צריך עמ״א ס״ב בהמחבר כשהם יוצאים צריכים מיד ברכה למפרע וכבסימן קפ״ד ובמ״א א׳ וכאן ח׳. ועס״ב בהג״ה. ולי העני יש בדברי המחבר ס״ב דקדוק אחד ושייך כאן אעתיק פה. כי לשון המחבר הוא לשון הר״ן פ״ד מה״ב הלכה גד״ה ופסחים ק״א ב׳ ב׳ ברייתות חבירים כו׳ ועקרו לקראת חתן כו׳ ובשנייה ועקרו לביה״כ או לביה״מ ודייקינן עלה עקרו מכלל בדברים טעון ברכה לאחריהם ויש בזה ד׳ פירושים א׳ רש״י ורשב״ם עקרו מהירות ומשום חתן וכלה הא לא״ה צריכין לעמוד במקומן ולברך ברכה שאחריהם משמע לכאורה בהליכתן מברכין ברכה אחרונה. הב׳ פירוש בעל המאור ז״ל לקראת חתן הא לרשות אע״פ שהניחו זקן אין עוקרין דלמא שכחו ולא מברכין במקומן. הג׳ במלחמות ה׳ כשהם יוצאים כו׳ ולא אמר ויצאו כו׳. הד׳ שם ור״ן דבאין טעון ברכה במקומן אין שינוי מקום מזקיק לברכה אחרונה יע״ש ואמנם הר״מ סובר דמזקיק כמבואר כאן וחוזר ומברך למפרע כו׳ וגם השמיט מלת ועקרו וכתב במקומו ויצאו כו׳ נשאר לנו פי׳ הרמב״ן מדקתני כשהם יוצאין מברכין והיינו במקומן אבל פי׳ בעל המאור יש חילוק בין רשות ובין מצוה ואלו כן לא היה להמחבר להשמיט זה. ועמ״ש אי״ה באות ב״ג מזה:

דעתו לאכול עמ״א הראה לרע״ג ס״א ולא הבינותי דא״כ לפתח ביתו הרי רואה מקומו שהרי זה השגת הר״א ז״ל פ״ד ה״ג מה״ב עמ״ש הר״מ ז״ל יצא לפתח ביתו וז״ל לפתח ביתו ולא ראה מקומו. והנה ברע״ג פסק כן המחבר בקידוש מפנה לפנה לא הוי שינוי מקום וכן בבית א׳ ב׳ חדרים מהני תנאי הא ב׳ בתים לא מהני דעתו וברואה משמע דמהני אפי׳ ב׳ בתים אבל דעת הלבוש בפת מהני דעתו אף לדעה א׳ ואי״ה בט״ז ט׳ יבואר זה:

וכן עמ״א עט״ז ג׳ בר״מ פ״ד הלכה ד״ה פי׳ הכ״מ להיפוך ד״ה די״ל באין טעון לאחריו וכן רבותא שתי׳ סתמא יין ופירות אף ז׳ מינים להר״מ צריך ברכה במקומן דבהלכה א׳ שם ובהלכה ג׳ שם מבואר המוציא וי״ל דאכל פחות מכשיעור פת וז״ש מברך על מה שאכל משאר דברים ועמ״א ר״י אות א׳ פחות מכשיעור לכ״ע מברך המוציא שנית דל״ש לקיבעא הדר דאין מברכין בהמ״ז פחות מכזית אלא שהוא חשבו לדוחק ופירש וכן רבותא ואהיתרא מהדר בהניח אף בשתיה א״צ ברכה למפרע ולא ברכה ראשונה וכפסק רמ״א בהג״ה וכ״מ בפסחים ק״א ב׳ דאי פשוט במשקין ל״ש הניח דודאי עקרו מכל אף שהניחו מקצת למה דאיק מעקרו וכמה דוחקים יש בפירושים לוכח בהכרח דאל״כ מה מהני הניחו ש״מ להמקשן הונח לו בזה נימא אנן אף באמת גם במשקין הניחו לא הוי הפסק. והנה לדיעה ב׳ שהוא ג״כ דעת הר״ב בהג״ה לאו מעקרו דאיק לה אלא דא״כ למה טעון ברכה למפרע דאין מזקיק ברכה אחרונה וכמ״ש הר״ן ז״ל כמ״ש בט״ז א׳ מזה אמנם התוס׳ פסחים ק״א ב׳ ד״ה כשהן והרא״ש שם פירשו עצה טובה שירעבו או ישכח (כמ״ש הר״ב בהג״ה ס״ב) ולא פירשו לכתחלה צריך בהמ״ז במקומן עמ״א ח׳ אלא דא״כ למה דאיק מעקרו והבן זה דלטעמים אלו אף פירות שייך עצה טוכה ומ״ש בהגהות סמ״ק א״י ליישבו כפשוטו עט״ז ו׳ ואפשר דה״פ דבפת נמי כשהניח מקצת חברים רשאים לכתחלה לצאת ובלא הניחו אין רשאים לכתחלה אבל דיעבד דוקא בפירות הא פת אף לא הניחו א״צ ברכה ועיין דרישה ואין להאריך:

בבית א׳ עמ״א שם בית פעם חדר ופעם כולל הרבה חדרים בבית א׳ ומפנה לפנה על הרוב יאמר בחדר אחד:

צריך עמ״א תרתי בעינן אין מחיצות ואין רואה מקומו הא׳ הא רואה מקומו אף באין מחיצות או מחיצות אף באין רואה כמו אחורי התנור עב״י משמע כן. ועיין לבוש משמע דהתנור מפסיק והמ״א התנה עוד תנאי. ואם דעתו מתחלה לאכול במערבה דעת הר״א ז״ל בפ״ד מה״ב ה״ה דמהני ואי״ה יבואר באות ט׳. עט״ז ט׳ אי״ה שם יבואר:

דברים עמ״א דלר״ח כל שאכל כזית פת שצריך ברכה במקומו אפילו הלך למקום אחר ושתה מים שם א״צ ברכה אפי׳ מים ובמקום אחר:

ואין עמ״א הזהיר האדון ז״ל של״ת לומר דמ״ש הר״ב ואין חילוק משמע דאין לחלק כלל דז״א דלהר״ב שפסק דברים שא״צ ברכה במקומו אפ״ה י״ל בין הניח מקצת חברים בזה יש חילוק דכל שאוכל במקום אחד לא מהני הניח במ״א חבירים וכמ״ש בפסחים ק״א ע״ב דקידוש בביה״כ צריך לחזור ולברך כה״ג בביתם אע״ג שהניחו אורחים בביה״כ בזמניהם היה עיקר הקידוש בביה״כ מטעם זה ש״מ כו׳ (ומ״מ ק״ק דהתם אין רוצה לילך לביה״כ משא״כ כאן כל שהניחו) וכי י״ל בפת לדיעה ב׳ אין חילוק:

דחיישי׳ עמ״א בקפ״ד ס״א וכאן ס״א בהג״ה כל שדעתו אפי׳ מחדר לחדר בבית א׳ שרי וא״צ ברכה במקומו כה״ג ועט״ז אות ט׳ ואי״ה שם יבואר:

אין צריך עמ״א משמע באין מוקף מחיצות לא מהני דעתו לכך ומש״ה בס״ב אכל במזרחה ובא לאכול במערבה לא הזכיר שיהא דעתו מהני וגרע מחדר לחדר דמהני לעיל ס״א וברע״ג ס״א כו׳ דאין מוקף מחיצות וזה דעת הר״מ ז״ל פ״ד מה״ב ה״ח ועכ״מ שם כתב רבינו העתיק לשון ירושלמי כמנהגו משמע דמסכים לר״א ז״ל וכאן גם בב״י משמע כן וצ״ע ועיין לבוש מ״א צ״ע מס״א ועא״ר אות ח׳ ועט״ז אות ט׳ אי״ה שם יבואר:

וחזר עמ״א ועט״ז אות ט׳ די״ל דמיירי שהיה דעתו על זה כמו בעוברי דרכים ועמ״ש באות י״א מזה ואי״ה שם יבואר:

כמו שנהגו עמ״א הביא לשון הר״מ פ״ד מה״ב ה״א שכתב צריך ברכה במקום שאכל. אבל כשהוא מהלך מברך במקום שפסק והיינו דלא קבע מקום לאכילה ובט״ז ט׳ הטעם שהתנה על כך וכ״מ לשון ש״ע כמו שנהגו משמע חד טעם ובאמת דעתו מהני עכ״פ שא״צ ברכה במקומו אף מבית לבית אחר ממש וכ״פ הב״ח דבנישואין אם דעתו היה לילך לנישואין באמצע סעודה אוכל שם ומברך שם בהמ״ז לכתחלה וה״ה עוברי דרכים אף ישבו במקום אחד לאכול אם דעתו לאכול עוד פעם ב׳ מרחוק מברכין שם וצ״ע בזה עיין אות י׳ ואות ט׳:

י״א עמ״א המחבר הביא ב׳ דיעות הרי״ף ורא״ש דמיני חמשת מיני דגן דוקא והוא י״א והרמב״ם ורשב״ם דז׳ מינים טעונים ברכה במקומן והר״ב בהג״ה פת והנמ״י פ״ד מה״ב ה״א ויש לראות אמאי לא הביא המחבר דיעה א׳ בסתם כרי״ף ורא״ש דוקא מיני דגן כמסקנתו תמיד: ומכאן מוכח עכ״פ י״א וי״א הלכה כי״א ב׳ דהביא באחרונה. וע׳ בא״ר יש ט״ס. והמ״א כתב לכתחלה יש להחמיר ולצאת כל הדיעות ולענין לברך ברכה ראשונה יש להחמיר בספק ברכות שלא לברך בז׳ מינים ואף דהוי ס״ס שמא דוקא מיני דגן ושמא כהמחבר בס״א י״ל אין אחר הכרעת רמ״א כלום ועי״ד בהנהגות או״ה:

וה״ה פת כסנין בסי׳ קס״ח ס״ו ובט״ז ו׳ דספק הוי אין לומר בו ס״ס שמא אין זה מדברים הצריכים במקומן ושמא כהמחבר דהלכה כהר״ב וכ״ש שיש שם ס״ס לפטור והבן זה. עט״ז שם אות ו׳:

לא עמ״א היסח הדעת בנט״י אבל לא היסח הדעת לברך המוציא דודאי היסח הדעת בסעודה נמי מזקיקו ברכה ראשונה עכ״ל אלא דתפלה לא הוי היסח הדעת כ״א לנט״י ועסי׳ צ״ב אות ד׳ לתפלה סתם ידים פסולות ולשאר ברכות כשירים א״כ אין ראייה מהגדה וזה שהראה מקום לשם. ואי״ה בט״ז אות י׳ יבואר: