במקום עמ״א לגירסא דגמיר בישוליה סנהדרין ק״ב ב׳ וכ״ד הר״מ והטור וב״י עט״ז א״ב מ״ש שם עמ״ש אי״ה באות ב׳:

בצד הפת עמ״א אע״ג דלא כתב הר״ב וי״א כדומה הרבה כי זה לגי׳ דקדים בדלי״ת כו׳ עמ״ש בט״ז ב׳ ומ״ש בד״מ לכאורה השמיטו פה בכוונה וא״צ כ״א למעלה ומטה לאו דוקא מתבקע. ומ״ש בשם רש״י בסנהדרין ק״ב ב׳ וסיים ופת דידן יחתוך למעלה צריך ביאור והנה רש״י שם ד״ה מהיכא דקדים בישוליה דהיינו משוליו או מצד או למעלה פרוסה משוליו לא מאמצע התחיל בתלת וסיים בחד לשיטתיה שבת כ״א א׳ ד״ה מדובקים וחומרא הוא עסי׳ רנ״ד במ״א י״ז והלכך בפרוסה די בשוליו ולא מאמצעי הא למעלה דקדים א״צ כי היא היא ולפ״ז פת דידן ממהר בתחתון המדובק יותר באין אש בתנור כמ״ש בט״ז ב׳ יש לבצוע מקרום עליון למאן דגריס דקרים בישוליה ועסי׳ רנ״ד במ״א ט״ו ו׳ ואי״ה שם יבואר ולמ״ש הר״ב ה״ה פרוסה יש לבצוע מהצד הפת אף במקום שנפרס רק שיחתוך מעלה ומטה וא״צ לחתוך במקום השלם וזה שהראה מקום לקס״ח אות ה׳ דלד״מ קדים בישוליה צריך מהצד השלם (קרי״ס שם ט״ס וכ״ה בד״מ עם הטורים ד״ב וד״מ דפוס פיורדא בדלי״ת) ואי״ה שם יבואר דקרי״ם ברי״ש א״ש טפי:

יחתוך עמ״א ובט״ז אות ג׳ דלכתחילה יש להסמיך הברכה לאכילה ומלת יראה קשה קצת ועב״י ולבוש כאן:

חשוב עמ״א ססי׳ קס״א א׳ ובברכות ל״ט ב׳ פירש״י ותוס׳ דפתיתין גדולים מעלה יע״ש ובקס״ח ס״ב ב׳ שלימין ה״ה פרוסות יש מעלה בגדולה ובגליון שם הראה לכאן:

בשבת עמ״א התוס׳ ברכות ל״ט ב׳ ד״ה והלכתא לא סיימו כן והר״ב השמיט שלא תשמט ידו ובפרישה הקשה עליו דמשמע הטעם לכתחלה לא הוי לחם משנה אע״פ שאוחז בפרוסה והגדול עולה עמו כו׳ ואפשר דהר״ב נמי מטעם התוס׳ קאמר הא יותר משיעורא דחול לא הוי לחם משנה ובקס״א ד׳ דמחברם בעץ חזק הוא ועא״ר אות ג׳ בשם התשב״ץ דפרורים נופלים יע״ש וע״ש אות ב׳ אם נשרף מעט מהלחם יש דיעות אי הוי לחם משנה:

מן הפרוסה כי מצוה ליתן לכ״א מפרוסה שחתך מ״א:

לכל א׳ כזית עמ״א:

אי לאו דמסתפי מחבראי וכ״ש מרבותי אמינא כי יש סמך לכזית. בגמרא ברכות כ״א ול״ה א׳ ק״ו כשהוא שבע מברך כשרעב לא כ״ש והתוס׳ וחה״ר כתבו דק״ו דרבנן דאל״כ ב״ק למה אין מברך לפניו וי״ל כמ״ש ק״ש ובהמ״ז ד״ת תפלה דרבנן ולהר״מ תפלה ד״ת (עסי׳ ק״ו ומ״א ב׳) וע״כ כמ״ש בשורש ה״א כל י״ג מדות שדרשו חז״ל מיקרי ד״ס אע״פ שדנין דין תורה ממש ותפלה דרש לא מפורש ולעבדו בכל לבבכם כו׳ וק״ו לית ביה עשה כ״א מצוה בעלמא עיין מ״מ פ״ך מה׳ שבת בשביתת עבדו ומש״ה הקילו בק״ש שהוא מפורש לא בתפלה ולא בברכה שלפני המזון דמק״ו אתיא וכיון שכן מלאחריו יליף צריך כזית מן התורה בר״מ ואכלת בכזית (עסי׳ קפ״ד במ״א י״א וקצ״ז י״ב) והלכך ראוי שיאכל כזית לברך לפניה ולקיים מצוה מן התורה שוב ראיתי דשפיר עבידנא דמסתפינא דתו׳ וחה״ר כתבו ברכת המוציא דרבנן ולמאן קאמר לה להר״מ וגם הוא ז״ל כתב פ״א מה״ב בפתיחה מ״ע לברך אחר המזון וכ״כ בה״א וכמ״ש הכ״מ דק״ו דרבנן ואף שי״ל דלא חשיב מ״ע מק״ו ונקרא ד״פ מ״מ מדכתב ומד״ס לברך על כל מאכל תחלה כללם יחד משמע דכולהו רק דרבנן ממש ולפ״ז ודאי אם ספק לו אם בירך המוציא או לאו אין חוזר ומברך כי ספק ברכות לקולא לבד בהמ״ז. ובמגידות שבועות ארשום אי״ה בזה, ועמ״ש אי״ה בט״ז אות י׳ וחולין ז׳ ב׳ ד״ה בצע וא״ר ב׳ ובצ״ע המוציא על פרוסה היינו בע״ה בוצע ואורח כו׳ והבן. ועיין מהרש״א בח״א:

המוציא עמ״א ברכות ל״ח א׳ פירש״י דלשעבר ראוי לברך שבא ליהנות ממה שכבר ברא (ולהבא ודאי אין לברך נהנין משא״כ ברכת המצות דוקא להבא. ומשמע בינוני נמי מברכין) ובנ״ב ב׳ ברש״י ד״ה דברא משמש לעבר ובמ״ש נברא וד״ה בורא תמיד ול״ש כאן דכבר נברא א״כ אין ראיה מכאן והנה ביוה״כ מברכין בורא מאורי האש עסי׳ תרכ״ד ורצ״ח דאסור בו ביום מברכין במ״ש ויה״כ משמע דאלו היה מתחדש בכל עת היה מברכין בינוני אלא דלא שייכא כאן שכבר נברא ואין מתחדש בכל עת וכ״מ בירושלמי הביאו בחה״ר לב״ש בורא פרי הגפן ופריקו התם מחדש בכל שנה וסובר הירושלמי כרבא אלמא יותר טוב לברך נהנין בינוני שבטובו מחדש בכל עת משא״כ אש אין שייך שאין מתחדש בכל עת ולפ״ז נהיה בסגול ראוי לברך בינוני כמו בורא דהוי בינוני אבל בש״ס דילן רב יוסף דאמר כ״ע ל״פ בורא דברא משמע ולא דברא נמי משמע או בינוני חולק על ירושלמי וסובר בינוני אין ראוי לברך כלל בהנהנין דהואיל ובינוני יש במשמע נמי עתיד וברכות ראוי לברך מבורר ובורא בלישנא דקרא משמע עבר והא דלא מברך ברא יותר טוב לישנא דקרא כמ״ש התוס׳ שם וא״כ נהנין נהיה בקמ״ץ עבר מבורר לא בינוני ובחידושי הארכתי ותבין דברי המ״א מ״ש בשם חה״ר ובבלי משמע דפליג:

קודם עמ״א תרנ״א במ״א י״א וכ״ה י״ב ולא הבינותי זה דבנהנין בלא״ה בעינן שיאחז בימינו דוקא כמבואר בר״ו ס״ד ברכת הריח צריך שיאחז בימינו אע״ג דמריח כשהוא מונח בשולחן ולבוש כאן שיראו שעליו מברך אבל בב״י כ״כ בתפילין יע״ש:

ב׳ ידיו עמ״א אפשר ה״ה בכל דבר המברך שיאחז ובימינו יסיר בית יד עסי׳ ר״ו ס״ד עיין טור ולבוש עשר מצות ומ״ש יתן ב׳ ידיו על הלחם הא צריך לאחוז בידו:

שהביאו לפניו עמ״א ברכות מ׳ א׳ לפני כ״א וא׳ הכין הוא ודאי להמחבר ואף להר״ב בהג״ה ס״ו דאחרים לא הוי הפסק מ״מ לכתחלה אסורים להפסיק מ״א י״ט עט״ז ה׳:

אין צריך להמתין עמ״א בד״י אות ו׳ זה לפי שיטת מי שסובר דוקא לצורך המוציא לא הוי הפסק הא צורך סעודה הוי הפסק שייך שפיר הפסק משא״כ בש״ע ס״ו תנו מאכל לפלוני לא הוי הפסק כל ששייך לסעודה א״כ לשהות בין נטילה לברכת המוציא די״א דרשאי להפסיק בשהייה עכ״פ כבסי׳ קס״ו א״כ אין חשש בפת נקייה ורוצה לאכול כך אפ״ה אם רוצה לשהות שיביאו לפתן רשאי עמ״ש אי״ה בט״ז ו׳ מזה:

דומה למזבח עמ״א בלבוש משמע דל״ד מלח ה״ה לפתן דבשר אין מטעים בו כ״א מלח משא״כ בלחם אבל בהג״ה משמע דוקא מלח ולא שאר מיני לפתן ועמ״א אות יו״ד אי״ה בזה:

והוא עמ״א עמ״ש באות הקדום ברית מלח דוקא ועיין סי׳ קס״ו ב״י יע״ש:

עיין סוף סי׳ ק״ע עמ״א אע״ג דפת שלנו יש בו מלח אפ״ה מצוה להניח מלח על השלחן בפני עצמו ואם אין לו מלח א״צ לשהות עד שיביאו לפתן אבל בפת קיבר אע״ג שרוצה לאכול כך דעת הלבוש ראוי שיתן לפתן להטעים פרוסת המוציא יע״ש:

ולא עמ״א ועא״ר ז׳ דעתו נוטה דשח קודם בליעה דיחזור ומברך וצ״ע ואמנם א״צ כזית יע״ש לבד במצה דבעינן כזית עמ״א ז׳ ומיהו במצה אם שח קודם כזית י״ל דאין חוזר ומברך כיון דהתחיל במצוה כמו בסי׳ תל״ב בבדיקת חמץ ועיין לעיל גבי תפילין שח דשתי מצות הן ואי״ה יבואר בהל׳ פסח בתע״ה ותל״ב מזה:

מענין עמ״א דתנו מאכל לפלוני אין כ״כ הכרח די״ל דמצוה ליתן לעני או לעשיר אורח כמו לבהמה ומש״ה הביא דברי ב״י וב״ח ומשמע אפי׳ דיבר להביא טעלי״ד ושאר כלי סעודה וכדומה לא הוי הפסק ובחידושינו נסתפקנו בזה מהלשון מענין דברים ואין הכרח עסי׳ רע״א מ״א י״ב איסור תורה לא הוי הפסק ודרבנן הוי הפסק ותפלה אף למ״ד ד״ת לא תאכלו על הדם דרבנן עיין ס׳ חדש אור לו בציון ברכות מ׳ ולמ״ש א״ש:

מאכל עמ״א בגמ׳ ברכות מ׳ א׳ לא נזכר טעימה עט״ז ו׳ ובמחלוקת שנויה וגיטין ס״ב א׳ הגירסא אסור לטעום ואפשר שלזה נתכוין המ״א ובר״מ פ״ט ה״ח מה״ע מקדימין מזון הבהמה ועבדים למזון עצמו ואע״פ שכתב שם בה״ז יכול לומר עשה עמי ואיני זנך מ״מ מצוה הוא להקדים כו׳ ולא הוי הפסק ועוד תנו מאכל לפלוני אף שאין עני ואורח קיי״ל צרכי סעודה לא הוי הפסק ולשתות אדם קודם ברבקה שאמרה (צ״ל שאמר העבד) שנתן סימן לו לכתחלה ואח״כ לגמלים אבל מרבקה הואיל והתחיל לאמר הגמיאיגי כו׳ ומ״ש ויברך מ״מ לא השקה אותן עד שבאתה רבקה ועא״ר אות י׳ פירש״י חקת והשקית העדה ובעירם חס הקב״ה כו׳ ולא לאורויי דלשתות אדם קודם כבר נשמע מרבקה בכתבי מהר״ר מורי כהן ז״ל טפ״פ ד״א ובט״ז מזה:

אבל עמ״א מ״ש בשם הל״ח עמ״ש בט״ז אות ח׳ מזה ומ״ש כ״מ בט״ז דאם ענט״י הוי הפסק כו׳ לא הבינותי דמיירי שאמר ענ״י קודם שאכל יעקב המוציא והרי הלבוש הביא הא דהר״ב בהג״ה והביא הא דס״ז וכמ״ש:

מברך עמ״א לאכול כי מה שאכל כבר אין תיקון ועיין לבוש ובא״ר י״ד בשם הל״ח בעודו עוסק יוצא לשעבר ג״כ דמיקרי עובר לעשייתן וצ״ע בנהנין:

אינו עמ״א ברכות נ׳ א׳ יע״ש ובק״ע ב׳ (כצ״ל ט״ס קע״ו) עמ״א ג׳ שם וע׳ לבוש וא״ר אות ט״ו ומיהו בקץ במזונו יראה שאסור לברך וביוה״כ כה״ג פטור הוא ולאו אכילה כלל:

רחמנא עמ״א ודוקא דיעבד ומ״ש דלא אמר פת נמי יצא רק מלת דהאי עב״י וב״ח דספק הוא ובדרבנן לקולא והלכך כל שספק לו אם בירך המוציא בלשון זה וברור לו דלא אמר פיתא י״ל דחוזר ומברך דהוי ס״ס לחומרא בדרבנן לחומרא וכבר נסתפקנו בזה כ״פ ועמ״ש בפריי לי״ד ק״י ובפתיחה בנט״י ופ״ט דשא״ה ומקואות ספק טבל כו׳ ופה״א או במ״מ על פת אי״ה יבואר בקע״ו ור״ו ס״א:

אחד עמ״א עב״י ולפ״ז אפי׳ בלא אכלו כ׳א שיעור דרבנן כזית אפ״ה שנים אין מוציאין זא״ז משא״כ לטעם בהמ״ז ד״ה המוציא דרבנן עט״ז ומ״א קצ״ג א׳ יע״ש ועמ״א קפ״ד אות י״א ועט״ז שם:

עם בני ביתו עמ״א א״י מה מלמדינו דפשיטא דישיבה בשלחן א׳ בעי וא״צ היסיבה אף לדידהו:

בלא עמ״א וה״ה לדידן מקצתן יושבין בשלחן א׳ יוצאין אף אותן שאין יושבים ועמ״ש אי״ה באות כ״ז:

ואמרו עמ״א בבית בעינן דוקא שלחן א׳ ובשדה באמירה לחוד מ״א:

והולכים עמ״א פשיטא דהכין הוא דבלא אמירה אפילו עמדו יחד אין מצטרפין להוציא ומ״ש בעגלה צ״ע עא״ר אות כ׳ הראה לס״ס פ״ט וצ״ד וסיים דיש להקל בעגלה דיעבד ועוד דמידי דרבנן הוא יע״ש והמ״א לשיטתיה באות כ״ח דלרא״ש אף דיעבד לא יצא אין לעשות כן לכתחלה ובעומדת עגלה ואמרו ודאי מוציא ומ״ש בשם ש״ג משמע הא אחר לא וצריך לחלק בין היסיבו לעיל באות כ״ה ובין ישבו ומקצ״ח ס״א דשמש מצטרף לזימון אין ראיה די״ל זימון קיל מהמוציא בזה דהא לדידהו היסיבה בעי במוציא ובזימון היסיבה לא בעינן עב״ח:

יצאו עמ״א הניח בצ״ע די״ל אם לא ישבו כלל אף דיעבד לא יצאו וברכת הפירות קבע הוי וכ״מ מחה״ר דהקשה שמע ולא ענה יצא משמע דמתני׳ אף דיעבד לא יצא ולקושיית הרשב״א י״ל שהוציאו מהכלל דשמע ולא ענה יצא בהמ״ז וה״ה המוציא:

גדול עמ״א ובחידושינו ברכות מ״ו א׳ כתבנו דאע״פ שיש לכ״א ככר גדול בוצע ומוציאן בברכתו וזה כבוד התורה אבל אם כ״א מברך לעצמו המוציא (כמו שנוהנין עתה) ויש לכ״א ככר י״ל לאקדומי אין כ״כ כבוד דוגמא לזה ברי״א באין ברכותיהן שוות ומ״מ המנהג דגדול בוצע תחלה. חתן בוצע ברכות מ״ז א׳ ברש״י:

ת״ח קודם לו ואסור לחכם להקדימו לכהן ע״ה מ״א היינו דרך חק ומשפש כהונה הא אם הת״ח מכבד לכהן ע״ה אפילו הת״ח כהן ומכבד לאחר שרי עיין לבוש ר״א ס״ב ואי״ה שם יבואר. ועסי׳ קל״ה ס״ד לקרות ראשון המנהג פשוט כו׳ דלא לייתי לאנצויי משא״כ בסעודה:

טוב להקדימו ומאריך ימים מ״א:

בע״ה בוצע עמ״א הקשו בעט״ז וא״ר אות כ״ג הא אין לפרוס אכילה שירותא כ״א בשבת וי״ל זה כשהוא לבדו אבל כשמחלק לאורחים נותן להם בב״א המוציא עם כולה שירותא וז״ש עסס״א. ומ״ש לכבד לגדול נוהגין כ״מ בגמרא ברכות מ״ו א׳ ר״א כיבד לר״ז אירח לבצוע אע״ג דמסיק ר״א סובר בע״ה בוצע אלא דהמנהג לכבד לגדול. ומ״מ אין ראיה רק דרשאי:

ברשות מורי עמ״א דאם הכהן ת״ח שוה לו בודאי צריך רשות ודעתו עסי׳ ר״א:

מותר עמ״א ועט״ז אות ט״ו הניח צ״ע ובירושלמי כו׳ עב״י:

שיאכל הוא כ״כ בפנים. ובחידושינו ברכות מ״ז א׳ כתבנו שאם כ״א מברך לעצמו המוציא (עט״ז א׳ וכן המנהג) י״ל לטעם הרא״ש שם דאסור לטעום קודם שנהנה הוא דבנהנין כל שלא נהנה אין מוציא אחרים כה״ג יכולין לטעום משא״כ לתי׳ בין ההיא דגחין כשכ״א ככר בידו רשאין וכ״ה לקמן רע״ד ס״ג אין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום הבוצע משמע אף במקדש על הפת וכ״ה ברע״א סט״ז והחילוק רק בין כ״א כוסו בידו נו׳ א״כ אין תלה במה שנהנה הוא תחלה ומוציאן א״כ אף שכ״א מברך לעצמו כשזקוקים לככרו אפשר דאין רשאין ולטעום קודם הוא:

רוב עמ״א בחידושינו כתבנו דאפי׳ כ״א מברך לעצמו אפ״ה אמן שייך לברכה ועדיין לא כלתה הברכה ואסור לבצוע קודם סיום הברכה ול״ת דוקא כשיוצאין בברכתו ועי׳ סי׳ קכ״ד בט״ז אות ו׳ בשם תה״ד ובקכ״ח במ״א אות כ״ז וט״ז יו״ד. וה״ה אם בצע קודם הברכה דאסור לטעום עד שיסיימו הרוב אמן. עמ״ש אי״ה באות שאחר זה:

למי עמ״א דמיירי שהוא בע״ה דבוצע אף שיש גדול ממנו או שחלק לו הגדול רשות. ובסי׳ ר״א אי״ה אאריך בזה בדיני בוצע ובהמ״ז ובחידושי לברכות מ״ו מ״ז הארכנו. בר״מ פ״ז מה״ב ה״ה אין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך ואין הבוצע רשאי לטעום עד שיכלה אמן מפי רוב העונים ובכ״מ דא ודא אחת היא אף שי״ל לבצוע אין רשאי עד שיכלה אמן דהם יוצאים באמן ולכתחלה ראוי לענות אמן א״כ תהא שלימה עד שיצאו הם לכתחלה משא״כ אם שכח ובצע י״ל דרשאי לטעום קודם אלא דכבר כתבתי באות ל״ו בשם תה״ד דאמן סיום הברכה היא. ואף שאין מוציא אחרים ומה״ט בקכ״ח סט״ז עד שיסיימו הציבור אמן ומ״ש הר״מ אין המסובין טועמין עד המברך בגמרא ובש״ע הבוצע ואף שא״י בברכתו כמ״ש לעיל:

נותן עמ״א קע״א א׳ ובט״ז ב׳ פת אע״ג דלא ממאיס אסור לזרוק ועיין לבוש שם יש מתירין אם אין נמאס אבל בהמוציא י״ל דהוי בזיון מצוה:

היה עמ״א דאין אבילות בשבת בפרהסיא:

מי עמ״א ר״ה כ״ט נהנין לא ליתהני ולא לברך ערש״י שם. ובפתיחה כוללת הארכתי בדין כל ישראל ערבים זה בזה יע״ש. ודיעבד נמי לא יצא עיין רי״ג מ״א ו׳ אע״ג דשומע כעונה ועונה אמן יותר מהמברך כששמע ממי שמחויב בדבר משא״כ זה אין נהנה וערבות ל״ש לא ליתהני כו׳ והבן:

אפי׳ עמ״א גמ׳ ר״ה כ״ט ועט״ז וקפ״ח אות ט׳ ובליל א׳ וב׳ דסוכה דחייב לאכול כזית פת בסוכה יכול להוציאו כמו מצה אע״ג דמקדש על היין ועא״ר אות כ״ח:

אם מחויב לאכול פת שנילוש במים דוקא או ח״ה במי פירות עסי׳ ר״פ במ״א שהיו אוכלין בשבת פת שלא הוכשר משמע במי פירות וא״כ כזית פת במי״פ א״מ המוציא ולא ברכת המזון עמ״א קס״ח אות ט״ז וי״ל כיון דא״א בלא פת בשבת וי״ט הוי קביעות ומברך המוציא ובהמ״ז בכזית וההיא דקס״ח ט״ז א״ש והבן. ואי״ה בקפ״ח ור״פ יבואר עוד:

קודם שיאכל עמ״א הפרוסה היינו המוציא גופה ומ״ש בשם אבודרהם הביאו ועט״ז אפי׳ בחתיכה גדולה ובצע ממנה ועמ״ש שם בט״ז מזה יע״ש: