המ״א הביא תשובת רמ״א עיין סימן י״ג אות ב׳ לענין שבת אי יוצא לכרמלית ולרה״ר בזה ועיין סימן יו״דר סעיף ז׳ ומ״ש שם. עסי׳ שס״ב במ״א ט״ז ותו״ש שם כ״ג:

קטן עמ״א כתב הב״ח בשם סמ״ק דמיירי בקטן שהגיע לחינוך והיינו כבר שית ושבע וחולק עם הטור דכתב בן ט׳ והמ״א כתב דהטור נמי סובר בהגיע לחינוך וכתוב בשם י״א בריש ערכין ג׳ ב׳ ד״ה שהגיע דכמו ביה״כ ט׳ ועשר ה״ה כל המצות חינוך כבר ט׳ ועשר ומשם הוציא שיעורו:

כשהגדול עמ״א. הנה בגמרא מנחות מ״א א׳ טלית כו׳ (עט״ז) וגדול כו׳ פי׳ מהרי״א בב״י דאין תנאיות אלא לומר דמיירי בטלית בר חיובא של גדול אבל המחבר דהעתיק לשון הר״ם שיעור טלית בבירור דקאי אטלית גדול א״צ להגהות הר״ב אלא דסובר דתרתי בעינן והקשה דבד״מ (דפוס פיורדא כי בדפוס ברלין השמיטו) העתיק להב״י בשם מהרי״א ומהר״י חביב ומסכים עמהם איך חזר כאן והסכים המ״א לב״ח דתרתי בעינן גם חידוש דין אם אין קטן מתכסה ראשו ורובו וגדול א׳ יוצא בקבע לא אמרינן בטלה דעתו בקבע (והר״ב השמיט זה בקבע) והוכיח מגמרא כן דפי׳ בהדיא דבא לומר והגדול דחיוב קאי על הגדול היל״ל וגדול לובשה ואף למהר״י חביב משום סיפא נקיט אין מתכסה ראשו ורובו אע״פ שגדול יוצא עראי אכתי לימא רישא וסיפא וגדול יוצא בה ולמה סיים עראי (כיון דמלה ביאוריות היא) ועוד מכלל הן נשמע לאו ולמה סיים ואם לאו פשיטא (שהרי הר״מ ז״ל באמת לא סיים וא״ל) אלא ודאי תרתי בעינן ומש״ה אמר ברישא וגדול עראי סגי וסיים וא״ל אז גדול עראי לא מהני הא קבע מהני משא״כ לומר או שאין גדול יוצא עראי פטור מכלל הן נשמע לאו. וחביא דברי הלבוש קצת בשינוי לשון והוא דהלבוש סיים ואם לאו שאין הקטן מתכסה פטור הוסיף עוד ואם הוא קטן כ״כ שאין דרך סתם ב״א להתכסות בו זה שיצא בו באקראי לשוק דעתו בטל מיותר הוא דקאי ודאי אקטן כ״כ שאין בו ראשו ורובו של קטן אלא לדיוקא הא בקבע מהני וכב״ח ועא״ר אות ב׳ בשם ג״א דכתב כן וזה כמ״ש יע״ש ועמ״ש בט״ז: