כתב ב״י עמ״א מ״ש משמע מדבריו היינו מדכתב שכבר נתחייב כו׳ ומ״ש מבטל סעודה האחרת היינו שלישית די״א שיוצא במיני תרגימא אבל סעודת שחרית אף שלא ישן בלילה מ״מ דשחרית עדיף דאסמכוה אקרא וי״א ד״ת חייב לאכול פת עסי׳ קפ״ה במ״א אות ט׳ וגם אסמכת׳ דהתם חשובה. ואם יש לו מים הפסולים לנט״י יטול למים אחרונים כבסעיף ט׳ במ״א זיין. ולדידן ודאי ראשונים עדיף ומיהו באיסטניס צ״ע ובאין איסטניס ימתין לאחר בהמ״ז ונטילה עולה לכאן וכאן עא״ר ואף קודם חצות י״ל כן. ובקס״ג יאכל במפה אף שיש מים תוך ד׳ מילין אסור לצאת חוץ לתחום ובליל א׳ דפסח וסוכות פשיטא דחייב מ״ה בפת כו׳:

אלא עמ״א דבעינן שישפוך ע״יי ולא שישכשך בכלי ואמצעיים בין תבשיל לתבשיל שרי לשכשך בכלי ועיש״ש פכ״ה סי׳ יו״ד ובא״ר דמשמע דאמצעיים שוים לאחרונים עסי׳ קע״ג ס״ג:

עצים עמ״א כשהקרקע מרוצף יכול ליטול אחרונים ע״ג הרצפה דאין ר״ר שורה אלא כשהם מונחים בקרקע בלי רצפה. עמ״ש אות י׳ בזה ובלבוש משמע רצפה אסור (שפיר דמי) וכ״מ בגמרא דלא אסר (ע״ג) א״ב רצפה:

שהיד עמ״א ובשי״ח סי״ד בהג״ה מתחממת ונכוית בהן וסולדת משמע לשון חימום או יראה כמ״ש בפריי לי״ד מזה וצריך המורה ליזהר בזה בכ״ר כ״ז שיס״ב עיין תב״ש מזה. ע׳ במ״נ שורש כויה:

עד עמ״א דאחרונים להעביר הזוהמא ומלח סדומית ואין נוטל כ״א ב׳ פרקי אצבעות:

לה׳ אחרונים עמ״א וכ״כ הט״ז אות ג׳ ובקס״ו הא דכ״ב אמה יע״ש. דכאן משמע אף פחות מזה וע׳ פרישה כאן:

מנגב עמ״א והאידנא כולם מברכים בלחש כולם צריכים לנגב:

בכל עמ״א ועיין לבוש כתב חוץ מיין משום ביזוי ועסי׳ ק״פ סי״ב ובנ״ץ האריך כאן ומיירי באין לו מים כ״א משקין אז מותר הא יש לו מים אין ליטול במשקין:

יש עמ״א ועמ״ש בט״ז א׳:

הוה ידים מזוהמות עמ״א ה״ה כל הברכות אם מזוהמות אסור לברך ול״ד יין ברכה מעין שלש די״א ד״ת אפי׳ שאר ברכות ועסי׳ צ״ב במ״א אות ד׳ סתם ידים כשירות לברכה הא מזוהמות פסולות:

וצריך עמ״א ועא״ר בשם האר״י ז״ל דחכם א׳ נטל ידיו וקרא משנה והיה לו כאב בכתף שעבר על תכ״ף (אתוון דדין כדין) ולך ה׳ החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו בכ״ף הדמיון ה׳ ישמרנו מכל פגע אמן. ודע בטור משמע לכתחלה נמי על קסמין ורצפה שפיר דמי ובש״ע אם אין כלי דחשש להר״מ ז״ל עב״י גם סכנתא חמירא מאיסור י״ל פסק להחמיר וצ״ע לכן כשיש כלי צריך בכלי דוקא והבן: