ה אי אין יכולין לגבות מציבור מוכרין ביה״כ כשמעלין בדמים והט״ז באות י״ב חולק ע״ז יע״ש וסובר כל שאין ביה״כ אחרת אף לעילוי אין מוכרין ואי״ה שם יבואר עוד:

בלא עמ״א עט״ז ח׳ דמודה הט״ז לזה הפירוש וכמ״ש באות כ׳ ומש״ה הראה לסי״א ולא לס״ט:

ואין עמ״א חולק עם הט״ז אות ח׳ וסובר דבמטלטלין כה״ג יש הנאה ועסמ״ע רכ״ז אות מ״ח ובט״ז פירשתיו בזה:

לקדושה קלה עמ״א פירשתיו בט״ז אות ח׳:

בנו עמ״א לשיטתיה באות ה׳ (ט״ס ס״ד צ״ל ס״ה) וכאן כתב דיש עוד תי׳ דאין לה קדושת ביה״כ ורשאין לאכול ולשתות בו. ע׳ סי׳ קנ״א אות י״ז ובא״ר שם ומדכתב כאן דיני הביה״כ והא יש הפרש לשכב על העליה ש״מ כמ״א שם וא״ש קצת ועל הגליון כאן הראה לשם ומ״ש המ״א יחיד שנדר מפה לס״ת שלו כל שלא שימש יכול לחזור משמע לגמרי ואין בו נדר וצ״ע ובא״ר אות ך׳ חולק וצ״ע:

מ״ש בש״ע ס״ט בזט״ה במא״ה ד׳ דברים נמי ה״ה שיש הפרש בחרישה וזריעה בזט״ה. במא״ה שרי הא לא״ה אסור עיין מגילה כ״ו ב׳ תלא דרבינא ועסי׳ קנ״א סי״א ועמ״ש אי״ה במ״א אות ל״ז בשו״ת מוהרמ״מ סי׳ נ״ט דאף כרכים אם תלוי ביחיד או מנהיגי מדינה שרי ד׳ דברים וה״ה חרישה ולרווחא אמר שם דישאר פנוי ויהיה לגן ירק וע״ש בזה:

הלבוש כאן סיים ס״ת וספרים בקדושתן עומדים משמע תשמישי קדושה יוצאים לחולין דלא כמ״א אות י״ד ואי״ה בסימן קנ״ד יבואר עוד:

מותר עמ״א הא דכתב כאן לקרות ברבים היינו רק לקרות ברבים ומ״מ לא הקדישו לרבים ועב״י ולבוש בהג״ה. ועש״ך י״ד רנ״ט אות ח׳ ומיהו כל שלא נתנו לקרות אין קושיא די״ל דסומכין על דיעה א׳ דמתירים ועמ״ש באות כ״ג אי״ה ואף ירש בירושה ס״ת מאביו י״ל דסומכין על דיעה א׳ דל״ש דמתנה עליהם ובח״מ בסמ״ע ל״ט בעיא דלא איפשטא נמי ביד המוחזק עמ״ש באות ז׳ בט״ז מזה:

ויש עמ״א יש בכאן ענין ראוי לפרוש בקצרה כפי דעתי ההדיוט יותר בעזה״י הנה יש מי שמתיר הוא הרא״ש והנה הרא״ש כתב יחיד שמכר ס״ת י״ל דיעבד ולמד ממשנה דאכל הני קאי היינו דיעבד בזט״ה במא״ה. שמכרו ס״ת דיעבד המעות חולין ה״ה יחיד כה״ג (עב״י הקשה היכי דאיק ממשנה בהיתר ולמ״ש י״ל דמשנה בס״ת נמי דיעבד) ומיהו יש מי שמתיר א״ח ונ״י ובאר הגולה ציין הרא״ש והדין עמו כי בי״ד רפ״ב כתב הטור תפוחי כסף וזהב יכולים למוכרם לכתחילה לדעת הרא״ש אלמא הכין הוא וכ״כ הטור. ולפ״ז לרא״ש הא דאמרו מגילה כ״ז א׳ אין מוכרין ס״ת אלא ללמוד ולישא אשה (ולפ״ש) בכפרים ובני העיר לחוד אם דכרכים ע״ד חבר עיר אבל זט״ה במא״ה וכן יחיד בשלו מוכר ס״ת לכתחלה בזט״ה במא״ה. ואמנם היש מי שאוסר י״ל בו פירושים או שהוא דעת הריב״ש הביאו הב״י כאן אליביה דהר״מ פרק עשירי מס״ת הלכה ב׳ לעולם אין מוכרין תורה אלא לב׳ דברים משמע אף זטא״ה במא״ה א״ן מוכרין ואפי׳ מכר אין המעות חולין ומ״ש מגילה כ״ו א׳ אבל מכרו זט״ה במא״ה אב״ה קאי לא אס״ת כ״כ הריב״ש עב״י והנה מדכתב אב״ה ולא אמטפחת כו׳ חוץ ס״ת משמע אף כל הני רק בה״כ לא מהני זט״ה במא״ה רק ב״ה מיהו הא בורכא להמעיין בר״מ פי״א מתפלה הי״ח וכן אם התנו על מותר הדמים כו׳ תיבה מטפחת חומשין ס״ת כו׳ אלמא כל הני מהני תנאי דזט״ה במא״ה רק ס״ת לא מהני זט״ה במא״ה ואף דיעבד אמעות לא מהני דא״א ללמוד דיעבד מלכתחלה ואפשר מכירה באיסור בטל המקח ולפ״ז רמוני כסף המוזכר בר״מ שם פרק עשירי מס״ת ה״ד אכפרים קאי זט״ה שלא במא״ה כמ״ש בכ״מ שם בי״ד רפ״ב בב״י אבל זט״ה במא״ה סוברין לכתחלה חומשים והדמים חולין כמ״ש בפי״א מה״ת הי״ח. ולפ״ז קשה תרתי אחד אמאי לא כתב המחבר הפלוגתא בב׳ אופנים בזט״ה במא״ה ויחיד בס״ת יש מתירין ויש אוסרין ולמה נקט יחיד דוקא היל״ל רבותא כמ״ש הר״מ לעולם אין מוכרין כו׳ ב׳ לאיזה צורך כתב אפילו ס״ת דבשאר דברי קדושה חומשין גם הר״מ מודה דשרי ביחיד גם בי״ד רפ״ב סי״א צריך לדחוק י״א אס״ת לא אתשמישים אבל דעת הלבוש י״א יחיד בשלו כמו זט״ה במא״ה וי״א שאין כח ליחיד בשלו להפקיע קדושה משמע דליש מי שאוסר מודה זט״ה במא״ה דמוכר אף לכתחלה ס״ת וחילק ביחיד לחוד ואף בתשמישי קדושה אוסר ביחיד למכור ולהוציא המעות לחולין אף דיעבד דגרע מזט״ה במא״ה וא״ש ההוא דרמוני כסף בפרק עשירי מס״ת ה״ד וכמו שהבין הטור בי״ד רפ״ב בדבריו דאפי׳ בשל יחיד מיירי ולהרא״ש אין קיום לדין זה ומש״ה א״ש כאן ובי״ד כתב יש מתיר אפי׳ ס״ת ויש אוסר אפי׳ תשמישי קדושה ביחיד דגרע מזט״ה במא״ה. אבל לומר דהמחבר נקיט כאן פלוגתא אי דוקא המותר שרי דכבר סתם בס״ז דכל המעות חולין ולא הביא כלל דעת הר״מ דבב״י כתב די״ל דהר״מ רבותא קאמר ומודה דכל המעות חולין. ועב״י י״ד רפ״ב כתב להר״מ ס״ת אסור למוכרו ואם מכרו קונה ס״ת והמותר יעשו מה שירצה י״ל אם נאמר דקאי בשיטתי׳ בכ״מ פי״א מה״ת דמותר דוקא וסובר ס״ת לכתחלה אין מוכרין הן יחיד או זט״ה במא״ה ודיעבד המותר עכ״פ חולין כמו זט״ה במא״ה בה״ב ותשמישי קדושה קשה מנלן למילף מהתם לכתחלה וכאן דיעבד כמ״ש הוא ז״ל להרא״ש וצ״ע כעת והנה האדון ז״ל בחר לו דרך הריב״ש ולא הביא כלל דברי הלבוש וא״י למה: ומ״ש בי״ד ע״ר שאר ספרים נמי וכ״כ הטור ועל הטור קשה דהא פסק יחיד בשלו אפי׳ ס״ת שרי למכור תי׳ הקדישו לרבים לקרות בהם אפי׳ הם שלו כמ״ש באות כ״ב ולענין דינא לא הכריע בכאן כתב יש אומרים וי״א ובי״ד רפ״ח להיפוך כתבתי בכללי הפוסקים בזה. ועש״ך י״ד ע״ד ובש״ע שם ובב״י וצ״ע בזה ואין להאריך:

ללמוד תורה להתפרנס בדמיו רש״י מ״א רש״י מגילה כ״ז א׳ ודע אם מוכרין ס״ת לקנות גמרא ופוסקים ופירושיהם דלימוד גדול שמביא לידי מעשה א״כ ה״ה כה״ג נמי דא״א ללמוד בלא ספרים. והוי יודע להתפרנס היינו בריוח דאי אין לו מה יאכל כלל מוכר כך ע׳ כ״מ פרק עשירי מס״ת ובי״ד ע״ר ובש״ך אות ב׳ והיינו מדפירש״י להתפרנס דבלא״ה היה י״ל להספקת תלמידים והבן זה:

בח״כ עמ״א וכ״ה בגמ׳ מגילה כ״ו ב׳ וב״ח כתב בטורים שלו עצים או לבינים והשמיט בה״כ יע״ש:

יכולים עמ״א וכ״כ א״ר אות כ״ג יע״ש והנה לרמב״ן הובא בר״ן גבי מתנה כמכר מיירי זט״ה שלא במא״ה דאי זט״ה במא״ה אוגרי ומשכונה ולהלוותן שרי דביה״כ תשמישי מצוה הוי ונזרקין אח״כ וא״צ ד״א שתחול קרושה עליהן ומינה מתנה שריא בהכרח אי לאו דהוי הנאה מיניה שיהבו להו תיבה ומטפחת כ״כ הרמב״ן ז״ל אבל למ״ש הרי״ף מתנה זט״ה במא״ה וכ״כ הרא״ש וע״כ דיהבו להו חולין ומש״ה בעי׳ בזט״ה במא״ה דשלא במא״ה הדמים נתפסים כבסעיף זיי״ן ומתנה לא שייך זה ומש״ה להלוותן אף זט״ה במא״ה אסור כר״ן דביה״כ קדושה יש בה וא״א שתפקע קדושה ראשונה בכדי ומעות קדושה שנייה קילא יע״ש ולשיטתיה באות כ״ח דאפי׳ זט״ה במא״ה לא מהני להלוותן (עיין ע״ץ אות ח׳ העתיק דברי הרמב״ן והנך רואה שאינו כך וכבר כתבנו בזה ומה שהראה המ״א לסעיף ס׳ א״י מה הוא) ומ״ש בכרכים אסור פשיטא דאף למוכרם אסור בכרכים ואפשר אפי׳ לבינים אוסר כמ״ש באות ט״ז. והמעיין בב״י כתב מרמב״ן משמע דיהבי ליה דבר מצוה ור״ן נחלק עליו וכ״מ סתימת הפוסקי׳ וקשיא לי דבזט״ה במא״ה מודה הרמב״ן דגלי דעתייהו דניחא ליה שתפקע לגמרי וזט״ה שלא במא״ה הר״ן מודה ליה גם סתימת הר״מ בפי״א מס״ת ה״ך והש״ע משמע כמו שמוכרין זט״ה לחוד כך נותנים במתנה וצ״ע כעת בזה:

דאי לאו עמ״א. מ״ש דכרכים נמכר בשל רבים לרבים יראה בבנו להם ביה״כ אחרת דל״ש כל הג׳ טעמים עמ״ש במ״א אות ט״ז וי״ז בזה ומשל רבים ליחיד אז מוריד מקדושה אף לרבנן מגילה כ״ז ב׳ גבי ועוד אר״י יע״ש (עמ״ש בט״ז אות ז׳) ומ״ש דקיי״ל כרבנן היינו ביש ד״א שתחול יוצאה לחולין ושרי ולר״מ אסור להוריד מקדושה ומ״ש הר״ב בהג״ה משל רבים ליחיד לכאורה אס״ת לחוד קאי דאין מורידין כלל מקדושה דקורין ג״כ בעשרה וספרים בהווייתן קיימי וממ״א נראה אף ביה״כ כה״ג שרי מרבים ליחיד ואפילו אין ד״א שתחול הקדושה ועמ״ש בט״ז אות ז׳ לכאורה כשיטת בעל המאור ז״ל וצ״ע:

ומ״ש בשם מ״ב הם ע״פ דברי הר״ן שכתבתי באות כ״ו כ״ח ומנורה עש״ך י״ד אות י״א ברנ״ט בשם הב״ח דמנורה הוי תשמישי מצוה וא״כ ספסלים שעשוים לבני אדם תשמישי מצוה הם כמו מנודה וטסים כמו יד שמראים לקרות בס״ת עסי׳ קנ״ד במ״א י״ד וצ״ע ואי״ה בט״ז בסוף הסי׳ אראה לבאר קצת:

אפי׳ עמ״א יותר רבותא היל״ל זט״ה במא״ה נמי לא לגי׳ הרי״ף ומינה דמתנה שרי זט״ה במא״ה דוקא לדבר הרשות עמ״ש באות כ״ו:

רבים עמ״א בני העיר רובם די דאזלינן בתר רובא בכל דוכתא:

מוציאין בה היינו זט״ה כמ״ש ס״ה מ״א באות ה׳ דזט״ה במא״ה יכולין לשנות אף לקדושה קלה ואף לחולין עמ״ש במ״א אות ה׳ ובט״ז אות ב׳:

לא עמ״א מן הדין סותרים זט״ה במא״ה להוציא לחולין ומ״מ לא יעשו כן עיין ב״ב ג׳ ב׳ וע׳ ט״ז אות י״ב וכמ״ש הגירסא יע״ש. ועמ״ש אי״ה באות ל״ב:

בנו עמ״א לכאורה בנו במקצת יגמרו ולא ימכרו מקצת הבנין וגם המעות לא יוציאו לפ״ש רק יגבו לפדיון מציבור וז״ש ב״ב ג׳ ב׳ א״ח כי בנו נמי היינו בנו נמי במקצת לא יסתרו עד שיבנו כולה ומתורץ קושיית התוס׳ ד״ה אי הכי (וא״צ לומר עד שיתפללו יע״ש) ומשני דירתיה דאיניש לא מזדבני אפי׳ בנו מקצת לא מזדבני ואין מוציאין מעות הנשאר ג״כ אלא דז״א דבמגילה כ״ו ב׳ מבואר ההיפוך רמי בר אבא בנה בי כנישתא חדתא ואסרו ליה למיסתר עתיקתא ועמ״א קנ״ב אות ה׳ דחיישינן לאונס וכ״כ רש״י שם (והא דאמר גבי זוזי כו׳ המ״ל אונס אלא אמר עדיפא מיניה לפ״ש) א״כ ודאי לא ליסתור עד דבנה כולה לחדשה וא״ה כי בנו נמי כפי׳ התוס׳ שם אלא דמדמשני דירתיה דאיניש לא מזדבני משמע ליה להר״מ ה״ה בנו במקצת לא ימכרו מקצת הבנין והגי׳ בר״מ פ״ח ממתנות עניים בנו ימכרו בי׳ ולא ימכרו בו׳ כו׳ וד״ה המעות לא יוציאו לפ״ש רק יגמרו כיה״כ. ועט״ז י״ד רנ״ב ב׳ דחולק ע״ז וסובר דוקא בנו כולה הא מקצת אין זה דירה ומוכרין בו׳ ובד״א הגי׳ יגמרו בו׳. גם מ״ש המ״א באות ל״א שאין איסור כ״א שלא יעשו כן קשה בי״ד רנ״ב שם כתב אסור וצ״ע בזה:

לא ימכרו עמ״א עי״ד רנ״ב ט״ז ב׳ וש״ך א׳ ומסעיף ו׳ לק״מ דהיכא דא״א ודאי מוכרין אף לחמורה לתיבה מטפחת וכאן אפשר יגבו פדיונן מציבור משא״כ גבו מעות אפי׳ אפשר רשאין מיד ליתן לפ״ש:

לא עמ״א ולא אמרינן דהוי נדר בטעות ועט״ז אות י״ג:

יכולים עמ״א דלאו דוקא לביה״מ ה״ה לדבר רשות:

עומד עמ״א הקשה מס״א וס״ו לקדושה חמורה זט״ה שלא במא״ה או להיפוך מוכרין אלמא א״צ דעת בעלים ותי׳ דמוחה בפירוש גרע טפי ובי״ד רנ״ט ס״ב דאפי׳ הבעלים מוחין יכולים לשנותה מיירי באין מבני העיר וצ״ע לכאורה דא״כ למה מבהמ״ד לבהכ״ג לא והא כשאין מבני העיר אפי׳ לרשות משנין כמ״ש באות ל״ה ועש״ך וט״ז שם אות ג״ה:

דינם עמ״א מדלא כתב רמ״א בס״ז בכרכים דשבעה טובי העיר דינם כחבר עיר וכרכים נמכר כמו רב אשי ש״מ דכל שמתנדבים ממקומות אחרים דוקא חבר עיר מהני לא שבעה טובי העיר ובס״ז תלוי בדעת היחיד מהני כשלא התנדבו אחרים וכמ״ש שם באות י״ב וכמ״ש כאן ומ״ש בש״ת מור״מ מלובלין ז״ל ודאי מדינא זט״ה במא״ה כי התם אפי׳ לד׳ דברים ולחרישה ג״כ כרבינא בתלא דני כנישתא אלא לרווחא דמלתא אמר שיעשו גן ירק וע״ז הקשה דא״כ הוי חרישה ומה הועילו ותי׳ כו׳ ומ״ש מקום ארון הקודש יהיה פנוי שם וגן ירק אין כ״כ מגונה דא״צ חרישה (כ״א לחפור במרא וחצינא) באמת צ״ע טובא דבשו״ת שם מבואר דאע״ג דזריעה גנאי כמ״ש הרא״ש מ״מ בטהרה ואין כתשמישים אחרים הרי מבואר דגן ירק כמו זריעה דתלא דבי כנישתא רק לרווחא מ״מ אין גנאי כהך ד׳ דברים גם שם כתב כל בית הכנסת אנשים ושאר פנוי לא מקום ארון לבד וכבר עמד בזה א״ר באות י״ח יע״ש וצ״ע:

אינו עמ״א עי״ד רכ״ח בה׳ נדרים. ומ״ש מעישור אפשר דע״כ פסקו ועשו תקנות בהכ״ג די״א דשרי דאין בה דין חלוקת וכדאב״י מש״ה עשו תקנה ועש״ך שם כתב דנראה עיקר כי״א משא״כ בעישור דאפשר בחלוקת המעות י״ל לא עשו תקנה ומש״ה הוקשה לו כן ועא״ר אות כ״ט ולמ״ש א״ש. ועט״ז י״ד רכ״ח בזה. ועמ״ש מעשר לאו דיריה היינו מעשר מתבואה שהוא ד״ת כדאיתא בנדרים פי״א מ״ג כהנים ולוים יטלו בע״כ ומעות מעשר אין חוב מ״ה עי״ד רמ״ט בש״ך אות ג׳ ומ״מ י״ל כיון שנדר תו אין שלו וצ״ע:

לכל הקהל עמ״א כלומר הא דלכל הקהל יכול לאסור במשאיל בלי זמן הא תוך הזמן א״י לאסור לכל הקהל ג״כ ע׳ י״ד ט״ז רכ״א אות ל״ב ול״ג דלי״א דבקונם מצי אוסר על השוכר ה״ה שאלה כן ועש״ך אות מ״ז דמשאיל ושוכר שוין המה ובט״ז שם לדידן דהקדש שלנו חול הוא א״כ בהקדש גופא וכ״ש קונם א״י לאסור תוך הזמן אף לכל הקהל ושפיר כתב המ״א. ועא״ר אות ל׳. סתם שאלה ל׳ יום מ״ש הש״ע אינו יכול בב״י כתב אין רשאי הא אם עבר ואסר אסור וכל זה כשהשאיל שיהיה קדושת בהכ״נ הא אם שאל שיתפללו ולא שיהיה קדושת בהכ״נ עליו (על תנאי רשאי לאכול שם) יכול לאסור חלקו עליו גם כשנתקבצו מעצמם ושתק יכול לאסור כל זה בא״ר שם בשם מהריט״ץ. ודע שמ״ש המ״א שהשאיל סתם והוא לאחר ל׳ אבל כשהשאיל לזמן ממ״נ תוך הזמן אפי׳ לכל הקהל א״י ולאחר זמן יכול ליחיד לאסור כעין מ״ש הר״ב בהג״ה:

מי עמ״א ובאות מ״ט הביא דברי ראב״ה דביש טענה משנין ולכאורה סתורים עא״ר נ״א וי״ל דקצת טענה אין משנין משום חשדא כמו בעירוב (גיטין ס׳ ב׳ ובתוס׳ ד״ה אלא חשדא יע״ש) הא טענה רבה משנין ולא חיישי׳ לחשדא עמ״א שס״ו אות ז׳ ועמ״ש אי״ה באות מ״ט בזה. והנה בגיטין סמך הר״מ בפי׳ המשנה הנאה שהבית א״צ ליתן פת ובגמרא אמרו חשדא ורש״י פי׳ שיאמרו בלא עירוב מטלטלין ותוס׳ פירש״י שגובין הלחם וכאן בבהכ״נ לר״מ הנאה שלא לילך למרחוק ואפי׳ שכרו מרובה על כל פסיעה אפ״ה י״ל אין רוצה ולתוס׳ נמי יאמרו בני ביתו אין מהוגנים אבל לרש״י י״ל מפני האורחים דלבד לא שייך חשדא עיין בה׳ חנוכה בחצר ב׳ פתחים ואפי׳ מאן דחייש התם י״ל ל״ש בבהכ״נ זה ואלו בסי׳ שמ״ו במ״א אות ז׳ הביא פי׳ רש״י חשדא יע״ש וא״ל דה״פ דלית ספק בהא דראב״ה לפי׳ התוס׳ במכר ל״ש חשדא ולרש״י פשיטא דשייך חשדא דלמא ראב״ה מסופק אי כרש״י או כתוס׳:

והנה מה שקשה להר״מ בפי׳ המשנה גיטין דבגמרא מבואר חשדא י״ל תרתי טעמי בעינן הנחה וחשדא ובשיכורא נמי קצת הנאה בשופר נדבה שבית שמניחין בו קצת טובת הנאה לבעלים ליתן לקרוביהון וכדומה ומשני חשדא עם הנאה ומה שהוכרח לזה מדתנן מערבין בבית ישן ולא משתתפין בחצר ישן אלא דשיתוף בני החצר ג״כ צריכין ליתן יין וכדומה דבשלמא בעירוב בפת דירה אותו בית א״צ כדאיתא בעירובין מ״ט א׳ ובא״ח שס״ו ס״ג משא״כ בשיתוף המוזכר בשפ״ו דלאו מטעם דירה רק משום היכרא י״ל שאותן בני החצר צריכין ג״כ ליתן וליכא דרכי שלום וכעת לא מצאתיו בשיתוף אם הדין כן וצ״ע ואי״ה יבואר שם:

רשאין עמ״א דמקצת מתפללין בביתו ליכא חשדא ולא הנאת דיש נם לו מנין. וע׳ לבוש אם רוצים לבנות בהכ״ג קהל פשיטא וא״י לעכב ופשוט הוא:

לשנותו עמ״א הראה לשס״ו אות ז׳ וח׳ אם מכר ביתו יע״ש ועח״מ סי׳ קמ״ט בסמ״ע אות מ״ח ושם מחמת חזקה וכאן בבהכ״נ רק דרכי שלום כמו בעירוב וכ״כ הלבוש וצ״ע גם ימים רבים כמה הם כי לא פורש והתם בס״ת כמה הוי חזקה וכאן אי היה מקום אחר להתפלל שם והתפללו בבית זה י״ל דיש חזקה כמו התם בס״ת ונ״מ במת ליורשים וצ״ע בכל זה:

להביאם עמ״א הנה באות י״ד תשמיש קדושה א״א להוציא אותם לחולין א״כ לכאורה כאן מיירי להוציא המעות לחולין קאמר ליש מי שמתיר יחיד בשלו בסעיף י׳ כאן שהביא לבהכ״נ הוי של רבים וזה דוחק וי״ל בהתנה מיירי שאם ירצה יוציאם לחולין ושרי כמ״ש בקנ״ד ס״ח ומשמע ל״ד להשתמש בעודו הקדש קצת תשמיש חול אפי׳ להוציא לגמרי לחולין כל שהתנה שרי ומש״ה כשהביא לבהכ״נ אין כח בו לעשות כן ומה שהקשה מסעיף ך׳ בש״ת אין הציבור יכולים להחזיק בו עא״ר אות ל״ב ובט״ז י״ד כתבנו מזה וכאן אין להאריך:

הוי הקדש עמ״א הניח זה בצ״ע:

להחזיק עמ״א ובח״מ קמ״ט בסופו הביא זה הר״ב בהג״ה כשיש ס״ת אחרת לציבור הוי חזקה יע״ש והמ״א באות מ״ב הראה לזה וכאן כתב דאף שלא היה לציבור ס״ת אחרת מ״מ אין למעט כבוד התורה כו׳:

מאתנן עמ״א (מ״ש אין לקנות מעילים עמ״א קמ״ז אות ה׳ וא״ר ד׳ ומ״ש שם ומ״ש מדיני אתנן זונה ע׳ ר״מ פ״ד מאיסורי מזבח והלבוש השמיט דין זה ועא״ר אות ל״ד אנו אין לנו אלא דברי רמ״א ויש להסתפק אי דוקא דבר קדושה אסור לעשות ממנו אבל מצוה כמו ציצית או טלית מצוה מאתנן אפשר שרי דמדרבנן הוא ויליף דוגמא דמקדש דיש בו קדושה ובהכ״ג נמי קדושה הוא כמ״ש המ״א אות כ״ח כר״ן דלא כרמב״ן ומיהו בא״ר בשם רי״ו אפי׳ שמן לנר כדומה אלמא כל מידי דמצוה אין לעשות מאתנן ומחיר. וס״ת לא מיבעיא של יחיד דידיה הוי אפי׳ גנב ס״ת משל רבים ונתנו לה באתננה לאחר שנתייאשו בני העיר ממנה כשלו היא ובמתנה עכ״פ מצי יהיב לה ואסור לקרות בה וכן כתב תפילין על קלף אתנן וכדומה פסולים מדרבנן וספר תורה של כרכים ל״ש יאוש דשמא א׳ בסוף העולם ולא ידע ולא נתייאש שוב ראיתי בס״ת כשירה שנתן באתננה כשירה הוא דומיא דקדשי גבוה כמ״ש הר״מ ז״ל פ״ד מאיסורי מזבח הט״ו והא דרבנן לא עדיפא מיניה אלא ס״ת היינו לעשות מקלף אתנן ס״ת ומיהו אם עור ועיבדן לקלף י״ל הוא שינוי ועמ״א סי׳ י״א אות י״ב אי הוי שינוי כה״ג אבל כלי כסף באתנן י״ל דאסורים וצריך עיון. ומ״ש הר״מ ז״ל שם אם נתייאשו הבעלים הוי שלו אסור קשה יאוש לחוד לא קנה ויש לומר דספק הוא עמ״ש סימן שס״א בסמ״ע א׳ ושנ״ג אות ג׳ ומספיקא אסור ולפי זה לדבר מצוה לדידן דרבנן הוי ספק דרבנן ולקולא ושרי כהאי גוונא ועיין ב״ש אה״ע סי׳ כ״ח אות ו׳ אי הוי ודאי דרבנן או ספק ומסמ״ע משמע ספק דרבנן עיין ע״ז א׳ ומ״ו ב׳ וס״ב ב׳ ולדינא עמ״ש באות שאח״ז אי״ה:

מחיר עמ״א עיין ר״נ פ״ד מה׳ אסורי מזבח הי״ז והי״ח. מ״ש לדידן כי ה״ג במחיר אם א׳ שוה כדמי הכלב השאר מותרין דבדרבנן יש ברירה ולדידן דרבנן הוא כמ״ש באות מ״ו. ומ״ש לבדק הבית אם הבונה אותו דבר ממש אסור והראה מקום לע״ז יו״ד ז׳ א׳ (ט״ס מ״ז) מהו לעשות מאתנן בהכ״נ לכ״ג אלמא יצויר שלא נשתנה ועא״ר אות ל״ד. שוב ראיתי שנרשם כהוגן מ״ו ב׳ גבי אתנן במחובר ובתוס׳ ד״ה ואי כו׳ אבנים לבנין דכה״ג לאו שינוי מיקרי. ואף סיתתן דמראיתו בעין הוא ועלח״מ פ״ד מה׳ איסורי מזבח הקשה דר״מ מביא לכל נדר להביא ריקועים ובגמרא ע״ז מ״ו ב׳ בית ה׳ לרבות ריקועים י״ל זה להא דאתנן במחובר שרי אבל לרבא דנעבד אסור במחובר ק״ו מאתנן אלמא בית ה׳ לרבות מחובר כמ״ש התוס׳ שם אי נתן לה אבן במחובר או מערה אסור אח״כ לבדק הבית ואם דשם מביא לכדתניא משמע ברייתא הוא רבא אפשר מצא ברייתא אחרת ומכל נדר מרבה ריקועין והוי יודע שלכאורה מ״ש הר״ב דמים מותרים ולא כתב רבותא שינויהם מותרים כמ״ש המ״א באות מ״ו י״ל כמ״ש רש״י בחומש (דברים כ״ג י״ט) גם שינויהם ל׳ כו׳ כב״ש כמ״ש הרא״ם ז״ל דלב״ה קשיא גם יע״ש ועא״ר ל״ד מ״ש רא״ם בתשובה דשינויהם אסור ומיהו הדמים מותרים כמבואר בתמורה ד׳ ל׳ ב׳ וע׳ ר״מ בפי׳ המשנה שם ולכאורה מתני׳ כב״ש ומיהו לדינא הר״מ פ״ד שם הט״ו פסק כב״ה ולו ספק בדרבנן שרי כמ״ש באות מ״ו כמבואר:

גם מ״ש באות מ״ו דמ״ש הר״מ ז״ל פ״ד שם הט״ו נתייאשו הוי אתנן וספק ליתא אלא הוי ודאי כמו בקידושין באה״ע סי׳ כ״ח ס״א דהוי ודאי קידושין דיאוש ושינוי רשות לדידה כ״ש באתנן כה״ג דהוי שינוי רשות בדידה והוי שפיר אתנן מ״ה וא״כ ה״ה לדידן מדרבנן אסור ביאוש ושינוי רשות בדידה ועדיין צ״ע בזה:

איסור עמ״א ע׳ ר״מ פ״ד מה׳ איסורי מזבח הלכה ח׳ ט׳ והנה כתב חייבי לאוין ולמה לא כתב איסורי עשה אם נאמר דאתנן זונה וזונה דכהונה שוין המה ובהא״ב פי״ח ה״ב דחייבי עשה הוי זונה ממילא הוי אתנן. ואשתו נדה לא הוי אתנן ולכאורה משמע פנויה נדה הוי אתנן ובא״ב שם דנדה לא הוי זונה לכהונה דאפשר לינשא לו ובהכרח דל״ד אשתו נדה ה״ה פנויה נדה אין אתנן ולוי דאמר בתמורה כ״ט ב׳ דאשתו נדה הוי אתנן זונה צ״ל דסובר דאין תלוי זונה דאתנן בזונה דכהונה ובחייבי לאוין אפי׳ אשתו אתנן והכלל כל שאין תקנה בהיתר הוי זונה בכהונה ובאתנן וכל שיש תקנה ויצויר לא הוי זונה:

ומ״ש המ״א בענין מחלוקת התוס׳ ורא״ש וראב״ד עם הר״מ ז״ל מבואר באה״ע סי׳ ו׳ סעיף ח׳ וב״ש אות ט״ז דלכ״ע אף מחייבי עשה השוין בכל תו אסורה לכהן אלא להר״מ לוקה משום זונה ולתוס׳ וסייעתם איסורא אחרינא הוי ומתורץ קושיית הב״י שם באה״ע סי׳ ו׳ לתוס׳ איך מתרצים ברייתא דיבמות ס״ט א׳ ברייתא דעמוני ומואבי פסולה יע״ש בב״ש וזה כוונת המ״א. ולדינא י״ל דאין אתנן כ״א באיסור ערוה כתוס׳ וסייעתם חייבי כריתות ודוקא אתנן בביאה זו האסורה כמשמעות הר״מ ז״ל הא זינתה מקודם בחייבי כריתות ועתה ביאה מותרת האתנן מותרת ועתוס׳ תמורה כ״ט ב׳ ד״ה נ״י ראשונה יע״ש וכ״ש דחייבי לאוין דכהונה אף להר״מ לא הוי זונה כ״א חללה דלא הוי אתנן בכאן:

ודע דאתנן יבמה לשוק הוי אתנן אף לתוס׳ כמבואר באה״ע סי׳ ו׳ סעיף ח׳ ול״ת יבמה לשוק ספק הוא אי קידושין תופסין או לאו ובדרבנן ספק לקולא דהתם חומרא בעלמא ומ״ה אין קידושין תופסין בה כמ״ש הב״ש שם אות כ״א בשם רש״ל וב״ח ועסי׳ ד׳ ב״ש אות י״ד הראה לקנ״ט ס״ב וצ״ע ואי״ה במקום אחר יבואר עוד וכאן אין להאריך:

חוזר עמ״א. עמ״ש באות מ׳ מזה ועא״ר ל״ה כתב מר״מ משמע דוקא רוצח הואיל ובא תקלה גדולה ע״י אין חוזר הא שאר עבירות אפשר חוזר וברש״י פ׳ בהר משמע דפסק כר״מ דרוצח חוזר וכ״פ הרע״ב ספ״ב דמכות יע״ש. וע׳ בספר חמד משה הביא הא דברכות פרק ת״ה ד׳ כ״ח ע״א בר״ג וראב״ע שר״ג דרש ב׳ שבתות וראב״ע שבת א׳ וחילק בין העבירו מחמת אונס או מחמת מריבה שאין מעבירין השני לגמרי יע״ש וצ״ע: