בכלי עמ״א כ״כ הב״י בשם הרשב״א בשם ה״ג חולין ק״ז ועיין אות ג׳ במ״ש תנן כו׳ דפסולים למי חטאת ושם יבואר אי״ה:

אפי׳ עמ״א וכלי אדמה טיט שאין נצרף בכבשן רק בחמה וכדומה נמי אין מקבל טומאה אפ״ה הוי כלי לנט״י ולקדש מי חטאת נמי כשרים כלי גללים ואדמה פרה פ״ה מ״ה ר״מ פ״ו דפרה ה״ג וכלי גללים ואדמה נמי צריך שיהיו שלמים דל״ת הואיל ואין מקבלין טומאה אין השבר פוסל בהן עכ״מ פ״ו דה״ב הי״ב יע״ש. עלח״מ שם ממ״ש הר״מ ז״ל בפ״ו דפרה ה״ו ויבואר אי״ה באות ג׳ ובט״ז א׳ מזה:

וה״א כשנוטל כו׳ עמ״א האדון ז״ל דיבר בקוצר ועשה פלילות עם המחבר ז״ל ואני העני מוכרח להאריך בכאן הנה סה״ת סי׳ ע״ז וז״ל וצריך שלא יהא הכלי נסדק ולא ניקב במקום שהם עוברים כששופכין על ידו שמן הנקב ואילך אין תורת כלי עליו ומים שנופלין על ידו מנקב ודאי כשירות אבל המים שעוברין מחוץ לנקב דרך שפת הכלי פסולות כיון שבאו על הנקב עכ״ל וז״ל הרשב״א בתה״א בית ששי שער ג׳ (ד׳ קנ״ט ב׳ ד״ב) בסופו וכלי שנשבר אע״פ שמקבל רביעית למטה מהשבר כתב בסה״ת שאסור ליטול ממנו דכל שלמעלה משבר אין תורת כלי ושבר כלי הוא ומ״מ אם דרך השבר נגרין מים ע״י מסתברא דמותרת דהוי כברז״א. ומסתברא דאפי׳ בשבר כל שלא טיהר מחמת שבירתו עדיין כלי הוא ואין מחלקין כלי לשנים וכל שמקבל רביעית ואין שברו גדול כ״כ שיטהרנו מטומאתו מותר ליטול ממנו לידים עכ״ל. וז״ל בתה״ק בית ששי שער שלישי כלי שניקב נקב גדול עד שהוא מכניס מים כשאדם מישיבו על המים הר״ז פסול בד״א שניקב בשולי הכלי שאין מקבל רביעית מנקב ולמטה אבל מקבל רביעית מנקב ולמטה כשר בד״א בכלי שאין שבירה זו מעלה אותו מטומאתו אבל כל כלי שניקב או נשבר שבר המעלה מטומאתו פסול שאין זה כלי אלא שבר כלי. העתקתיו מפני הצורך הגדול שיש בזה. הנה שיטת הב״י. דהרא״ש והטור עם הר״מ בפ״ו מברכות הי״א (ז״ל הר״מ ז״ל וכלים שנשברה שבירה המטהרת מידי טומאתן אין נוטלים לידים מפני שהם שברי כלים וסה״ת קיימא בחדא שיטתא דודאי טומאה ונט״י חדא הווין וכל שבר ונקב המטהר מטומאה (שהיה או שלא יקבל טומאה) ה״ה לנט״י לאו כלי הוי ואנן כלי בעינן וסתם כלי חרס שיעור טהרתו בכ״מ אם מיוחד למשקין (פי״ט מכלים ה״א) ומיהו אם מקבל רביעית מנקב ולמטה מקבל טומאה וכמ״ש הכ״מ בפ״ו מברכות הי״א שכ״כ הר״מ ז״ל פ״ב ופ״ג דכלים וכ״כ בב״י כאן (ע׳ כלים פ״ב מ״ב ופ״ג מ״ג ופי״ט מה״כ הי״ג) והשתא כלי חרס המיוחד למשקין שניקב בכ״מ ויש למטה רביעית דרך הנקב שרי ליטול ודרך פיו אע״ג לענין טומאה הנוגע למעלה מביא הטומאה לכלי כמו ידות מ״מ לאו כלי הוא למעלה ואנן כלי בעינן (ואפשר טומאה שהיה בו פרחה רק מכאן ולהבא מקבל) או דאין מחזיק רביעית למעלה מנקב ורבא בחולין אמר דכלי מחזיק רביעית בעי׳ אבל ניקב כמ״מ לטומאה לא טיהר ה״ה לנט״י כשר אפי׳ למעלה מנקב ואפי׳ אין מחזיק רביעית מנקב ולמטה דכלי הוא ונקרא מחזיק רביעית כיון דאין ככ״מ דלא עבר טיף אחר טיף מחזיק מיקרי וביחדו לזיתים דפסק הטור די״ל דאין נוטלין ממנו אע״ג בטומאה לא טיהר ביחדו לזיתים עד כמוציא זית (בפי״ט דכלים) י״ל דרך פיו אע״ג דכלי הוא אין מחזיק רביעית למעלה מיקרי ואה״נ דרך הנקב כמחזיק רביעית מודה הטור דשרי. והב״ח בס״ד הקשה להטור אם ככ״מ דטהור לגמרי מיקל בנט״י דרך הנקב ואמאי מחמיר בזיתים דרך פיו דבטומאה הוי כלי כ״ש לנט״י ולדידי י״ל דלא טהור לגמרי וגם שם אם יש רביעית מנקב ולמטה מקבל טומאה כמ״ש הכ״מ וב״י הביאותיו לעיל משא״כ ככ״מ ויחדו לזיתים דפסול לנט״י דרך פיו אע״ג דמקבל רביעית מנקב ולמטה ושם כלי עליו מ״מ אין מחזיק רביעית דרך פיו ככ״מ ומש״ה אמר רבא בחולין ק״ז ככ״מ אין נוטלין היינו דרך פיו ולא מהני יחוד לזיתים כו׳. והרשב״א בתה״ק הכי פירושו ג״כ כלי שניקב ככ״מ פסול (דין דרבא) בד״א שאין מחזיק רביעית למטה הא מחזיק כשר (דרך הנקב) בד״א כו׳ פירוש הא דאמרי׳ דוקא ככ״מ הא כמ״מ אע״פ שאין מקבל רביעית מנקב למטה כשר בכלי שמיוחד למשקין הא כלי המיוחד לגיסטרא (לקבל נוטפין) שטיהר כמ״מ ה״ה לנט״י אין נוטלין אם אין רביעית למטה הא יש נוטלין עכ״פ דרך הנקב (ודרך פיו יש לדון דאפשר מחזיק מיקרי או מ״מ לאו כלי למעלה רק ידות):

והנה כפי דעתי העניה הרשב״א ז״ל בתה״ק ייחד בכאן נקודה נפלאה התחיל בניקב וסיים בד״א שנשבר כו׳ אבל ניקב או נשבר לכוונה אחת והיא זו כי ניקב סובל למעלה מרביעית ונשבר למטה מרביעית כמ״ש הכ״מ פ״ו מה״ב הי״א דמש״ה כתב הר״מ ז״ל כלי שנשבר ולא כתב ניקב לומר שאין מחזיק רביעית מנקב למטה יע״ש וזה שרמז הרשב״א ז״ל בתה״ק דנשבר בפחות מרביעית כמ״מ בגיסטרא או ניקב למעלה מרביעית כמ״מ כל א׳ כדיניה דנשבר אפי׳ דרך נקב פסול וניקב דרך פיו אסור כמ״מ דלאו כלי למעלה. ודינו כמו סתם כ״ח ככ״מ כו׳ ובתה״א נמי ה״פ הביא דברי סה״ת והיינו ככ״מ פירשם דמחזיק רביעית למטה אז דרך פיו אסור ודרך נקב שרי וע״ז כתב ומסתברא שאם כמ״מ שלא טיהר עדיין בסתם כ״ח אין מחלקין כהאי גוונא הכלי ואפילו דרך פיו ואפי׳ אינו מחזיק רביעית למטה נוטלים לידים דרך פיו וכ״כ הב״ח ז״ל ודעת הסמ״ג וסמ״ק היפך זה ממש שהבינו בסה״ת דמיירי כמ״מ אז חילוק דרך נקב שרי דכלי הוא ופיו אסור דאין מחזיק רביעית למעלה וככ״מ דרך נקב אסור דאין שם כלי כלל ונטהר לגמרי וא״י איך יפרנסו משניות דפ״ב וג׳ דכלים דמשמע כל שיש רביעית אין לטהר ולסמ״ג י״ל דסובר כל שלמעלה שבר כלי מיקרי אף דרך הנקב אין נט״י וחמירא מטומאה וכמ״מ כלי הוי ולמעלה לא דאין מחזיק רביעית ולסמ״ק יחדו לזיתים נמי מחזיק למטה רביעית נט״י דרך נקב וכ״כ בחה״ר חולין ככ״מ פסול אם אין רביעית למטה והביא דברי סה״ת וזה דעת הב״י וכמ״ש הב״י כאן והביא חה״ר יע״ש:

אלא דקשה למה השמיט בתה״ק דרך פיו אסור ב׳ בתה״א כתב ומסתברא שאין מחלקין הכלי לשנים משמע בכל גווני אין מחלקין ואלו להב״י מחלקין לפעמים ג׳ איך כתב מהרא״י ז״ל בתה״ד סי׳ רס״א דלא מצא מבואר כמ״מ אם דרך פיו שרי הא מבואר בטור עכ״פ להדיא דשרי דככ״מ דרך פיו אסור הא כמ״מ דרך פיו שרי:

אבל האדון ז״ל פי׳ דהר״מ פ״ו מה״ב ורשב״א בתה״א וסה״ת כסמ״ג וסמ״ק סוברים דשבירה המטהרת אין נוטלין אפי׳ דרך נקב אפי׳ מחזיק רביעית למטה (הואיל ולמעלה אין כלי וגם אפשר דטומאה שהיתה בו פרחה רק מקבל מ״מ שבר כלי הוי) ובשבירה שאין מטהרת סה״ת וסמ״ג וסמ״ק סוברים דרך פיו אסור והרשב״א חולק ומסתברא שאין מחלקין לשנים ואף דרך פיו שרי באין מטהרת והיינו בחדא כסה״ת דבעינן רביעית למטה מנקב (הא לא״ה אף כמ״מ אין מחזיק רביעית מיקרי) ובמחזיק אף דרך פיו שרי וכ״ד בקצר ממש ובד״א כפשוטו דאם מחזיק רביעית נט״י באין מטהרת כו׳. וממרוצת דברי המ״א ז״ל משמע דהטור נמי כסמ״ג וסמ״ק סובר דשבירה המטהרת לאו כלי לנט״י ומיוחד למשקין וניקב ככ״מ אף מחזיק רביעית למטה פסול לנט״י אפי׳ דרך הנקב רק אם מיוחד או ייחדו לאוכלין ששיעורו כזית אז אם מחזיק רביעית נוטל דרך נקב לא דרך פיו וז״ש רבא ככ״מ אין נוטלין לידים דרך פיו אפי׳ מיוחד לזיתים הא כמ״מ ואין נטהר נט״י אפי׳ דרך פיו להטור. ומ״ש הטור ייחדו לא מהני אע״ג דטומאה ונט״י חדא הוא י״ל דרך פיו מיירי דאין מחזיק שם רביעית או כשאין מחזיק למטה רביעית ועב״י מזה. מהא דקשה לסמ״ק וסמ״ג יע״ש. ומ״ש תה״ד דאין מבואר להתיר כמ״מ דרך פיו הנה מרבא י״ל דנקיט ככ״מ אורחיה דמלתא סתם כ״ח נטהר בהכי אפי׳ דרך נקב אסור הא דרך פיו אפי׳ כמ״מ אסור. והטור נמי ה״פ ואשמועינן דככ״מ דאם מיוחד לאוכלין ומחזיק רביעית למטה נט״י ואפשר ה״ה כמ״מ למעלה אסור וכאמור ומש״ה כתב התה״ד דלא מצא מפורש להיתר. ומיהו בתה״א מבואר דכל שאין שבירה המטהרת אפי׳ דרך פיו שרי ואין מחלקין כלי לשנים וכבר עמד הב״ח בזה ואי״ה בט״ז א׳ יבואר עוד. ועט״ז אות ג׳ אי״ה בזה:

עוד רגע אדבר שי״ל סמ״ק וסמ״ג עם הרא״ש והטור מחולקין במ״ש התוס׳ שבת צ״ה ב׳ ד״ה ניקב כמוציא רמון דגיסטרא אם יש רביעית מקבל טומאה הא כלי שלם וניקב בו גרע ובטלה דעתו וזה דעתם ז״ל טיהר לגמרי כה״ג ורא״ש וטור כרש״י שם דייחוד עכ״פ מהני כה״ג ובנשברה לגמרי אפשר א״צ ייחוד כשנשאר כשיעור עיין ר״ש פ״ג דכלים מ״ב עמ״ש אי״ה לקמן:

תנן במסכת כלים בו׳ עמ״א גם פה הרבה להקשות על מאורן של ישראל מרן המחבר ז״ל עיין ידים פ״א מ״ב פי׳ הר״ש הטעם דשברי כלים הם ופרה פ״ה מ״ה והיינו לדעתו אפי׳ יושבין שלא מסומכין ומקבלין רביעית ואף לענין טומאה מטמאין כשיש בהם כשיעור המפורש ברפ״ג דכלים מ״מ למי חטאת פסולים דבעינן כלי חשוב ונט״י אסמכוה אמי חטאת כמ״ש באות א׳ והיינו כרש״י ס״פ המצניע צ״ה ב׳ ד״ה ועדיין דבעינן כלי ראוי וכ״ש לטומאה וד״ה טהור ל״ד כו׳ ועתוס׳ ד״ה טהור ומשמע שם מרש״י דאפי׳ ייחדו לזיתים ככ״מ לאו כלי לחטאת אף דלטומאה הוי כלי דלקדש כלי ראוי וחשוב בעינן וה״ה שברי כ״ח אע״ג דיש רביעית ויושבין שלא מסומכין לחטאת ולנט״י לאו כלים הוי. ומ״ש מפרק שלשים דכלים מ״א לא הבינותי דהרע״ב שם והר״מ פי״ב מה״כ ה״י הטעם בזכוכית דוקא שמזיק היד הא עצם ועץ א״צ לקינקסן ושיפן אם לא שלהיות יושבין שלא מסומכין ומ״ש שלא נעשה לקבלה כמ״ש באות ד׳ קשה וי״ל דה״פ הואיל ותניא עץ ועצם וזכוכית וזכוכית אף שיושבין שלא מסומכין צריך לשופן וחלקים ואף ייחדן לקבלה לא מהני דמזיק היד ממילא הא דתניא בתוספתא עץ ועצם קינקסן כה״ג מיירי ובהם ר״ל עין ועצם הטעם דכ״ז שלא קינקסן מסתמא השוליים שהופכן ומשתמש בהם לאו לקבלה עבידא (ע׳ ר״מ פ״ל דכלים ובתי״ט שם) ומ״ש בטור משמע שבר כלי שמקבל רביעית שלא מסומך כשר לנט״י (ט״ס שאינו ושוב מצאתי לספר תוספת שבת בהגהותיו הגיה כן) ויש להחמיר כפשטא דמתני׳ כו׳ סוף דבר רצה לומר בשולי הכלים שיש להם שפה ונשבר והופכו ומשתמש בכלי זכוכית אין כלי עד קינקסן כו׳ שמזיק היד ואפי׳ יחדו לתשמיש לא מהני ועץ ועצם קינקסן שלא נעשו לקבלה הצד השני ומש״ה בעינן קינקסן ואפשר ייחוד לחוד מהני בעץ ועצם אבל באות ד׳ צידד דייחוד לא מהני עד שיעשה מעשה ועמ״ש אי״ה בט״ז ו׳ בשק וקופה. וכלי חרס בשוליו שיש שפה ונשבר והופכו אפשר אף ששיפן טהור דכלי חרס שטיהר שעה אחת אין לו טומאה עולמית ועתוס׳ שבת ט״ז א׳ ד״ה וחכמים מטהרין תוספתא יע״ש היטב ועמ״ש אי״ה במ״א אות ה׳ בשק ובאות ד׳:

מגופה עמ״א במס׳ ידים פ״א מ״ב ר״ש והרע״ב פירשו דלאו לתשמיש עבידא וכתב הב״ח ג׳ פירושים יש לרש״י חולין ק״ז א׳ חקקה לקבל רביעית זהו תקנה וכשירה ומתני׳ דפסול בלא יש רביעית הא שלא מסומך כשר ולתוס׳ פסול משום שלא מסומך אע״פ שיש רביעית ולר״ש והרשב״א בתה״א בית ששי שער שלישי הטעם דאין עשוי לקבלה ותקנה כתב הב״ח היינו ייחדה אח״כ לקבלה אבל הר״ש שם בתוספתא מגופה שתקנה שחקק לקבל רביעית והא פירש פסול משום דלאו לתוכה עבידא וע״כ הפירוש דאי חקק אח״כ לעשותה כלי ויש בחקק הזה רביעית ומעיקרא נמי היתה מקבלת רביעית ועתה ב׳ רביעיות נעשה כלי בחקיקה זו שהיתה כדי לקבל רביעית ולפ״ז י״ל רש״י כר״ש ורשב״א סובר וז״ש חקקה לקבל רביעית היינו שהיה מתחלה ג״כ רביעית פסול דלאו לתוכה עבידא וחקק עתה לקבל והוסיף רביעית אז עשאה כלי אפילו דרך פיו ליטול יע״ש ולפ״ז כיסוי הכלים אע״פ שיושבים שלא מסומכים ורחבים הם אין נוטלין לידים ואע״פ שייחדה אם לא עשה מעשה וכ״כ בתה״א שאין נט״י מכסוי הכלים ובקצר הביא רק דעת התוס׳ בחולין וכ״כ בחה״ר כתוס׳. ומ״ש פרק שלשים דכלים מ״א שולי אשקיטלא עיין אות ג׳ וכבר כתבנו שם דמשמע דוקא זכוכית שמזיק היד אבל שאר כלים אם יש בקיבול התחתון רביעית הואיל ועשוי לפעמים לקבל הוי בית קיבול ומגופה נמי לפעמים לקבל כמ״ש באות ה׳ וצ״ע ולפ״ז בזכוכית שיש מתחתיו בית קיבול אין נוטלין ממנו לידים:

ומ״ש בשם של״ה גי״ס ק״ן הוא שפיו בולט למעלה גבוה משאר הכלי והוא חצי עגול כצינור כו׳ מכיור עא״ר אות ו׳ דבכיור לא היה הבליטה גבוה רק בולטין בצידיהן בשוה. ר״ל בשוה עם דפנות הכלי וצ״ע באות י״ט הביא בשם אגודה דדי הכיור היה כעין שלנו ברזות למטה בשולי הכלי וא״כ לק״מ מכיור וכאן כתב שהיו דדים בולטים למעלה מדפנות:

חשיב עמ״א וכ״כ הט״ז אות ה׳ בשם הב״ח דמ״מ עשוי קצת לקבל:

ברז״א עמ״א משמע דמהני סתימה בכל דבר ועט״ז אות א׳ אם מועיל סתימה יע״ש ומ״ש ייחד ברזא מידי דהוי אייחדו לזיתים כסמ״ק כלומר אע״ג דתחלתו לא היה לכך והטור דחולק אבל ברזא דמקבל מים מודה:

טהורה עמ״א עב״י בתרומת הדשן סי׳ רנ״ט בשם התוס׳ סוטה דהא דנטל ידו א׳ ושפשפה בחבירתה טמאה כשאין מתכוין כ״א ליטול ידו א׳ הא מתכוין ליטול שתיהן אין איסור ולפ״ז אף בפחות מרביעית לר״ת שרי תה״ד חלק ע״ז וכ״כ בבד״ה כאן דאף כה״ג טמאים וצריך לנגב היד תחלה וכמ״ש הט״ז כאן אות ז׳ ועיין קס״ב סד״ה אות י״ב במ״א ואות ט׳ ועמ״ש אי״ה בט״ז אות ז׳ מרביעית בב״א:

מפני עמ״א לי העני דבריו צ״ע וישוב דעת בחולין ק״ז א׳ אריתא ג׳ גירסאות רש״י אין נוטלין דלאו כח גברא ומטבילין לא דלית מ׳ סאה בצינור הא יש מ׳ סאה אע״ג דדלי שאובין הם י״ל כבסט״ז כראב״ד מ׳ סאה ושאובין בקרקע כשירים או המשכה מהני וה״נ כאן כי הצינור אין כלי כמ״ש הרא״ש ז״ל וא״כ הוי המשכה אם הלך דרך מה בצינור ומים שאובים דפסולים הוא כששואב בכלי ושופך למקוה ושם טובל אבל אם הלך דרך קרקע ואח״כ למקוה כשר וה״ה בצינור כה״ג הואיל וצינור לאו כלי הוי. ואי בזיע דוולא מילף לייפי וטובלין היינו דחשוב מ׳ סאה. אבל גירסת הרא״ש וחה״ר ובתה״א בית ששי שער שלישי אריתא אין נוטלין דלאו כח גברא ולא מטבילין דשאובין הם וגי׳ הרי״ף ואי בזיע דוולא אין נוטלין כו׳ והנה בגי׳ הרא״ש ורשב״א לרא״ש הצינור אין כלי (כמ״ש התוס׳ ב״ב ס״ה ב׳ ד״ה צינור) ושאובין הוי מדלי ואפשר סובר שאיבה שהמשיכוה כולה פסול לנט״י ושפיר גרס ואי בזיע דוולא מטבילין אבל הרשב״א בתה״א שם סובר כבה״ג מישך במנא שפיר דמי ואריתא כיון דמחוברתת בקרקע היא וכטבילה היא וטבילה בשאובין ליכא אלמא סובר צינור כלי הוא (וצריך לומר דחוטט ביה לקבל צרורות עתוס׳ ב״ב שם) והוקשה לו לבה״ג מישך במנא שפיר דמי ותירץ דגרע טפי כשהכלי מחובר בקרקע נראית כטבילה וטבילה בשאובין ליכא משא״כ במנא תלוש לגמרי וכמ״ש בס״א (עמ״ש בט״ז אות א׳) מה שא״כ אי הוי מפרש צינור לאו כלי לק״מ מעיקרא דאין מטבילין דכבר שאוב מדלי וכלי ליכא עתה ומכלי בעינן ועב״י הביא לשון הרמב״ן קצת באופן אחר ולפ״ז הא דאי בזיע דוולא מילף לייפי לא גרס לרשב״א ובה״ג דמה מהני הואיל ואריתא כלי הוא אין טובלי בכלים כמבואר בי״ד ר״מ ס״ח ובט״ז י״ד ובקצ״ח סל״א מעיין המקלח לכלי פסול יע״ש. והנה המחבר כתב כאן בטבילה אין טהורות דשאובים משמע אף שיש מ׳ סאה והא בסי״ד כתב להראב״ד מטבילין ועוד הוי המשכה אם הוא ברחוק מה בצינור גופא ע״כ פי׳ המ״א כמ״ש בתה״א דצינור כלי הוא ומחובר לקרקע גרע טפי וזה שכתב באות כ״ח בכלי שבקרקע לכ״ע פסולים כמ״ש בם״ז ולא בס״ח רבותא קאמר דבס״ז נמי הכין הוא ובהכרח מ״ש המחבר ואי בזיע דוולא שרי להטביל הא אסור הוא מידי דהוי אמעיין המקלח לתוך השוקת בפ״ה דמקוואות מ״א ובי״ד ר״מ ס״ח י״ל דהתם מדרבנן דלמא יטבול בכלי בלא חיבור כמ״ש הט״ז והתי״ט שם ובנט״י דרבנן לא גזרו וצ״ע:

כשירה עמ״א במקוה בעינן רוב מים כשירים ולנט״י כולו שאוב בהמשכה כשר כבסט״ז ושיעור המשכה אין פחות מג׳ טפחים שם סמ״ע עמ״ש אי״ה במ״א ר״ו וט״ז י״ח:

בכונס עיין מ״א משמע דמי הים אין ראויין לשתיית כלב ובק״ס אות י״ב דראויין אם מרתיחין ושואב בכלי ונוטל ידיו יע״ש. ומיהו גם זה אמת דאם אין לו כלי שלם יכול להטביל בו כאמור:

לענין עמ״א דחיבור דוקא כשפ״ה וגם זוחלין אין חיבור אף שיש כשפ״ה לנט״י הקילו:

הקבועים עמ״א ובט״ז כתבנו אות ד׳ דטבילה בנויה י״ל לכ״ע מהני אע״ג לענין טומאה כתלוש דמי מ״מ לענין מקוה כמחובר כדאיתא ב״ב ס״ה ב׳ ה״ה לנט״י דרבנן דמהני טבילה כה״ג:

מחובר עמ״א הם דברי התה״א בשם הרמב״ן בית ששי שער שלישי דגרע כלי המחובר לקרקע דנראה כטבילה ואינה דשאוב הוא וכמ״ש באות ח׳ באורך עמ״א כ״א:

י״א שעלתה עמ״א ועט״ז אות י׳ ולפ״ז בכלי המחובר לקרקע ביש מ׳ סאה אין מברך אח״כ אם נוטל פעם שנית:

בלא ברכה עמ״א אפשר סובר דאפי׳ ליש״ש הביאו בקנ״ח אות ט״ז לאחר שבירך ואכל המוציא אין מברך על נט״י דפשע משא״כ כאן דא״א לברך מחמת ספק כשיטול שנית אף באמצע סעודה יברך ממ״נ וע׳ א״ר אות י״ב ואפשר דאם הוא זמן מה משנטל איך יברך דומה למ״ש בי״ד י״ט ס״א בספק טריפה אם הוא סמוך לשחיטה יברך:

מניחה עמ״א בסעיף י׳ מטה בפעם אחד נמי די אלא כ״כ אם נאמר בסי״ב דקוף וה״ה מטה יש מחלוקת ע״ז כתב כאן מנענע בברכיו כל שעה הוי כח גברא אף לר׳ יוסי א״נ כ״כ דאל״כ למה לי הך דסעיף י׳:

מוטה באר״ץ שנתגלגלה מאליה ע׳ סי״ח מ״א הא הטה אדם אע״פ שלא נתכוין שיקלחו המים חשיב שפיר כח גברא כבסעיף י׳ כל היום ועיין נ״ץ. ועי״ד סי׳ ג׳ בתב״ש אם פתח ידיו ונפל סכין בכוונה ושחטה אין כח גברא דהסיד כחו ה״ה כאן אם אינו כלי בידו ופתח ידו ונפל ומקלח לא הוי כח גברא באפשר בזה ומ״ש סי״ח א״י ואולי סעיף י׳ קאמר יע״ש כו׳ יע״ש. ואפשר עיין סעיף י׳ וסעיף ח׳ ועט״ז י״ב:

דרך הנקב שנפל הברזא. עמ״א היינו למ״ד בשיש נקב ככונס משקה אף שיש רביעית מנקב ולמטה פסול לנט״י והוא דעת סמ״ג פירש כאן כשיש ברזא ונפל דמ״מ כלי הוא שעשוי לכך ועתיד להחזיר הברזא עב״י כאן ועמ״א אות ג׳:

ברזא עמ״א ובחה״ר חולין ק״ז א׳ כתב כיור לא הוי כח גברא וצ״ע דכשנוטל הברזא או דוחף למעלה הוי כח גברא וראיה מחולין ט״ז בשחיטה ד״ה כשר כשנטל בידקא דמיא בכח ראשון ונהרג עליו כ״ש בנט״י דרבנן ואפילו בתרנגול שקורין הא״ן שאין דוחף כ״א מסיר או מכוין הנקב נמי כשקל בידקא דמיא דמיא. עיין אות ך׳ וכ״א עיין אות ד׳ מ״ש בשם של״ה וצ״ע וכבר כתבנו מזה שם:

שפיכה עמ״א חולין ט״ז י״ד ז׳ בסרגא דמיא בכח ראשון חשיב כח גברא לא בכח שני ושאני מטה דס״ט שמטה החבית משא״כ מסיר כח הטעכב ואה״נ בשחיטה דומיא דהטה כשירה אף בכח שני. ובקס״ב ס״ג דאין נטילה לחצאין הא טופח ע״מ להטפיח שרי ועיין פרישה יע״ש:

אם עמ״א בשם הלבוש מחלק בין מ״ט לכאן ובין סעי׳ ז־ כו׳ ועט״ז י״ג. וטור ורא״ש דפוסלין במטה ובי״ד פסקו דפחדא בסביבה שנייה כשירה צריך לחלק בין מיא לסדנא כו׳ שוב ראיתי שבי״ד זיי״ן לא נזכר כלל פחרא בסיבוב שני רק הפר״ח ותב״ש הוכיחו מש״ס שם דמיא בסיבוב שני הא דידא אף בסיבוב שני כשירה ויש לדחות קצת. ובתה״ק בית א׳ ש״א כ״כ בהדיא דפחרא בסיבוב שני כשירה. ולמ״ש באות כ״ג י״ל דמודה הרא״ש וטור במטה ומוטה מעצמו הוא דפסול וא״ש ההיא דחולין ט״ז א׳ יע״ש:

חש״ו עמ״א דמביא בכלי לית לן בה ובט״ז אות ט״ו דיש ליזהר אף שאבן כו׳:

אם עמ״א קושיית הט״ז בי״ד וט״ז תי׳ דלר״י י״ל דמשנה ידים פ״ק מ״ה מטה היינו מוטה ובהא פוסל ר״י וטור ורא״ש פוסקין כר״י הא מטה הוי כח גברא וכדמוכח מחולין ט״ז עיין אות כ״א וכ״מ ברא״ש חולין ק״ז כתב ר״י פוסל בשני אלו פירוש בקוף וחבית מוטה על צדו ולא כתב מטה על צדו ש״מ דמפרש דוקא כה״ג פוסל ומטה חבית כאלו אמר ומוטה ודוחק וי״ל מטה ביד ור״י פוסל בשני אלו לאו אמטה כ״א לפעמים במוטה ומטה נקיט משום דר״י דמודה. וא״ש בס״ט ברזא דין זה מרא״ש ולמד מחבית מטה על צדו המחבר מכשיר במטה למה פוסל בלא החזיר ברזא בכל שפיכה אלא דרא״ש כתב דדמיא למוטה על צדו וא״ש:

יש להחמיר עמ״א לא הבינותי זה דמשמע שחיטת קוף מספק פסולה אי הלכה כת״ק כאן או כר״י ונ״מ טובא בספק לענין מליחה וכדומה לס״ס (כי בשביל החזקה לא ישתנה הדין ובחזקת שאין זבוח דוקא בספק מעשה כמ״ש בפריי לי״ד) וי״ל התם וזבחת כח גברא דוקא בעינן משא״כ כאן כח נותן סגי ומ״ש ק״ס סי״א (ט״ס קס״ד) דכל ספק פלוגתא להקל בנט״י ועט״ז ח׳. וצ״ע כעת בזה:

ולכתחלה עמ״א י״ל נטל לטיבולו במשקה או שלא לאכול גרע טפי דטיבול במשקה לאו משום קדושה וכשמתכוין שלא לנט״י פסול. ויראה לטיבול במשקה א״צ כוונה דכאן משום סרך תרומה ובטיבולו במשקה לאו משום סרך תרומה הוא עסי׳ קנ״ד וע׳ ב״י כאן והנה רשב״א גופא דפסק בעי כוונה בא׳ סגי נותן או נוטל דלא כר״י בתוספתא עב״י וי״ל הרשב״א לשיטתיה דסובר דלא בעי כלל כח נותן א״כ קשה פ״ק דידים מ״ה הכל כשרים אפילו חש״ו מה אפי׳ אלא לומר דהני בני כוונה נינהו עם מעשה עיין בד״ה להרא״ה בית ששי שער שביעי משא״כ בסי׳ ט׳ כח נותן בעינן אין ראיה ועיין ע״ץ נ״ץ כתב עמ״ש הר״ב סי״א קטן פחות מבן שש כקוף דלאו בני כוונה והמחבר השמיטו דקוף נותן א״כ לא בעינן כוונת נותן ומ״ש הר״ב בסי״ב בקוף יש להחמיר דלאו בני כוונה נינהו לא אבין לו דכוונת נותן או נוטל סגי ומ״ש הר״ב ויש להחמיר בקוף דכח גברא בעינן כר״י וקטן פחות מבן שש כקוף ולא הוי כח גברא ומיהו בב״י כתב הטעם דכוונת נותן בעינן ומש״ה פסול בפחות מבר שית ולפ״ז הרב זיכה שטרא לבי תרי דהא בסי״ג משמע דנותן או נוטל לחוד סגי כת״ק דר״י בה״א ולמה הביא הא דהג״א בסי״א וצ״ע:

במי מקוה עמ״א שאין מים נובעים ומכונסים שאין זוחלין כו׳:

יש עמ״א לא הבינותי הספק דזוחלין לכלים נראה מ״ה פסול ושאני שאובים מדרבנן ורביעית מ״ה מהני. ואם הטביל עמ״ש בט״ז י״ט:

שבקרקע עמ״א הראה לס״ז אות ח׳ ולא לס״ח ששם עיקר אלא כמ״ש שם דלהראב״ד מטבילין בשאובין ואפ״ה כתב המחבר בס״ו דשאובים הם באריתא ובגי׳ בגמ׳ חולין ק״ז א׳ אריתא אין נוטלין ואין טובלין בהכרח אריתא צינור שחקק לקבל צרורות וכלי הוא ובכלי המחובר לקרקע גרע טפי אף לבה״ג וע׳ בתה״א בית ששי שער ששי ושער שביעי נראה קצת סתירה שפעם כתב דאריתא כלי המחובר לקרקע ופעם כתב דלאו כלי הוא ביארתיו בט״ז אות י״ב יע״ש והבן:

ומ״ש המחבר שאובה שהמשיכוה כשר עי״ד סי׳ ר״א סמ״ה ג״ט בעינן וסמ״ו לא ע״ג כלים אפי׳ כלי גללים אבל מ״ש הר״ב יש להחמיר שיהיו ראוים לבלוע בנט״י יש להקל בכל ענין יע״ש:

לא נטילה עמ״א אף לר״ת בס״ו דידו א׳ מהכלי משא״כ כאן ולענין זה לא הוי בכלל מאתים מנה:

בנטילה עמ״א אף להחולקים בסעיף ך׳ כאן הואיל וידו א׳ בנטילה מברך על נט״י ויש בכלל מאתים מנה. ואף בטבל א׳ במים שא״ר לנט״י עמ״א אות ל״א אין מברך רק ברכה א׳ ענט״י נ״ל:

המטביל עמ״א ועא״ר כ״ג בשם כ״ג דהאידנא נהגו אף טובלין בים הגדול מברכין על נט״י י״ל דמי הים ראוין לשתייה ע״י רתיחה עמ״א ק״ס י״ב ועסי׳ ד׳ אות כ״ה במ״א על המחבר קשה דכאן סתם משמע לעולם אפי׳ אין ראוין לנט״י מברך ענט״י ומשמע דיש לפסוק כפני יצחק בזה וצ״ע: