אין עמ״א תענית ה׳ ב׳ לימא מר מלתא כו׳ בתר דסעיד כו׳ יע״ש הא לאפרושי מאיסורא יראה משיחין אע״ג דחמירא סכנתא מאיסורא. ואפי׳ ביה״ז שאין סומכין על שמאל אין משיחין עיין פרישה וכ״מ סתימת הפוסקים:

ידו עמ״א ולדינא שם בט״ז ומ״א ה״ח בשם רש״ל שלא לברך ענט״י אף בגדולים וספק ברכות לקולא ואף בהפליג יע״ש בא״ר:

אינו עמ״א וכ״כ הפרישה דוקא שפשף צריך ליטול כו׳ ובאר הגולה דעתו כלבוש והג״א מיירי ביושב לבדו דליכא חשדא:

והפליג עמ״א ולענין ברכה נט״י עמ״ש באות א׳ ובקס״ד בט״ז ומ״א ה״ח:

נוטל עמ״א ביומא ל׳ ובטור ור״מ פ״ז מה״ב ה״ח דהפליג נוטל ב׳ ידיו בפנים דוקא ולשתייה הא לאכילה בהטיל מים או דיבר והפליג נוטל בחוץ ואנינא דעתיה קאי אשפשוף והפליג אין חשוד על סתם ידים לאכילה או אנינא דעתיה קאי גם על הפליג דבסתם ידים לא יאכל בלא נט״י והמחבר חלקו וסובר דבהפליג אף לאכילה נוטל בפנים. ומ״ש שכ״כ בב״ה לא מצאתיו כעת בתה״א קס״א א׳ העתיק ברייתא דיומא שם ובתה״ק בית ששי שער ה׳ (ד״ב) השמיט נוטל ידו א׳ רק העתיק הפליג נוטל ב׳ ידיו בפנים לשתות ולאכול הכל יודעים דאנינא דעתיה לאכול בלא נט״י בטור ורמב״ם ובהטיל מים משמע דסבר דא״צ ליטול בפנים אלא בחוץ דבגמרא אמרו נכנס ויושב במקומו ונוטל שתי ידיו משמע רק בהפליג דיחשדוהו שקיל בעיניו תוך הסעודה היסח הדעת מה שא״כ שפשף הכל יודעין דאנינא דעת לשתייה ג״כ בלא רחיצת ידיו בשפשף יע״ש. ועמ״ש אי״ה באות ו׳ מזה:

שמא עמ״א ובסי׳ רי״ב באות ג׳ אם אוכל פת למתק השתייה אם נוטל ידיו בלא ברכה או שא״צ ליטול כלל ועמ״ש בט״ז ב׳ מזה ודעת הרשב״א בתה״א בית ששי שער א׳ דקנ״ז א״ב יע״ש ובמ״ה וב״ה יש אריכות דברים שם (והמ״א באות ה׳ כיון למ״ה זה ודלא כמ״ש בתה״ק שוב ראיתי בא״ר ה׳ הרגיש בזה) ולדינא הוא כך להמחבר ביצא לאחר אכילה ועדיין קבע לשתות והטיל מיש ושפשף נט״י אחת בפנים דוקא ובלא שפשף א״צ עט״ז א׳ ואף לאכילה ממש כשלא שפשף א״צ נט״י כמ״ש ע״ת בקס״ד ובא״ר הקשה שם דמבואר כאן וי״ל כאן לשתות מיירי כו׳ ודיבר והפליג אף לשתות צריך נט״י ב׳ ידים דשמא יתן פרוסה לפיו ובפנים להמחבר אף כאכילה ממש בפנים ואפשר המחבר סובר דיבר והפליג דוקא לאכול הא לשתות א״צ כלל נט״י לשיטתיה בקנ״ח סב״ג פחות מכביצה ג״כ י״א דא״צ נט״י ומסתמא שתייה א״כ אוכל קצת עראי הוא פחות מכביצה וכולי האי לא גזרו לשמא יאכל פתות כביצה כו׳ ורק בהפליג תוך אכילה ממש בעי נט״י ב׳ ידים וידו א׳ לשתות וב׳ ידיו לאכילה מיירי ועיין בתה״א קנ״ז ואין להאריך:

לשתות עמ״א בלבוש כתב שיקפיד ויחנק משמע הא לשאר דברים א״צ להמתין ועב״י וא״ר וי״ו הביא הא דח״מ סימן קע״ו יע״ש. ועיין באה״ע סי׳ ע׳ בח״מ וב״ש אות ד״ה עד״מ ב׳ יע״ש:

מאכל עמ״א דמיד נותנין לו דבר מועט אפי׳ אין בו ריח וקיוהא עסי׳ קס״ט במ״א א׳. והיינו מכל מין ומין וזהו מדת חסידות ביותר ואם משייר בקערה אח״כ מכל מין ג״כ קצת חסידות עיין סי׳ קס״ט בפרישה אבל מדיגא משייר בקערה כדי צורכו ממין א׳ די ועסי׳ קס״ט מזה:

מערה עמ״א בתוספות עירובין נ״ג ב׳ ד״ה משיירין י״ג משיירין במעשה קדירה שנראה כרעבתן ואין משיירין במעשה אלפס מיני טיגון ודבר חשוב וק״ל אין נראה כרעבתן וי״ג נהיפך רש״ל משיירין במעשה אלפס שזהו מותרת משא״כ במעשה קדירה למזון ומדרך ארץ הוא ולא מיירי להניח לשמש. ועד״מ ג׳:

בעל הבית יעשה עמ״א ויתיב אפוריא לאחר הפצרה באפשר אבל א״ל דב״ה וגדול אף בגסות ושררה יעשה מיד דא״כ כי יתיב אפוריא בהכרח משום בע״ה וגדול מה שאלו אח״כ מ״מ קבלת לכוס כו׳ אלא יתיב אפוריא לאחר שהפצירו בו משום מ״ש בע״הה עשה לאחר הפצרה וקבל בחד זימנא כוס ע״כ מאין מסרבין ובגסות ושררה אף בע״ה וגדול דוקא לאחר הפצרה ועמ״ש בט״ז אות ג׳ אי״ה מזה. ועא״ר אות ט׳ ובמהרש״א דיש לומר יתיב אפוריא מיד כל מ״ש בע״ה עשה מיד אף בגסות ושררה ושאלו לו בכיס לידע אם ישוב זה או ישוב תירוץ יותר הגון אין מסרבין כו׳ ונ״מ אפי׳ באין בעה״ב אין מסרבין כי היו מסופקין בו שהשיב אפוריא כל מה שאמר בעל הבית ולא השיב מדינא דאין מסרבין אי דלא סבירא ליה אין מסרבין או בשראה מסרבין:

מ״ש חוץ מצא מאכסניא וכ״כ הפרישה עד הכאה או שיפשיל כליו לחוץ. (לזרוק כליו לחוץ אז יצא) דאמרי׳ בעירובין אכסניא פוגם לבע״ה שיאמרו קשה הוא ונפגם שיאמרו עליו שהוא אין טוב:

לא יאכל עמ״א ועב״ח בזה:

בב״א עמ״א תיקן בזה בב״א גרגרן (כשותה בוושט וגרגרת) בשני פעמים אין זה גרגרן ולמה יהיה ד״א הלא אין ברירה לז״א דיש ברירא לשייר מעט וכשחלקו לבני טעמים הוי ד״א:

כוס קטן עמ״א ומשמע דבקטן נמי אם שותה בשני פעמים אין גאוה דמותר בב״א וגאוה ליכא כ״א בג׳ פעמים:

מראשו עמ״א ועיין פרישה כי השום הלבן שבו משובח והירק לא כ״כ משובח ויהיה כרעבתן ובשבת מותר כמו ברע״ד ס״ב פרוסה גדולה משום חיבוב סעודת שבת ושום דרכן של ב״י לאכול בשבת:

לא ישוך עמ״א ובסט״ו כתב לפני חבירו וכ״ש הוא ועיין פרישה פי׳ דבסט״ו לא ישוך מפרוסה ולא יתן הפרוסה שנשך ממנו לחבירו ומשמע שם דבש״ע ל״ג על השלחן ובש״ע דידן איתא:

לא ישתה עמ״א ועב״ח וט״ז אות ה׳ מזה:

הגדול עמ״א הביא דברי הב״ח ועט״ז אות ו׳ ומ״ש שם ובסימן קס״ז במ״א אות ל״ז מזה:

תנו לי עמ״א ראייה מאליעזר עבד אברהם דכתיב (בראשית כ״ג ל״ג) ויושם לפניו לאכול כו׳ וי״ל שאמרו ג״כ ואפשר דא״כ איך עבר על ד״א כל מ״ש בע״ה עשה ולמ״ש באות י׳ לאחר הפצרה אין ראיה אבל אם נאמר מיד יעשה או אין מסרבין לגדול ואפשר בתואל היה גדול באותו זמן כמשמעות במדרש אמר לא אוכל כי ירא שמא יאמרו לו ומוכרח לקיים ד״א אבל בעשייה בלא אמירה א״צ והטעם שאם לא אוכל עיין הרמ״א שם בפירוש התורה:

משום רבית עמ״א עשה כלומר כי בטור כתב דרך רבית ובמ״ש הב״י דלאו רבית הוא דאין מתכוין בשעה שהאכילו ראשונה לכך והר״ב דכתב דאית ביה ריבית הוא ל״ד ובי״ד קס״ב ס״א בהג״ה אפי׳ ללוות כבר בככר נהגו להקל עט״ז ז׳:

פרוסה עמ״א ב״ח עיין שם שמא תשפוך מה שבקערה עיין שם על גבי הקערה להפך אותה כי מאוסה שם ונדבק בלחם ובלבוש על גבי קערה ושהפרורין יפלו לקערה כי ממחה דעת ב״א הא ביושב לבד שרי ולטעם על גבי קערה לבדו נמי לא. והא דמקנח בפרוסה ויאכלנה הפרוסה דאל״כ הוי ביזוי אוכלין עסי׳ קע״א:

ויתן עמ״א עט״ז אות ט׳ כתב דאפי׳ להניח על השלחן לא ישתה חבירו יע״ש:

לא עמ״א צ״ל לכאורה לא ב״י יע״ש. ובלבוש פי׳ שמא יתקלקל מנה אחד ויצטרך לזה ולב״ח קלקול היינו שיתקוטט הבע״ה עם אורח. והא דמשמע אחר כך מותר ובסי״ט אין רשאים אא״כ נטלו רשות מבע״ה תי׳ בפרוסה או שיש חילוק בין שמש בסעודה דמותר ובין עבדו שאין משמש או מיירי כאן לאחר ששבע האורח מותר (וקודם ומיד אפי׳ נטל רשות לא מהני דמיחזי בזיון או טעם הלבוש) ולפ״ז א״ש בסי׳ קס״ט בשאין כוס ביד בע״ה או אורח יבול ליתן לשמש פרוסה או בנטל רשות אפשר דכוס בידו אין ליתן. וי״ל לשמש של אורח קאמר דאורחים יכולים ליתן זה לזה ה״ה אפשר לא לשמש ומשרת שלו מ״מ אין נראה לפרש כך. עמ״ש אי״ה באות כ״ג:

אורחים עמ״א לשון הרמב״ם (פ״ז מה״ב ה״י ט״ס להרמב״ם) וכוונת האדון ז״ל דל״ק מקס״ט מ״א לא יתן אורח לשמש כ״ז שכוס כו׳ הא בלא״ה אסור תי׳ דשם בהביא הרבה יותר מדאי דאם יתן יש והותר אבל ביש״ש חילק בין שמש דשרי כו׳ ועמ״ש באות כ״ב ועכ״מ שם דר״ל שמא אין לבע״ה יותר דאל״כ פשיטא אבל ביש על השלחן הרבה שרי ליתן עט אבל לא הכל ובהכי א״ש מ״ש רמ״א אבל בצמצום אף מעט אסור עא״ר אות כ״ב. עיין ב״י דאורחים יכולים ליתן זה לזה אף שהכוס בידו בשם הרר״י בקס״ט והביאו הר״ב שם ס״א בהג״ה: