אפי׳ עמ״א הנה בחולין ק״ז א׳ ב׳ לשני א׳ דוקא בשעת הדחק (היינו שאין מצויין כ״כ מים ומ״מ תוך ד׳ מילין יש לו וכדומה) ויש מקילין אפי׳ מצויין לפניו מים יכול להתנות ורש״ל ביש״ש פכ״ה סי׳ כ״ב פסק דוקא שאין תוך ד׳ מילין מהני תנאי מסוגיא דאלו עוברין לנט״י ד׳ מילין הא יותר מד׳ מילין מהני תנאי דשחרית יע״ש ואם כוונת המ״א כן לא היה לסתום ועוד בקס״ג היה ציין ליש״ש עכ״פ טוב יותר להתנות כה״ג ממפה אלא ש״מ דבהא לבד פסק כיש״ש דדחק בעינן והיינו באין מצויין לפניו אף שיש תוך ד׳ מילין מהני תנאי דשחרית ומ״ש המחבר וטוב שיטול ולא יברך היינו למי שמחמיר בחסידות אבל מדינא אף מצויים לפניו יוכל להתנות וכ״מ בלבוש וטוב לחומרא בעלמא יע״ש ועט״ז בזה ואי״ה יבואר:

שלא עמ״א בקנ״ט במ״א כ״ה ובקנ״ח בהג״ה ס״ז יע״ש ובד״ה להרא״ה (בתה״א ק״ס ב׳ ד״ב) תירץ לעולם דלא בעינן כוונה לחולין ומתנה דאל״ה אין סומכין כל היום על שמירתו דאפשר שכח ולא נזהר משא״כ כשמתנה נזהר יפה יע״ש:

ולא יטנפם עמ״א בכל בו ה׳ נט״י משמע שמניחין בבתי ידים מועיל להיסח הדעת הא לטנפם א״צ בתי ידים. ובתי ידים אף הסיח דעתו שפיר דמי דודאי לא טינפם:

אמר ההדיוט הכותב יש לי בכאן פרט אחד ואכתבנו פה הנה בפתיחה לנט״י ביארנו כפי הנראה אנן תופסין כרבותיו של רש״י שבת י״ד א׳ וכ״ד הר״מ ולבוש בקנ״ח ס״א דשמא נגעו בטומאה והיינו בראשון ומש״ה מהני נט״י לא טבילת כל הגוף דבאב כולי האי לא שכיחא ולא חיישינן לה (וראשון מטמאין ידים להיותן שניות ואע״ג ספק דרבנן לקולא החמירו בזה דרגיל ושכיח הוא שעסקניות היה כו׳) ומ״ש הלבוש עתה אין לנו תרומה יותר היל״ל שכולנו טמאי מתים (ותרומות עי״ד של״א פ״א ותרומת ח״ל מי שאין טומאה מגופו אוכלה עסי׳ (תצ״ז ס״ב בהג״ה) וי״ל דמ״מ טעם דנגע במטונף נמי חיישינן ולפ״ז בזמן שהיה תרומה נוהגת כלומר לאכול ובימי אמוראים שהיה אפר פרה אין מועיל מה שמניחין בבתי ידים משום סרך תרומה שמא נגע בטומאה ראשון היינו משקים טמאים שמטמאים כלי (עיין ברכות פרק אלו דברים מניחין נ״ב ה׳ מקנח במפה יע״ש ר״מ ור״א) ומטמאין לידים וזה טעות דהלכה כחכמים דר״י ברפ״ג דידים מ״א וכמ״ש הר״מ ז״ל פ״ח משא״ה ה״א יע״ש א״כ אין הידים טמאים מבגד. אך אחר זאת אדרוש מ״ש הב״ח שיזהר מלטמאם ולטנפם והוא לשון רש״י חולין ק״ו ב׳ ד״ה ומתנה והטור הביאו ופירש הב״ח היינו שלא יגע במים ראשונים שלא היו בהם רביעית שנטל אחד בהם יע״ש ובש״ע כתב שלא יסיח והר״ב הוסיף לטנפם והשמיט לטמאם. הנה מ״ש מים ראשונים בפ״ב דידים מ״ב על הארץ אין שניים מטהרים ראשונים הבאתיו בקס״ב. וגם צ״ע דכולנו טמאי מתים ואין נט״י עתה כ״א משום טינוף או סרך תרומה בזמן שהיו טהורים ומ״מ הא ודאי אם נטל ידיו ונגע בשרץ תוך הסעודה וכדומה א״צ נט״י כל שלא היה טינוף דבלא״ה אנו טמאים ודוקא בשעת נטילה החמירו אם נגע בחבירו וכדומה בסי׳ קס״ב ס״ד ובס״ח שפשפה בראשו ונגע מיד הא אח״כ אפשר דאין ידיו טמאות וצ״ל דמשום סרך תרומה החמירו עתה במי נטילה יותר משאר טומאה אף אם נגע באמצע היום וכ״ש באמצע הסעודה במים טמאים מחמת נטילה. אבל מהר״ב שכתב לטנפם הלא בכלל שלא יסיח כולהו ביה ש״מ לכאורה דשלל מלטמאם ורש״י כתב בימי אמוראים שהיו טהורים שהיה להם אפר פרה וצ״ע:

מצויים עמ״א ולחומרא בעלמא לפי שמחמיר אבל באין מצויים לפניו כ״א ע״י טורח קצת א״צ להחמיר עמ״ש באות א׳:

שאינה עמ״א בקנ״ח סעיף ז׳ במ״א אות י״ג:

לא עמ״א עמ״ש בט״ז אות ד׳ אי״ה ומ״ש תנאי מאכילה לאכילה א״צ דהא הוי כוונה עיין אות ב׳ אבל לפי מ״ש בד״ה להרא״ה בתה״א (ק״ס ב׳ ד״ב) וכ״כ להמחבר קנ״ט סי״ג דיעבד א״צ כוונה ובקנ״ח ס״ז נ״ל כן א״כ אף מאכילה לאכילה צריך תנאי אבל דעת הלבוש כל״ח דמאכילה לאכילה לא מהני תנאי מטעם אחר דכיון דחוב עליו לאכילה זו ליטול אין מועיל תנאי לאכילה אחרת:

ונזכר עמ״א בקס״ג ס״ב י״ל אוכל מחמת מאכיל חיישינן שיגע באוכל משא״כ כאן תוך פיו. ואם ספק לו אם הסיח דעתו עסי׳ ק״ס במ״א אות י״ג מזה:

ויברך עמ״א עמ״ש אי״ה בט״ז אות ה׳ מזה וכאן אין להאריך: