ובלבד עמ״א עסי׳ כ״ב במ״א א״ב ודעת הר״מ ז״ל פ״א מברכות ה״ז כל הברכות (אף בהמ״ז) יוצא בהרהור רק ק״ש פכ״ב מק״ש ה״ח דלא יצא בהרהור ואפשר ק״ש שמע בכל ל׳ ש״מ הרהור לא דל״ש בהרהור בכל לשון אבל המחבר פסק כאן ובר״ו ס״ג דלא כוותיה וע׳ לבוש בס״ב הרהור כדיבור וכאן כתב וברכת משמע בפה א״י מהיכן משמע דאי וברכת בכל לשון ש״מ הרהור לא הא כתב הב״ח דלאו מיתורא קא דאיק יע״ש. ובחידושינו ברכות ט״ו ב׳ הארכנו בזה. וכבר כתבנו דאם נאמר דבאונס יצא דאפשר הרהור כדיבור אלא שחז״ל אמרו שלא באונס לא יצא א״כ בספק ברכות אם יצא יהרהר ויפה עושה נ״ל. דל״ש בהרהור לא תשא ואי״ה בפתיחה לברכות אבאר עוד:

יש עמ״א כ״פ מצינו יש מי שאומר אע״פ שאין חולק הואיל ולא נמצא כ״א בפוסק א׳ אלא דכאן מבואר הוא והכין מסתברא ועסי׳ קצ״ג ב׳:

שאינו עמ״א עט״ז ב׳ דחה זה והמ״א החזיק בזה דבס״ה מיירי שא״י לדבר לפני המלך ספק הוא וממילא דיעבד חוזר ומברך דספק תורה לחומרא וכאן מיירי שיכול לדבר לפני המלך ואי״ה בט״ז אות ב׳ יבואר מזה:

הב״ח הביא בשם ס״ח מ״ו מעשה באדם א׳ שמת קודם זמנו ובא בחלום לאחר יב״ח זמן הרבה ואמר שדנין אותו בכל יום על שלא כיון בברכות ולהנאתך נתכוונת ושאלו אותו והלא משפט יב״ח והשיב שאין דנין כ״כ בחזקה יע״ש: