שנשתנו עמ״א סוטה ט״ו ב׳ כלי חרס נתאכמו והחזירן לכבשן בעיא דלא איפשטא ופסק הר״מ בפ״ג דסוטה ה״ט לקולא וכמ״ש הכ״מ דלא נשוי פלוגתא רחוקה בין לר״י ורבנן (לשיטתיה דלא כרש״י יע״ש) ומ״מ בנט״י לא דלא איפשטא ספק בעיא לקולא. ועוד דלר״י כשירים ה״ה מים לנט״י כה״ג ומשמע כ״ז שלא חזרו אף דאפשר לחזור פסולים וצ״ע שאין נזהרין בזה ורוב מימות נשתנו מחמת עפרוריות מתולדתן עד שיעמדו זמן מה חוזרים לברייתן ואם היינו אומרים דל״ד לנתאכמו בכלי חרס דצריך מעשה חזרה לכבשונות משא״כ זה דבזמן תליא מלתא הוי א״ש וצ״ע. עמ״ש בט״ז א׳ אי״ה:

בין מחמת עצמן עמ״א רכ״ב הט״ז א׳ ומ״ש בשם הרא״ש התוס׳ נמי כתבו כן חולין ק״ז א׳ ד״ה קפדיתו אחזותא וא״ת מתני׳ היא ומאי קושיא דלמא אחזותא מחמת עצמן ש״מ דכשר. ומ״ש בי״ד סכ״ה וסכ״ז (ט״ס כ״ו) עמ״א בט״ז א׳ אי״ה:

עשה עמ״א הביא ב׳ פירושים א׳ דנשתנו מברייתן ע״י מלאכה ואף בלא שינוי מראה ב׳ עשאו כשופכין ובט״ז ב״ג הארכנו בזה יע״ש ועב״י:

נתכוין עמ״א דלא כט״ז אות ב׳ יע״ש במ״ש שם באורך:

כלים עמ״א בדגים הכשיר וכן בכלים שלא יתבקעו משמע דכשר שאין המים עושה כלום ובירקות שלא יכמשו פוסל צריך טעם לחלק וצינן יין במים הא שלא יחמם שרי ע״ת בשם רמ״א הביאו א״ר ו׳ א״כ ה״ה ירקות שלא יכמשו ואם שהמים נבלעים בירקות אף את״ל שפולטין לאחר מעל״ע מה בכך וצ״ע ובירקות שיחזרו לכמות שהיו בזה י״ל כן. מ״ש שנתות כו׳ יראה הטעם דנעשו כשופכין הא לטעם דנשתנו מתורת מים כמ״ש באות ג׳ ל״ש זה. מ״ש שאם נותן דבר שיריחו המים כו׳ אם נתכוין להשביתם שרי ומשמע אם נתן עשבי בשמים שנכמשו שיחזרו לכמותן פסולים אע״ג דמשביחן לא נתכוין לכך וע׳ בס׳ חמד משה. ומ״ש בס״ד באות ז׳ רש״י פוסל מי חטאת ששתו עופות שנופל מפיהם וחשיב מלאכה ה״ה אפשר בנותן דבר שיריחו דנבלע וחוזר אליו וצ״ע דל״ד להתם יע״ש:

שהנחתום עמ״א ועט״ז ד׳ וססי״א אות ט״ו במ״א בשם תה״ד ואי״ה שם יבואר:

שלקק עמ״א בנמאסין נעשו כשופכים אבל שתו מהם תרנגולים וכדומה כשר לנט״י. ואפשר אפילו נתן להם במתכוין לא פסלום וצ״ע בזה. והביא מ״ש בבדק הבית פה דברי הר״מ דמקוואות פי״א ה״ט וכתב דוקא לענין תרומה כו׳ ומתה״ד ר״ס אין ראיה כ״כ די״ל ביש יותר מרביעית הא להשלמה לא ועא״ר אות ט׳ ובלח״מ פ״ו מה״ב צידד בזה יע״ש:

אם נפל מים כשרים מועטים לתוך מרובים פסולים ואח״כ נותן מים כשרים עד שנתרבו להכשר אפשר דכשרים לנט״י אע״פ שאין רוב נגד כל מי התערובות:

אם נפל בגד שלא במתכוין למים ונטל משם ומיצה מהם המים היוצאים למ״א אות ד׳ כשרים הם ולט״ז אות ב׳ פסולים ועיין תה״ד ר״ס ספוג מוצץ כיונה התם במתכוין יע״ש. ועסי׳ תנ״ה בנתערב מעט מים שלנו עם שלא לנו י״ל דבעי אח״כ רוב נגד כל המים דכבר נתחממו המעט ברוב ואי״ה שם יבואר בזה בהג״ה. מים ששתה נחש מהם אין נוטל ידיו עא״ר אות י״א:

שהיס״ב ורש״ל אוסר ביס״ב מ״א ועט״ז אות ז׳ ומיהו אף למאן דמחמיר בחמי האור י״ל הטעם דחשיב נשתנו מתורת מים ע״י יס״ב דהוי בישול דידהו כמ״ש רש״י חולין ק״ה ב׳ ד״ה סולדת נכוי״ת יע״ש אבל מעיינות חמין נובעין אף שיס״ב משקל במנא שפיר דמי דלא נשתנו מברייתן עיין סעי׳ ח׳ י״ל בהא כשרים לנט״י וע׳ רש״י חולין ק״ו א׳. ואם ציננו לחמי אור לרש״י ק״ה ב׳ משמע דאסור:

חריץ עמ״א ולא הבינותי דצינור נמי לאו כלי אם לא בחקק לקבל צרורות עמ״ש בקנ״ט במ״א אות ח׳ הארכנו בזה:

אין עמ״א להמכשירין בקנ״ט סי״ד במי מקוה די לנט״י רביעית א״כ הוי מקוה שלם לנט״י הואיל ומרים הם גזרינן אטו במנא ולמאן דסובר מקוה בעי מ׳ סאה בהכרח סובר כאן כרש״י ורשב״א אף מחוברין אין טובלין ידים דבמופסקין תיפוק ליה דבעינן מ׳ סאה ועא״ר אות ט״ו, ולפ״ז להר״ב שם שהגיה דיש להחמיר לכתחלה סמך כאן על התם ודוחק. ואע״ג דחמי טבריה מעיין הוא ודי לכ״ע ברביעית הואיל והפסיקו תו הוי רק מקוה:

אין מטבילין עמ״א והרר״י סובר כיש מכשירין לעיל בקנ״ט סי״ד לנט״י א״צ מ׳ סאה ולגוף פסולים דליכא מ׳ סאה גזריגן כו׳. ולי העני יש בכאן קושיא אחת וזו תוארה:

קשיא לי אמה דפסק המחבר דבת בירתא אסור כחזקיה דרביה דר״י (עיין ר״ש פ״ק דידים מ״ג הגירסא בחולין ק״ו א׳) הא סתם מתני׳ בפ״ק דידים מ״ג המים שנפסלו משתיית בהמה בכלים פסולים בקרקע כשירים משמע אף דפסקינהו בבת בירתא ומופסקין לגמרי הם ועוד בתוספתא פליג רשב״א בפסקינהו בבת בירתא דאין נוטלין לידים ומינה ת״ק במשנה אף פסקינהו כמ״ש הר״ש שם וא״כ היה לפסוק הלכה כסתם משנה דלא גזר אטו מנא וכבר הוקשה זה להכ״מ פ״ו דברכות ה״ח ותי׳ דיש לחלק בין פסולם ניכר דלא אתא למטעי כך דנפסלו משתיית בהמה דניכרין בטעמם או במראיתם לא גזרינן דיכירו הכל מה שא״כ חמי טבריא בציננו והן אמת שיש לתמוה שזה לפירש״י חולין ק״ו טעם פיסול חמי טבריא משא״כ הר״מ ז״ל כתב הטעם שאין ראוין לשתייה דהיינו מרים המה וכהרר״י וכמ״ש המחבר בכאן וא״כ קשה ולזה י״ל דמשנה פ״ק דידים מים שנפסלו משתיית בהמה בטיט הנרוק מיירי כפי׳ הרי״ף וכמ״ש הר״מ בה״ט ונט״י הקילו כמ״ש הלח״מ שם ומש״ה לא גזרו אטו מנא דניכרין במראיתן עכורים מטיט ולא יבא להתיר במנא משא״כ חמי טבריא צלולין אע״ג דמרים המה לא יבחין ויתיר במנא כסבור מים אחרים המה משא״כ המחבר בס״ט השמיט דעת הר״מ לגמרי רק פי׳ הרא״ש ור״ש ושאר פוסקים דמים הנרוק פסול בקרקע ומיירי במרים ומלוחים וא״כ אמאי פסק כחזקיה נגד סתם משנה דידים ולכאורה המחבר זיכה שטרא לבי תרי ובשלמא הטור ורא״ש י״ל מפרשים כרש״י דחמי טבריא ראוין לשתייה רק חמין שלא היו להם ש״ה משא״כ המחבר. שוב ראיתי לתה״א בית ששי שער שני כתב אע״ג דר״י כת״ק כחזקיה קיי״ל יע״ש והיינו דחזקיה כתנא חשיב ופליג על המשנה וכרשב״א ולפ״ז אין חילוק בין חמי טבריא למים מרים ומלוחים והבן ועיין א״ר אות י״ז:

שאין עמ״א ועסי׳ קנ״ט אות י׳. עב״י בשם הרר״י משמע דוקא כשאדם יכול לשתות ע״י הדחק יע״ש ומים הבלועים מאיסור אע״פ שא״ר לאדם כלל איסורא רביע עליה ול״ד למ״ש הב״ח בטעם פיסול גילוי מים שא״ר לאדם דמחמת סכנה הוא וכמש״ל מזה:

ודע דטיט הנרוק אי פרה שוחה ושותה מהם כשרים לנט״י בכלי אע״פ שנשתנה מראיו לא פסול דוקא קומוס וקנקנתום וכדומה וכמשנה י״א פ״ח דפרה כר״ע ואף דהתי״ט כתב שם מי ביצים בטבען כך י״ל שאני מי חטאת דחומרא החמירו בה. גם למ״ש הרע״ב שם דאין מים חיים בכלי קשה מ״ש ביצים או אדמה וחרסית:

עוד אבאר לך כי שינוי מראה פוסל במקוה אבל לא במעיין עי״ד ר״א סכ״ה והוא מראב״ד בספר בעלי הנפש בשער המים (ד״ב דף פ״ד א׳) ויש לנו בזה הערה אחת וגדולה הוא אלי כי לכאורה יראו חשיבות המעיין במחובר דוקא הא משקל במנא לנט״י אף מעיין אם נשתנו מראיו בעודם במים וכ״ש אח״כ דפסולים לנט״י אבל מדברי הר״א ז״ל בבעלי הנפש שם לא משמע כן שכתב מעיין אין שינוי מראה פוסל בו דוקא לנדה וזבה ושאר טבילות דלא בעינן מים חיים אבל קידוש מי חטאת פוסל בשינוי מראה וכן מצורע בסוטה (ט״ו) נתאכמו פסול דומיא דמים חיים עכ״ל הנה בג׳ דברים כתיב מים חיים בזב זכר ומצורע בשחיטת הציבור ובמי חטאת ע׳ פ״ח דמקוואות מ״ח בר״מ ור״ש ובפ״ט דמקוואות ה״ח בר״מ בזה וקידוש מי חטאת תלושין הם בצלוחית ואפ״ה אי לאו דמים חיים היה כשר ממעיין בשינוי מראה האם נאמר כן בנט״י ולא יליף מחטאת דיש בו כמה חומרות ומיהו הא ודאי דוקא כששינוי מראה בעודן במעיין נפל סמנים לתוכן אע״פ שנתלשו י״ל כשרים לנט״י אבל אם נשתנו לאחר ששאבו בכלי לא. ולפ״ז מ״ש המ״א אות ב׳ ראיה מחמת עצמן מפרה דכשר ק״ו לנט״י י״ל התם ממעיין ונשתנו מעצמן במעיין אין פוסלים משא״כ במנא וכ״ש מי מקוה והבן זה. והוי יודע טיט הנרוק דפרה שוחה ושותה מהן משלים נמי לרביעית (תרומה כ״ש לחולין) זבחים כ״ב א׳ אפי׳ רביעית מצומצם עם הטיט שרי ואמנם שם נאמר פר״ה דוקא ובר״מ פ״ח דמקואות ה״ט פר״ה ובתוס׳ זבחים כ״ב א׳ ד״ה אפילו תמהו ע״ז דבמקואות (וידים) הזכיר בהמה והיינו נפסל מכלב ומ״מ צ״ע דאחר שהר״מ כתב בלשון הגמרא פרה למה כתב המחבר כלב די״ל כל שאין פרה שותה מהם אף שהכלב שותה פסולה וצ״ע בכל זה:

או עמ״א בספק אם יש כשיעור ספק חסרון חכמה וכ״ש כה״ג לאו ספק כלל ואפי׳ את״ל בדרבנן שאין לו שורש מ״ה ספק וחסרון חכמה מהני כאן גרע טפי דהא יכול לשער בקל ועא״ר אות י״ח. ומ״ש בשם הר״ש פ״ב דידים מ״ד דלא כלשון הש״ע א״ו א״ו ובפתיחה כתבנו דאפילו למ״ד ס״ס לחומרא אף בדרבנן מחמירינן כאן טהרו חז״ל והקילו יותר משאר ספיקות ועיין מ״ב פ״ב דמקואות ובפתיחה הארכתי. ותה״ד בסי׳ רס״א אך מה דמוזכר בפוסק א׳ לאסור ובשני יש הוכחה להתיר אין להתיר הואיל ואין מפורש ועב״י (וכללא ממשא ומתן קשה ללמוד דין וכ״ש היכא שמפורש בא׳ להיפוך ואי״ה בכללים אבאר זה) ומ״ש בשם רש״ל עא״ר אות י״ט שספק לו אם הסיח דעתו קיל טפי יע״ש ובאמת בב״י בשם הר״ר מנוח פי׳ ספק טמאים או טהורים אידים קאי כלומר שמר ידיו וספק אם הסיח דעתו וכיש״ש והב״י פי׳ עוד ספק טמאים אם מים פסולים או כשירים והוי כטמאים וטהורים יע״ש ובפתיחה עמדנו ע״ז דהאידנא כ״ע טמאי מתים והמים טמאים ומתני׳ י״ל לתרומה כו׳ ומ״מ קשה כשירים או פסולים הוי בכלל ספק נעשו מלאכה או לאו. מ״ש בפתיחה ממ״ד פ״ד דטהרות הכוונה עמ״ש הר״ש תוספתא הבית עם משקין הובא בפי״ד משא״ה ה״ה יע״ש והבן:

מי שלא נטל ידיו עמ״א ועמ״ש בט״ז אות ט׳ מזה ועא״ר.

לא נפסלו עמ״א תה״ד סימן רנ״ט. ואע״ג די״ל דיש הרבה מים יותר מרביעית אפ״ה אין לחלק ומינה בנטל ידיו מהם פסולים תו לחבירו אפי׳ היה רביעית ושפך בב״א:

השלג עמ״א ובקס״ב אות י״ז משמע דיבחושים ובריית המים אם לא ריסקן אף לטבילה בקרקע במ׳ סאה לא הוי טבילה כלל אף למאן דמתיר בשלג ועש״ך י״ד ר״א אות ע״א מזה. וע״ש דשאיבה אין פוסל בשלג וברד ויראה היה יבחושים וכדומה כל שלא ריסקן ונטלן למקוה כך ואח״כ ריסקן שם כשירה עש״ך שם אות ע׳. ועסי׳ ש״ך בט״ז אות ט׳ ואי״ה שם יבואר. ועסי׳ קנ״ט בט״ז אות ך׳ מתיר לטבול בשלג ומיהו הט״ז והמ״א כתבו שצריך מ׳ סאה וי״ל ברביעית מכונס הואיל ואיכא ס״ס לאיסורא שמא בעינן במקה מ׳ סאה כבסי׳ קנ״ט סי״ד ושמא שלג בלא ריסקן אין טובלין בו ואף שהמ״א באות י״ג בשם הר״ש דאפי׳ כל הנך ספיקות טהור זה בספק מעשה די״ל ס״ס לא הוי כרובא (עיין פ״י בקו״א לכתובות בסוגיא דפ״פ) משא״כ ס״ס דפלוגתא הוי רבים האוסרין וכל כה״ג אף מאן דמתיר ס״ס לחומרא בדרבנן בס״ס דפלוגתא לא דהוי רובא לאיסורא ממש. ואי״ה בספר שושנת העמקים יבואר זה:

במים לבד לאפוקי מי פירות מ״א אבל שלג וכדומה אהא לא פליגי י״א הללו סוברים ג״כ דמותר:

אדום לא עמ״א בס״א אות ב׳ ודוקא מים שנשתנו פסולים הא זה בתולדה הוא כך כשירים ועמ״ש בט״ז אות ך׳ ביבחושים אדומים מה שיש לעיין ביה:

שכל עמ״א מ״ש בהג״ה מי דבש דעיקרן מים ועסי׳ תס״ב אות ו׳ במ״א צ״ע במי דבש אם הוי מי פירות לענין חמץ ונ״ל דאע״ג לענין נט״י חשיב מים מ״מ אין מחמיץ) בטבעו. ומ״ש דאשתני לעלויא לא מיפסלו (ול״ד לאות י״ח יין דבטבעו כך משא״כ זה נשתנו המים מתולדתן) ומיהו מי כרכום וכדומה לא נשתנה לעילויא מיקרי דאין משובח המים בטעמו מפני זה וצ״ע:

שבאי עמ״א ע׳ תרומת הדשן סי׳ רנ״ט מ״ש בזה:

מחצי לוג עמ״א הר״ש פ״ק דידים מ״א עב״י בכאן הביאו:

חצי לוג עמ״א ט״ס סי״ד וצ״ל סי״ג באות כ״א דהכי ראוי לפום שיעורא בלוג ומחצה שאין כאן הרבה בני אדם כ״א ב׳ ב״א ותי׳ כו׳ יע״ש: