קודם עמ״א הראה לקע״ח ס״א ושם ביארתיו ובט״ז אות ט׳ בארוכה:

במזיד יחזור עמ״א ואף לרא״ש ואף נאמר כל שהליכה במזיד תו לא יצא (עט״ז א) א״כ נימא דהוי ספק ברכות להקל ולא לברך כלל דז״א דכל כה״ג לא אמרו רבנן הואיל וא״א לשוב למקומו כעת. ומשמע כל במזיד חוזר למקומו אף ברחוק יותר מד׳ מילין אף בנט״י בקס״ג הקילו. ובאכילה מרובה עט״ז ב׳ ומ״א ט׳ נ״ל. מ״ש בשם המחבר להרר״י כו׳ היינו מ״ש בשם הגאונים אבל הרר״י בעצמו פסק כר״מ עיין ב״י נ״ץ:

אם עמ״א הקשה דברי המחבר אהדדי דבקע״ח ס״א פסק כר״ש דפת נמי שינוי מקום חוזר ומברך בהמ״ז ואיך כתב כאן דין ה״ר פרץ (וכ״ה בהניח מקצת חבירים הא בורכא דצריך לחזור למקומו עמ״א קע״ח אות ז׳ ולמ״ש באות א׳ אפשר דמהני י״ל דמיירי כאן כה״ג אבל לומר בדעתו לאכול כאן דא״כ היל״ל אבל דעתו לאכול כאן) ותי׳ דכי אמר המחבר בקע״ח בעוקר מזיד הסיח דעתו משא״כ בשוגג לא הוי היסח הדעת ואף לר״מ אין מברך בהמ״ז כו׳ ולא הונח לו בזה חדא דא״כ בפסחים ק״א ב׳ קדאיק עקרו כו׳ ומה קושיא דלמא לומר דוקא מזיד לא שוגג עמ״א קע״ח אות ג׳ ועוד דא״כ דין זה אין לו מבוא רק להרא״ש בס״א ע״כ פירש דבמזיד נמי איירי ואה״נ יברך ראשונה בהמ״ז והמוציא ובהמ״ז שנית כאן וממ״נ יוצא להרא״ש בבהמ״ז שנית על מזיד ולהר״מ בראשונה כבס״א. ועם כ״ז לא זכיתי להבין דבריו הקדושים א׳ בארוך בקע״ח כ׳ לר״ש ודאי חוזר למקום א׳ וכאן חוזר ולמה חזר להר״מ הכין מסתברא ואף שי״ל זה מ״מ איך כ׳ מעט פת פחות מכזית כבאות שאח״ז ולהר״מ איך יברך שנית על פחות מכזית וצ״ע כעת בזה. ועיין פרישה כאן ובקע״ח:

מעט עמ״א הראה לרי״ש אפשר אות ג׳ פת דוקא לא פרפרת מכסנין ועסי׳ ר״י א׳ אם אכל פחות מכשיעור ויצא ואח״כ חזר ואכל פחות מכשיעור אם מצטרפין משמע במקום א׳ אכל כזית יותר מכא״פ מצטרף ומברך בהמ״ז וצ״ע ואי״ה שם יבואר. ובכ״מ פרק שלישי הי״ב מה״ב טעם למה החמירו בח״ש ברכה א׳ ולא ברכה אחרונה ותי׳ מה דהוה הוה וכל שאכל כזית ויותר אף ששהה יותר מכ״א אמה חייב לברוכי דכה״ג תקנו אטו בלא שהייה וה״ה כאן ואי״ה בפתיחה להלכות ברכות יבואר בזה:

רק עמ״א תיקן בזה דל״ת ברעב חוזר למקום א׳ אלא ברעב אין צריך לאכול כאן דפטור הוא כבס״ה וי״ג אם אינו שבע דהיינו קץ במזונו דאכילה שנייה לאו כלום הוא ע׳ פרישה ובלבוש השמיט רק שלא יהיה רעב דפשוט הוא וי״ל דפת טעם רק שלא יהא רעב דאז צריך כזית ונ״מ בלא מצי לשעורי:

במקומם עמ״א עמ״ש בט״ז מזה דהוי ס״ס ועמ״ש בקע״ח ס״ה דעת המחבר כדיעה ב׳ דרי״ף ורא״ש פסקו כן גם הר״ב לא הכריע יע״ש ועיין דרישה משמע לרא״ש לכתחלה מיני דגן צריכין במקומן אבל כשיצא גם להרא״ש אין צריך במיני דגן לחזור (כ״א בפת) וצ״ע יע״ש:

צריך עמ״א אף ברכה ד׳ כו׳ ועסי׳ ס״ז ועמ״ש אי״ה באות ח׳:

עמ״א ואף כביצה לא ע׳ אות י״א מזה ואני מספק אם אכל פת ושאר דברים ושבע וא״י אם אבל כ״ש מפת וללבוש במסופק אם אכל כביצה אם מחויב לברך בהמ״ז ולכאורה באנו למחלוקת הפרישה ושאר פוסקים בסי׳ ס״ז ספק קרא ק״ש דלמ״ד הואיל ומחויב לעשות המצוה וא״י אם עשה כאן ל״ש זה וכ״ת כל ששבע אף לא היה מפת ז״א דאם כן אף בכל שהוא מפת כששבע מדברים אחרים שאכל עמו ליחייב וכ״ת ואכלת כתיב מ״מ משמע דבעינן שיהא שבע מפת ואל תשיבני ממ״ש המ״א באות ט׳ דשאני התם דכבר אכל מפת כדי שביעה ואי״ה שם יבואר בפתיחה לברכות קושיא דיאכל עוד פת ואי״ה יבואר:

מריש הוה אמינא הא דכתבו התוס׳ בסוכה גימל א׳ דכל מ״ש חז״ל ולא עשה כן אף מ״ר. לא יצא ועתוס׳ ברכות י״א א׳ ד״ה תני כיון דשמענא להא דכתב הט״ז אות א׳ דמזיד דיעבד יצא דספק ברכות להקל והא בהמ״ז ד״ת וספק פלוגתא לחומרא ש״מ דסובר אף מדרבנן לא יצא מ״ה יצא ועמ״ש בפתיחה כוללת מזה:

עד עמ״א עט״ז ב׳ והמ״א נסתפק בזה עד״מ ובסעודות גדולות הואיל ואכלו פת כדי שביעה וממשיכין אח״כ בשאר מינים אף שאלו לא אכל היה רעב כבר מלחם מ״מ עתה שבע הוא או אפשר כ״ז שאין האצטומכה נח עדיין לא מתחיל העיכול ואין אתנו יודע עד מה עמ״ש באות הקדום:

לאותם פירות עמ״א הפך דעת הט״ז באות ב׳:

בכזית עמ״א דלא כלבוש כביצה מ״ה יע״ש ואסמכוה אקרא כזית ואכלת ולפיכך מוציא כדי שביעה יע״ש ובפתיחה כוללת כתבנו וזה משמע אסמכתא דין תורה ממש יש לה ולדידן י״ל מטעם ערבות ואי״ה בסי׳ קפ״ד יבואר עוד וכאן אין להאריך עסי׳ תפ״ז שיעור כזית ואם ספק פלוגתא י״ל דרבנן לקולא ואי״ה שם יבואר: