איתא בשבת עמ״א וההיא דאין מנקין ידים ביין היינו כשיש לו דבר אחר לנקות הא לא״ה שרי לצורך האדם ומב״ח סוף סעיף א׳ משמע דוקא היכא דיש מצוה או קדושה ולזה כתב דכל שעושה לצורך גוף האדם ליכא הפסד וביזוי:

ואין עמ״א וכ״כ הט״ז אות ב׳. עי״ד ש״ן אסור לגרום לאוכלין שיאסרו בהנאה משום בל תשחית עש״ך שם יראה לי פירות האסורין בהנאה כערלה וכ״ה אסור לבזות אותם להשליכם לפני חתן וכלה לשמוח בהם במקום טיט ורפש אע״ג דמצות לאו ליהנות נתנו ועוד שאין נהנה מגוף הפרי מ״מ ביזוי איכא ולאו משום הפסד אוכלין נגעו ביה אלא אסור לבזות אוכלין לבעט בטובה כו׳ ומצוה לשורפן אבל לא לבזותם. כדאמרן כאן. ומאן דחזי א״י אם הם איסורי הנאה:

לא עמ״א הראה לר״מ אות י״ט בארגז גדול ועמ״ש בסי׳ מ׳ בתפילין ובט״ז כאן אות ג׳ מזה:

והמדקדקים עמ״א ואם אין ראוי לאכילה מותר לשמש בו מעשה עץ כ״כ ז״ל:

שנמאסים עמ״א. יש מקומות משליכין בש״ת תפוחים במקום טיט ורפש ולא יפה הם עושים וגלוסקאות אסור אע״פ שאין נמאסים עיין אות ב׳ בט״ז ומ״א א׳ וע׳ לבוש:

יפרנס משלו ב״ב ק״י תוס׳ ד״ה נשוט בערוך ערך טש וכ״ה ביונתן וירושלמי דילן ויטושין ית ביתא יע״ש: