צריך ליטול יד ימין תחלה עמ״א מסתברא ודאי דבתר ימין ושמאל דעלמא אזלינן לא בתר דידיה ועמ״ש בדוכתי טובא מזה וכאן אין להאריך:

יטול עמ״א הם דברי רש״י חולין ק״ו א׳ ובט״ז ביארתיו יפה והטור כתב דחולין לאו בני קבולי טומאה נינהו ג״כ י״ל כמ״ש רש״י דלא מהניא בהו שני דאין עושה שלישי בחולין או י״ל דכאלו אמר דטומאה לא איכפת בהו דחולין טמאין שרי לאכול וי״ל דרגילים היו לאכול חוליהן בטהרה ולזה כתב דאין שני עושה שלישי כחולין. וצריך שיטול ב׳ ידים ואם יש מכת באחת ולם במפה לא חיישינן עסי׳ קס״ב ס״י ולענין לאכול במפה עסי׳ קס״ג:

ואינו קובע עמ״א מ״ש בד״ה ומ״ה בדף קכ״ז ב׳ דפוס ברלין בביאור כן דקבע סעודה נוטל ב׳ ידיו וממילא מברך ענט״י ומידע באין קובע סעודה קיי״ל דא״צ ליטול אפי׳ יד אחת דלא כרשב״י עב״י כאן וכבד״ה שם דבאין קובע סעודה הוי כפירות ומ״ש הר״מ רפ״ו דברכות ה״א (ט״ס רפ״ז) בב״י צידד בזה די״ל דוקא גמור ועט״ז אות ב׳ בזה:

פחות עמ״א הביא תוס׳ סוכה כ״ו ב׳ ד״ה נטלו ותוס׳ פסחים קט״ו ב׳ ד״ה צריך ותי״ט פ״ב דטהרות מ״א ד״ה הכל. וה״ה ממשנה דטהרות מבואר דפחות כביצה מקבל טומאה על עצמו אלא שמחלוקת הוא אי מ״ה או מדרבנן ולפ״ז פחות מכביצה אם הוא דרבנן י״ל דלא גזרו בחולין משום סרך תרומה ויש תבלין לזה די״ל דלא גזרו על ישראל הרוב משום כהנים דמיעוטא (וכה״ג כתבו התוס׳ ריש כתובות משום כהן יגזרו על ישראל בבתולה עמ״ש בס׳ פורת יוסף יע״ש) אלא דמש״ה אמר רבא חולין ק״ו א׳ מצוה לשמוע דברי ראב״ע וכפירש״י מן התורה ואע״פ שסיים אח״כ אסמכתא היא מ״מ יש כח בידם כה״ג לגזור גזירה לגזירה הואיל וידים שניות לתרומה יש סמך מ״ה משא״כ בפחות כביצה דמדרבנן א״כ י״ל דלא גזרו אטו תרומה דהוא גופא דרבנן בלא סמך ולפירש״י בשבת י״ד א׳ עסקניות במקום מטונף וגנאי לתרומה הביאותיו בפתיחה א״כ ודאי אף בכ״ש בעי נ״י לתרומה מה״מ גופא משום נקיות שלא ימאס התרומה דמוזהר בכ״ש נמי וגנאי היא לתרומה ולא הוי גזירה לגזירה וז״ש רש״י בסוכה משום נקיות דלכאורה מה אשמועינן בזה אלא ודאי דאשמועינן דבעינן מפה והטעם משום נקיות אטו תרומה דגנאי הוא כו׳ ורש״י לשיטתיה חולין ק״ז ב׳ ד״ה התירו לאוכלי תרומה כהנים כו׳ אף לחולין עט״ת מדלא נקיט לתרומה הא לחולין גמור שלא עט״ת אף כהן לא התירו וההיא דר״צ נתנו לו חולין גמור (דעט״ת היינו שכהן אומר או מחשב שיהיה נתפסין בקדושת תרומה) מאחרים ומש״ה מפה א״צ דאין שני עושה שלישי בחולין גמור אלא משום נקיות כמו שכתב אטו סרך כו׳ ומוכח כן דאל״כ רק חולין עט״ת כתוס׳ וקשה הא כביצה בעי נט״י והא התירו מפה כו׳ כמ״ש התוס׳ סוכה כ״ז א׳ ד״ה הא (ולא הונח להם בתי׳ ולטעמך כמו בחולין כ״ז א׳ ד״ה מאי לאו דהא דחי לה כן) ועתוס׳ יומא ע״ט ב׳ ד״ה והא והבן. ומקום הספק של רוקח אי כרש״י משום נקיות לבד היינו שהיה איסטניס ומעונג או כתוס׳ או כפירש״י שבת י״ד א׳ וע׳ א״ר וספר חמד משה ואין להאריך:

פחות מכזית עמ״א האדון ז״ל הקשה על המחבר דפחות מכזית דינו כמו פחות כביצה והרוקח סי׳ רפ״ג כתב בסידור הגדה נוטל ידיו לטיבול שני ומברך דעל כזית מצה א״צ נטילה דפחות מכזית א״צ נטילה כדאמרי׳ בסוכה וברכות ובסי׳ שכ״ח כתב פחות מכביצה יטול ולא יברך וכתב המ״א דט״ס הוא וצ״ל ברוקח דעל פחות מכביצה א״צ נטילה דהא מצה כזית בעי ומתרץ הרוקח קושיית התוס׳ פסחים קט״ו ב׳ ד״ה צריך יע״ש ולפ״ז למ״ש בשכ״ח דמספק נוטל ולא מברך ה״ה בפחות מכזית נוטל ולא מברך ומ״ש בסוכה היינו פחות מכביצה נטלן במפה משום נקיות בעלמא כפירש״י עמ״ש באות הקדום. ולפ״ז קצת סותרין דברי הרוקח משכ״ח לרפ״ג עיין נ״ץ שהאריך. וי״ל שלא סתרי אהדדי דברפ״ג ה״פ דפחות מכביצה א״צ נטילה דוקא כ״א מפה סגי (וסובר הרוקח כתוס׳ יומא ע״ט ב׳ ד״ה הא דחולין אף כהן לא התירו במפה) ולא החמירו פחות מכביצה הא כביצה בעי נט״י במים דוקא ולא מפה וביון דפחות מכביצה סגי במפה לא שייך לברוכי ענ״י דוגמא לדבר מטיל מים קודם תפלה דאין מברך ענ״י לדידן הואיל ודי בנקיון עפר עסי׳ ד׳ וז׳ וב״י ושאר פוסקים ה״נ כן אלא דקשה א״כ בתרומה אין מברך ענ״י ואיך תקנו בחולין ברכה. ועט״ז אות ג׳ מ״ש אי״ה בזה:

דבר שטיבולו עיין מ״א אפשר הטעם מלתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן ואפי׳ מוצץ תירוש ויצהר עמ״ש בט״ז דה״ו והבן:

כתב א״ר אות ד׳ האוכל פת למתק השתייה א״צ נט״י שו״ת רמ״א ח׳ וראיה מרי״ב דאין מברך המוציא שעיקר פוטר יע״ש והנה אוכל פת שלא יזיקו יין שרף אף שטובל פת ביי״ש לא הוי טיבולו במשקה כי יי״ש מי פירות הוי ואף שנותן שמרים ומים לתוך המאל״ץ מ״מ בתר רובו אזלינן בכל ונתבטל במי פירות ואין מקבל טומאה (ואפי׳ אי נ״ט י״ל חיך אוכל וטעם ל״ש בטומאה וכה״ג באיסורי הנאה ועמ״ש בפריי לי״ד אין מקומו פה) ועוד שנשתנה טעמו לגמרי אבל הטובל פתו במע״ד הוי טיבולו במשקה ודאי צריך נט״י. ועמ״ש עוד מדינים אלו באות ז׳ אי״ה מזה:

משקין עמ״א נקיט פי׳ התוס׳ פסחים קט״ו א׳ יע״ש ומש״ה נט״י בלא ברבה עמ״ש בט״ז אות ו׳ במ״ש טעם רי״ו. והנה טיבולו במשקה מסתמא אין שותה רביעית מהמשקה בכא״פ ע״י טבולו וקי״ל לפסול גוייה עכ״פ שיעורו ברביעית עתוס׳ פסחים י״ד א׳ דאיכא משקין כו׳ וכ״ת לא פלוג חז״ל בתקנתם א״כ כ״ש אוכל פחות מכביצה ולמה מסופק המחבר בס״ב וכפי זה י״ל צדק הט״ז ז״ל באות ו׳ כ׳ טעם רי״ו וכפי מ״ש באות ג׳ שם:

דבש דבורים ולא תמרים בתורה דבש הוא תמרים ולאו כללא הוא דויקרא ב׳ י״א דבש הוצרך רש״י לומר מדכתב בתריה בכורים הא לא״ה ה״א דבש דבורים ע׳ רא״ם ודברים ל״ב י״ג דבש מסלע דבורים עיין מכשירין פ״ו מ״ד בר״מ ורע״ב דבש משקה ויניקהו דבש מסלע הן אמת רש״י בחומש הביא קציעות וצ״ע דזה מי פירות הוי ואמנם הר״מ ז״ל שם כולהו דרך אסמכתא והלמ״מ יע״ש. ודבש גזין י״א אסור באכילה ומיהו דם כדי נסבה כו׳ וי״ל שאין שכיח בינינו עי״ד פ״א ס״ט. ודבש דבורים אין לו לווי ומ״ש במשנה ד׳ דפ״ו דמכשירין דבש דבורים שם הוצרך לחלק בינו לצרעין שיש לו לווי באמת עיין ר״מ ור״ש שם וע׳ ט״ז אות ה׳ והלווי שם דבורים למעט צרעה הוא שם במשנה יע״ש בר״מ מ״ש דבש מרקחת דלא כט״ז ז׳. ומרקחת בסוקא״ר פשוט דאינו משקה מ״ש שמן ודם וחלב כו׳ עכ״מ פ״ט מט״א ה״א ועיין פ״ג דטהרות וצ״ע כעת ועט״ז אות ט׳ לענין חמאה והוי יודע חלב האשה משקה חלב טמאה אפשר לאו משקה כמו דם מטמאים עיין פ״ו מ״ז דמכשירים ובר״מ פרק עשירי ה״א מט״א ושם נאמר בהל׳ ד׳ מי החלב הרי כחלב ומימי החלב אני מסופק עי״ד סי׳ פ״ז ס״ח ופ״א ס״ה וברש״י פסחים קט״ו א׳ שטיבולו במשקה ירק בכותח אפשר כיון לנסיובי דחלבא ואפשר כוונה אחרת של״ת טעם שיפסלו להגוף האוכל לד״א כותח דאמרינן בפסחים מ״ג הנח לכותח דלית כזית כא״פ ופסול גויה ברביעית והבן:

דם עמ״א אי לאו דמסתפינא מחבראי וכ״ש מרבותי הייתי אומר לכאורה דיצויר כה״ג שנתבשל דם בחמה בס׳ בדגים וחגבים ותהיה זאת הסברא בנויה עמ״ש הר״ן ז״ל בהא דאין דם מבטל דם ורבנן עולין שאני היינו ששניהם היתר ואין ניגוד ביניהם אין מבטל זה א״ז אף לרבנן (ובפריי לי״ד בשער התערובות דברנו מזה ולקמן בהלכות פסח אי״ה יבואר מזה) וא״כ אף למאי דקיי״ל דמי פירות בתר רובא אזלינן אף להר״מ ז״ל בפט״ז מט״א ה״ד זה באינו מינו מה שא״כ מין במינו כה״ג א״כ מכשיר הטעם דם שבתוכו ומתטמא ושפיר יצויר דם טיבולו במשקה ובהיתר כדאמרן. אם לא שנאמר דבתר שמא אזלינן ודם דגים שם לווי יש להם לא דם סתם והוי מין בשאינו מינו באפשר. וחלב מטמאים בנתערב כה״ג בטהורים יש לעיין באוכל משום פקוח נפש. ומ״ש רפואה ופקוח נפש לכאורה דם שמלוח דרבנן ושרי לחולה שאין בו סכנה כמבואר בי״ד קנ״ה ס״ג ולומר דהואיל עיקרו מד״ת מחמירין ביה מנלן זה. ומ״ש שיש מקילין בנט״י לטיבולו במשקה עט׳ז\ תע״ג ו׳ החמיר וע׳ לבוש ויראה ודאי דלמאן דנהוג נט״י צריך כל דיני נט״י כמו לפת רק שאין מברכין ומאן דכריך ידיה במפה או בתי ידים אפשר דשרי ויש לסמוך על הר״מ ז״ל בזה עסי׳ קס״ג במ״א א׳ ואי״ה שם יבואר עמ״ש בסוף האות מזה א״ה דזה טעות:

ובחידושינו חולין פכ״ה כתבנו דהמטבל צנוץ במלח ממים יש ליטול ידיו דהוי טיבולו במשקה עסי׳ ק״ס סי״ב דמלח הוי כמו מים לענין טבילה ובתס״ב במ״א ז׳ מלח שלנו מים ומלח שחופרין הוי פלוגתא ובנטילת ידים הוי ס״ס לקולא וא״י אם הר״א ז״ל יחלוק בזה ולומר הא שרקעתא דמיא זילו טבלי עסי׳ ק״ס סי״א דהתם בחד ספק דרבנן לא בס״ס לקולא וצ״ע עפ״י דט״א ה״ב בר״מ מלח צ״ל שחופרין וצ״ע:

עוד אשוב אל מ״ש למעלה בנפל דם בהמה לדגים ונתבטל בס׳ לענין איסור דלענין משקה כיון ששניהם היתר תו אין מבטלין אין נראה כיון דמתחלה נגדיים היו זה אסור וזה מותר נתבטל מכל אף לענין משקה. וע׳ פרק ט״ז מה׳ טומאת אוכלין ה״ד במים שנפל להרבה מי פירות להר״מ אין בטל ולהר״א בטל ובשאר ז׳ משקין אף הר״מ מודה דמבטל עא״ר י״ז ושפיר עבידנא דמסתפי׳:

ומיהו למ״ש המחבר ס״ה בצלי יש מי שנראה מדבריו משמע דלא ברירא ליה כ״כ די״ל דמוהל היוצא אחר צלייתו נמי דם הוא עי״ד סי׳ ס״ט סי״ט וכ׳ בשם הר״מ ז״ל ומתירין אנו המוהל דם שמלחו דרבנן וכולי האי לא גזרו ומ״מ משקה הוא א״כ אגב גררא נקיט דם כה״ג בצלי וכדכתיבנא ואין להאריך ואי״ה באות י׳ יבואר מזה בצלי:

לפירות עמ״א בפתיחה כתבנו דבי״ד של״א סעיף י״ג משמע דתרומת פירות ד״ת כהר״מ פ״ב מה״ת הא״ב והלבוש בביאור כ״כ קשה יותר והטעם בפירות דעראי לא גזרו ומש״ה הוציא הר״מ לשיטתיה דפת כסנין דעראי הוא נמי אין חייב בנט״י עיין בתה״א קנ״א בב״ה ומ״ה יע״ש. ומ״ש סתם ידים כשירות לברכה עין בתה״א קנ״ו ב׳ בד״ה דאיק לה מפסחים קט״ו נוטל ידיו בטיבול שני הא ברכה א״צ והנה בטיבול א׳ י״ל שכבר בירך ה״ה כאן י״ל א׳ מוציא חבירו כבסי׳ רי״ג א׳ והא ודאי דאפי׳ ידיו נגעו במקומות מהגוף כל שאין צואה הרהור מותר כה״ג עט״ז סי׳ ס״ב א׳:

שהמוהל טופח עמ״א עב״ח החמיר והנה ודאי קשה דמי פירות לבד מז׳ משקין אין מתטמאין וכמ״ש הט״ז אות ח׳ ולי העני באולי אומר כי הר״מ והר״א ז״ל פ״א מט״א ה״ד מחולקין להר״מ שאר משקין אין מקבלין טומאה ולהר״א מקבלין ואין הפרש בין ז׳ משקין לשאר כל שיצאו מעצמן זיעה הוי אפי׳ בתירוש ויצהר וע״י סחיטה אף שאר מקבלין טומאה ואמנם ההפרש בין ז׳ לשאר בצירוף יע״ש היטב (פי״א דתרומות מ״ב לר״א צ״ל לר״י אין מטמא היינו דאין מצטרף רק מקום מגעו עיין ברכות ל״ח א׳ הובאה) וא״כ בצלי משקה הזב ע״י צלייה הוי יותר מסחיטה כמבואר בש״ע לקמן ר״ה ס״ג בט״ז ו׳ ור״ב אות ה׳ ע״ש וא״כ לר״א סחיטה ובישול שוין המה ומכ״ש אם נותן בי דוגי תחת הצלי לאחר שניצלה חצי (או שליש) לקבל מוהל הנוטף לטבל בו הבשר די״ל לר״א הוי משקה ולר״מ לא הוי משקה ומ״מ לר״מ מוהל היוצא מצלי אח״כ הוי דם כמבואר בי״ד סי׳ ס״ט סי״ט וך׳ הביאותיו באות ח׳ ומתירין משום דם שמלחו דרבנן וכולי האי לא גזרי כו׳ וממ״נ בין לר״מ ובין לר״א צריך נטילה כה״ג וז״ש המחבר יש מי שנראה מדבריו כו׳ הוא הרשב״א לבד וכ״ת דמשקין עלולין היינו שא״צ הכשר ומשמע שם מהר״א ז״ל דרק לענין טומאה שאר משקין מקבלין בסחיטה הא להכשר מודה ליה להר״מ ז״ל שאין מכשירין מ״מ האדון ז״ל באות ו׳ תפס פי׳ התוס׳ דפוסלין לאדם כו׳ עיין לבוש בהג״ה שוב ראיתי שז״א דאם אין מכשירין דלא הוי בכלל משקה אשר ישתה ג״כ אין בכלל משקה כל הפוסל כו׳ והר״א ז״ל אמר דע״י סחיטה כעיקר הפרי הוי ואוכל לא משקה א״כ א״צ נט״י להר״א ז״ל ואם שקשה מפי״א דתרומות מ״ב כמוני פעמים הא בפ״ו דמכשירין מ״ד י״ל שבעת משקים מנו להכשיר דשאר מי פירות להכשיר לא כו׳ מ״מ כן הוא והבן. אבל מ״ש האדון ז״ל דוקא דם שחיטה מכשיר חולין ל״ג הא קושיא וכ״כ הר״מ ז״ל פ״י דט״א ה״ג תמצית הבשר הרי כמי פירות ומ״ש משקה ע״י בישול מפ״ג דטהרות הרוטב הגריסין והחלב כו׳ עמ״ש באות ז׳. כתב א״ר אות ט״ו אוכל מחמת מאכיל בדבר שטיבולו במשקה צריך האוכל נמ״י עב״ח ועסי׳ קס״ג:

א״צ עמ״א כבסעיף ד׳ אות ו׳ וה׳ טיבולו במשקה א״צ ליטול כתוס׳ פסחים קט״ו ה״ה בשותה מנהר ודוקא פת קביעות קדושה כו׳ ועט״ז אות י׳:

יש ומ״א דבריו כעין דברי צ״צ פ״ה והתוס׳ קט״ו ד״ה כל הוכיחו בביאור כן מברכות דכל שנטילה א׳ שלא לקדושה צריך נט״י שנית לפת וע״ב ד״ה אסוחי הקשו תימא תיפוק כו׳ וי״ל דסלקא דעתך כלומר המקשה לא שמיע ברייתא דכיצד סדר הסיבה וסובר דמהני מקשה והמתרץ השיב לפי סברתו דאפ״ה אסוחי בהגדה אבל לפי האמת צריך נט״י לפת אע״פ שנטל לטיבולו במשקה מההיא דברכות והב״י הביא מתוס׳ אסוחי דאף למסקנא אפ״ה כתבו תימא כו׳ דנטילה א׳ לא עלתה ותי׳ כו׳ וע׳ צ״צ והם דברי המ״א ג״כ ועא״ר י״ח וא״י כפי מ״ש א״ש. ויש לראות דהתוס׳ לשיטתם ד״ה כל דטיבולו במשקה לא משום קדושה כ״א שלא יפסל גופו ומש״ה לא עלתה נט״י כו׳ וכמ״ש בברכות נטל ידו א׳ כו׳ להוכיח סברתם דלרש״י דטיבולו במשקה ג״כ משום סרך תרומה (ובפירות לא גזרו ומשקין עלולין גזרו אף במים וטל כו׳) א״כ ודאי עלתה נט״י דחדא הוא ובעי ברוכי ועוד לשיטתם בד״ה צריך דל״ד לטיבול שני כ״א למצה כו׳ דסוברים כזית בעי נט״י עמ״א ג׳ משא״כ להמחבר בס״ב דספק הוא שמא פחות מכביצה א״צ נט״י א״כ דוקא נקיט לטיבול שני ופריך שפיר למה לי הא נטל בטיבול א׳ וא״צ לתי׳ התוס׳ וממילא לפת י״ל דלא עלתה נטילה א׳ כאמור ואין ראיה מגמ׳ דמשני אסוחי כדאמרן ומש״ה הניח הב״י בצ״ע. ואי דספק פלוגתא בנט״י י״ל לקולא בספק דרבנן י״ל חדא דבהכרח לטיבולו במשקה לא יברך מספק וחומר לא תשא ואם לא יטול לפת אח״כ הוי תרי קולא דסתרי אהדדי ועוד דאפשר בספק פלוגתא לא טהרו חז״ל בחזקה ומיהו ז״א חדא דלית חזקה דכבר נטל וא״י הלכה כמאן אי כרש״י או כתוס׳ ועוד דאדרבא בפלוגתא ל״ש חזקה כי בשביל החזקה לא ישתנה הדין כמ״ש בפריי לי״ד אין מקומו פה. והנה המחבר בס״ו הנוטל א״צ ליטול ידו א׳ בהכרח כמ״ש התוס׳ ברכות מ״ג א׳ ד״ה כל משום כבוד הברכה וא״כ אין הוכחה דלא עלתה נטילה ואפשר כיון דמסופקין אי כרש״י או כתוס׳ ממילא כך הוא ואין זה מוכרח ומיהו בס״ה לא ביאר המחבר והר״ב לפירות מגסי הרוח דוקא ב׳ ידיו הא יד א׳ משום כבוד הברכה אין מגסי הרוח ש״מ דס״ל כתוס׳ פסחים ולאוכלי טהרות ההיא דברכות כמ״ש הב״י בשם ר״י להבין זה ומוכח דלא עלתה נטילה א׳ לפת ואין להאריך וי״ל מש״ה לא הביא הב״י ד״ה בפסחים כל דבברכות כתבו בע״א רק ד״ה אסוחי מדהניחו בתימא וסיימו סלקא דעתך כמ״ש הצ״צ דאלמא למסקנא לא עלתה נטילה א׳ לפת:

שלא עמ״א תיקן בזה דלכאורה קשה למה לא יברך על נטילה שנייה ממ״נ אם א׳ עלתה הברכה קאי על נטילה א׳ וא״ל על של עכשיו דלאחר ניגוב כ״ז שלא אכל המוציא מברך על נט״י עמ״א אות י״ז לז״א דעל נטילה א׳ שלא היתה כוונה לנטילה כלל ל״ש לברך דומיא זרק סכין לנועצה ושחטה דכשרה בי״ד ג׳ ואין מברך דלא נתכוין כלל לשחוט ה״ה זה ועל נטילה שנייה שמא א״צ ואף נטילה לטיבולו במשקה דבעי נטילה אלא ברכה א״צ לברך על ראשונה או שנייה ממ״נ י״ל לתוס׳ א״צ כלל נטילה עת״ה כו׳ א״כ איך יברך ועב״ח סעיף ו׳ יע״ש ומ״ש הלכה ושחטה שלא לברך קודם גמר שחיטה עי״ד:

במדבר עמ״א ובקס״ג דאוכל ע״י מפה עכ״פ וכ״כ ע״ץ י״א ועא״ר כתב בשם מי״ט ול״ח. ור״ע בפ׳ עושין פסין אוכל חולין בטהרה היה עב״י כאן וקס״ג ומה שיש מהעיון בב״י בקס״ג עם מ״ש בכ״מ פרק ו׳ מה״ב הי״ח יבואר אי״ה בקס״ג וכאן אין להאריך:

דפעטים עמ״א בטור ב׳ טעמים שמברכין אחר הנטילה א׳ דפעמים כגון מבה״כ או נגע בגופו (הא סתם ידים כשירות לברכה) ומש״ה לא פלוג ואף ע״פ שנקיות מברכין אחר הנטילה גם קודם ניגוב הוי עובר לעשייתן (וטוב כן מלברך קודם דקודם) עסי׳ ח׳ בטלית וכ״ה בתפילין וע״ז כתב המ״א דשופך רביעית בב״א א״צ ניגוב כבסי״ג וא״כ היה לברך קודם (וה״ה המטביל) מטעם הב׳ לז״א לא פלוג כמו לטעם א׳ ג״כ לא פלוג ועמ״ש אי״ה באות ט״ז מזה עט״ז י״ב:

מברך עמ״א. לשיטתיה בקס״ז כ״א ברכות נ׳ א׳ א׳ טבילה לא חזי ה״ה נט״י לא חזי לפעמים תקנו אח״כ ומ״מ קודם ניגוב ראוי ואם שכח מברך אח״כ דדמיא קצת לטבילה והביא ספר תניא דלאחר המוציא אין מברך וצריך טעם למה ומ״ש ספק בירך אין מברך פשוט ספק ברכות לקולא. וע׳ י״ד ש״ך י״ט ג׳ ואי״ה בט״ז י״ב יבואר עוד:

וינגבם עמ״א אפשר חלוקו ממש הא שאר בגדים לא או אפשר כל בגדיו במשמע:

בלא עמ״א הב״ח בקס״ח ס״ב וא״י טעם לזה דאי משום מיאוס אפי׳ מטביל נמי ואי מים טמאין כל ששופך רביעית בב״א לית מים טמאין רק דלא תחלוק ברייתא דפ״ב דידים (הובאה בב״י) על מימרא דר״א בסוטה ד״ה דמשמע אף בשופך רביעית צריך ניגוב ועמ״ש בט״ז אי״ה באות י״ג מזה. ושם פסק כרש״ל וב״ח דבטבילה לא מאוס: