לשמש מיד עמ״א כפי דעתי הציון ראוי להיות במיד השני באין ריח וקיוהא דמחסידות ליתן מיד מכל מין היינו מועט ובס״ג על כל פרוסה אף מכל מין ומין דא״צ כ״א מועט ובט״ז אות ד׳ לא משמע כן. ובק״ע ס״ג דמשיירין כו׳ וטועם מיד די אמנם שם אות ח׳ כו׳ נמי כוונתו כן דמשיירין לאכול לשבעה ומועט מיד. וערש״י כתובות ס״א ספי מחד מינא לשבע נמי מדת חסידות ביותר ואפ״ה הואיל ולא ספי מיד מכל מין מיד לא אישתעי אליהו בהדיה עיין פרישה ובא״ר משמע דקאי אקיוהא וריח יעו״ש ואין להאריך ועיין ר״מ פ״ט מעבדים וביו״ד רס״ז משמע אף עבד כנעני יאכילהו מכל מין ומין אבל לא מבואר דמדת חסידות שיקדים ובכ״מ שם משמע קצת דיקדים גם בע״כ עיין לבוש כאן כתב ריח או קיוהא ושכ״מ מפירש״י כתובות ס״א א׳ אבל בש״ע השמיט קיוהא ובטור ריח וקיוהא יע״ש ועמ״ש אי״ה בק״ע ס״ג:

בידו עמ״א וע׳ ט״ז אות א׳ ומ״ש שם ועיין לבוש בזה יע״ש:

ביד בע״ה עמ״א וזה דוקא אורח לא יתן כשהכיס ביד בע״ה אבל בע״ה יכול ליתן לשמש פרוסה כשהכוס ביד בע״ה וכן אורח לאורח שרי:

מותר עמ״א מ״ש בשם הרר״י בס״פ א״ד ע״ב ומ״ש לאחר אסור לא הבינותי דלאחר שלא זימן אפי׳ באין כוס אסור דאין אורח מכניס אורח עיש״ש חולין נ״ה סי׳ ך׳ וכ״ה סי׳ ל״ה עמ״ש בט״ז וצ״ע:

שנטל עמ״א ברש״י חולין ק״ז ב׳ ד״ה דטריד לס״ד אוכל מחמת מאכיל כו׳ יע״ש. ולא מצאתיו כעת יותר ומהר״י ס״פ א״ד דיש רוצים ללמוד משמש לאחר וחילק בין תורת צדקה כו׳. וע׳ ט״ז אות ב׳ אפי׳ השמש חסיד שמא ישכח דטרוד. והנה בחולין ק״ז א״ר יהודה אמר רב אסור ליתן פרוסה לתוך פיו של שמש אא״כ יודע שנטל ידיו (י״ג רבי זירא) וברייתא תניא השמש שלא נטל הא בספק מותר והרי״ף העתיק שניהם ס״פ א״ד ומב״י משמע דברייתא ג״כ ה״פ שלא נטל בודאי ומספק אסור אבל הב״ח העתיק מימרא דר״י יע״ש וי״ל ביודע ודאי שחסיד הוא אין איסור לתוך פיו אא״כ ידע שלא נטל דאוכל מחמת מאכיל אסור והשמש בטרדא ישכח ולידו אה״נ דשרי כהאי גוונא אבל בעה״ב אף מספק אסור ואפי׳ לידו ומש״ה הרי״ף העתיק סתם מימרא דרב יע״ש והבן:

עיין בסי׳ קמ״ג במ״א ב׳ מ״ש שם יע״ש בזה:

ויש מקילין עמ״א וכ״מ בט״ז ג׳ דאין ספק מוציא מידי ודאי הא ודאי שלא יברך אסור לתן לו ול״ש ליתי עשה דצדקה וידחה ל״ת דלפני עור דכה״ג לא צותה התורה ליתן לו וגם מה״ב עסי׳ תרמ״ט ומב״ח משמע אף שיודע שלא יברך שהוא ע״ה לא יבטל מצות צדקה י״ל שדוקא בע״ה הא מחמת רשעות לא יתן לו ועא״ר אות ב׳ אף שיודע שחטא יתן לו ונראה שאם מומר לעכו״ם ולשבת ולהכעיס אע״פ שרבית יש מחמירין מ״מ אין מחויב ליתן לו צדקה עי״ד קנ״ט:

שהוא עמ״א ועט״ז קע״ט אות ד׳ חלק על המחבר שם אבל להמחבר אף באין בירור כל שמתכוין לכתחלה בכך די בברכה א׳ וא״ר כאן אות ג׳ הביא יע״ש וצ״ע: