אינו עמ״א דרך האדון ז״ל ידוע דרכו הטוב לקצר ולי העני צריך לבאר עכ״מ פ׳ ששי מה״ב ה׳ כ׳ כתב דמשמע מר״מ ז״ל מדכתב דאסור להפסיק ביניהם אפי׳ לשתות דהוי מעשה ולא רבותא אפי׳ דיבור אחד אסור (וכ״ת דיבור אפשר בחזרה ליטול ידיו שנית עט״ז א׳ ז״א דלהפסיק ביניהם משמע בלא חזרה שנית וזה אף דיבור היה להשמיענו) ש״מ דיבור מותר ותיכף לנט״י ברכה אמעשה קאי או בשהייה כ״ב אמה כבסי׳ קס״ו ס״א בהג״ה וראיה ממ״ש בגמרא נטל כוס אסור להסיח כבסי׳ קפ״ב ס״ו. ובב״י כאן מבואר דאפי׳ שיחה אסור מנט״י באחרונה וראייה דהרא״ש היה נזהר אף בראשונים מלדבר וכ״ש באחרונה (כבסי׳ קס״ה ס״ב) ואין סותר למ״ש בכ״מ כי הרא״ש סובר הפסק יהיה גדול אפ״ה אין מזקיק לברכה אחרונה כבקע״ח ס״ב בהג״ה וע״כ הטעם משנט״י כאילו כבר התחיל בברכה (עט״ז א׳) ודאי שיחה אסור מה שאין כן להר״מ י״ל הטעם דהפסק גדול כמו שינוי מקום מזקיק ברכה אחרונה כבקע״ח ס״א כ״ש נט״י באחרונה אבל דיבור אחד וכדומה כל דלא הוי כ״ב אמה שרי ומעשה אף בחזרה ליטול ידיו אסור עד שיברך ומש״ה כתב הב״י דברי הטור צ״ע דמשמע בלא חזרה נמי שרי לאכול בברכה ראשונה וז״א דאם היה נזהר בראשונים כ״ש באחרונים וע״ז כתב המ״א די״ל אף להר״מ דיבור א׳ אסור דלא הוי תיכף וההיא דקפ״ג ס״ו דנטל כוס אסור להשיח אף קודם נט״י (או אף כשרוצה ליטול שנית) וכן הלכה והמחבר מודה להרא״ש כן:

עד עמ״א עט״ז א׳. קיצור פסקי הרא״ש חיבר רבינו בעל הטורים כפי כוונתו והבנתו כ״כ אבל מרי״ו תלמיד הרא״ש מוכח כן. ופירש מ״ש מהרא״ש פרק כיצד מברכין מ״ב א׳ כי הב״י העתיק רק הב ונבריך כנט״י לפירש״י כו׳ ולא העתיק מקודם תיכף נט״י ברכה ופי׳ הב״י לפירש״י אין חילוק הא להרא״ש חילוק בנט״י אסור עד שיברך בהמ״ז ובהב ונבריך ברכה ראשונה סגי ויש מחלקין בין שתייה לאכילה היינו בהב ונבריך אבל המ״א פירש דאתיכ״ף לנט״י ברכה דאסור אפילו דיבור א׳ וכ״ש עסק אחר (עיין אות א׳) ובהב ונבריך חילוק דיבור ועסק אחר שרי אבל לאכול ולשתות שוין המה לנט״י והב ונבריך להרא״ש ברכה א׳ די דאלו לפירש״י אין חילוק כלל בין נט״י להב ונבריך דאף בהמ״ז בעינן וכנראה לרש״י ורשב״ם פסחים אין הפסק וסילוק מזקיק לברכה אחרונה וע״כ הטעם דהב ונבריך כאילו התחיל בברכה ועוד דאין ראוי להפסיק בעסק אחר מכי קיבל עליו בהמ״ז א״כ אין חילוק בין נט״י להב ונבריך אבל להרא״ש י״ל בעסק אחר. ויש מחלקין עוד בין נט״י להב ונבריך באכילה דהב ונבריך שרי אכילה ונט״י אסור ול״נ. ועסי׳ קצ״ז אות ג׳ ובתוס׳ משמע כו׳ ובסי׳ קס״ד אות ח׳ ועיין מה שכתבתי אני שם בפריי:

לא עמ״א אי לאו דמסתפינא אני העני הייתי אומר במ״ש עמ״ו כוונתו כל מ״ש בע״ה עשה כבסי׳ ק״ע בט״ז ג׳ אם יאמר בע״ה שיאכל עמ״ו מוכרח הוא לא מסח דעתיה הא ב׳ אורחים במלון וא׳ מזמין לחבירו אפשר ל״ש זה (דלא בע״ה הוא) ומ״ש כ״ש כשנט״י היינו דמסתמא בודאי הסיח דעתו דתיכף ואף בחזרה אסור עמ״ש אות א׳:

שיאמר עמ״א הסכימו לדבריו משמע בלב ואפשר כל ששתקו הוי כך ועוד דאיכא לזות שפתים:

משנטל עמ״א קודם נט״י ע׳ אות א׳ אפ״ה דינו כנט״י ועיין אות ב׳ לרא״ש נט״י בהב ונבריך אלא להמחבר י״ל:

וכל עמ״א אפי׳ נשאר מראשון מ״מ בשעת ברכה לא נתכוין לזה ויראה להגיה ול״ד למ״ש בי״ד כו׳ עסי׳ ר״ו אות ז׳ מזה:

א״צ לברך עמ״א במ״ש שיודעים שיתנו כ״צ לא הבינותי דעת הספק נמי כמו שנראה מדבריו בסי׳ קס״ט אות ז׳ דעל הספק נמי מהני כוונה אם מתכוון:

אכל עמ״א והר״ב בסימן ק״ע סג״ב נתן טעם אחר שפת שלנו במלח הוא ומשקים שלנו במים הם והמ״א כתב אפי׳ ליכא מלח ושתה מי פירות וכדומה: