ויזלזלו בה עמ״א.ע׳ שו״ת רש״ל סימן מ״ד הביאותיו בט״ז אות א׳:

לא ראיתי נוהגין עמ״א וכ״כ הט״ז אות ג׳ יע״ש:

נוסח עמ״א בספר המגיד כתבנו שיש לומר ברחמי״ו לא ברחמים ע׳ זכריה א׳ רמ״א שם סוסים אדומים שרוקים ולבנים שרוקים פתוך בין דין לחסד מסווג רחמים זה בית שני אבל עוד קרא לאמור בית השלישי תפוצינה ערי מטוב עתידה ירושלים ככל ארץ ישראל וכמ״ש איכה ג׳ חסדי ה׳ כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו המיוחדים אליו יתברך רחמים גמורים שאפילו דור שכולו חייב יבא משיח וחנותי אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם אע״פ שאין הגון ע׳ רמ״א שם וא״ש שאנו מתפללין על בית שלישי שיהיה ברחמיו לא ממוזג ושם הארכנו אין מקומו פה. ומ״ש רוענו כו׳ אנו אומרים רוענו זוננו דהשתא רוענו שם התואר אליו יתברך זוננו בקשה ונוסח הברכה היא:

הנוסח עמ״א רחם או נחם הכל ענין א׳ לבוש וי״א נחם חזרה מענין הנחם על הרעה כ״כ ז״ל. ועב״י מה שכתב שם בזה:

אומר בה עמ״א. ברכות מ״ח ב׳ ת״ק ור״א וחכמים ס״ל דאף דיעבד אם אמר בברכה אחרת חוזר וב״מ דף מ״ט שם פתח בהטוב ומטיב חוזר לראש ואמר ברכות והא אין לך דיעבד גדול מזה והעלה דחכמים עדיפי מת״ק היכא ששנוים בצד ת״ק משא״כ בפסחים דף נ״ד וחכמים אומרים ביהודה כו׳ פסק הרא״ש כמתני׳ דר״פ מקום שנהגו דסתמא הוא ורק מנהגא עי׳ סי׳ תס״ח ובא״ר אות ק׳ דת״ק מכריע הוא י״ל דהם לא גילו דעתם לחלק בין תחלה לדיעבד עיין תוס׳ ספ״ק דפסחים הלכה כדברי המכריע יע״ש:

ואינו כו׳ כאן כ״ע מודים דהואיל וכבר סיים של שבת אין לו לחזור ולהזכיר ביעלה ויבא משא״כ בתפ״ו ס״ג פסק הרב דמזכיר בתפלה ביעלה ויבא שבת ועמ״א וט״ז שם אות ב׳ ואות ה׳ עמ״א:

אשר נתן עמ״א העלה דראש השנה כר״ח ולפ״ז אם פתח בהטוב ומטיב פשיטא דאין חוזר לראש דספק ברכות להקל ושמא מצוה להתענות בר״ה ובא״ר אות ח׳ כתב דחוזר וא״י למה והוא לשיטתיה יע״ש בזה. וע׳ לבוש בי\ט א״א באהבה שכפה עליהם הר כגיגית משא״כ שבת קבלו מעצמם במרה יע״ש וע׳ בהלכות פסח מזה וע׳ רמ״א על התורה י״א דתורה שבכתב באהבה קבלו ולא שבע״פ א״כ צ״ע אם במרה קבלו דיני שבת בכל הלכותיה או לאו ואי״ה בהלכות פסח יבואר מזה. ועמ״ש אי״ה באות ט׳ לענין ברכה מעין שלש בזה:

לראש עמ״א צריך להתבונן בדברי קדשו ז״ל. כי המעיין בכ״מ פ״ב מה״ב הי״ב יראה שרש״י ורא״ש חלוקין דרש״י ברכות מ״ט ב׳ ד״ה והדר דל״ד לתפלה ה״ט ב׳ ואיכא עקירת רגלים משא״כ סיום ברכה הוי עקירת רגלים והיינו דבתפילה דאיכא תרתי לא עקר עדיין ותחנונים קמיה חוזר לעבודה משא״כ כאן דלית עקירת רגלים הלכך תחנונים לחוד לא מעלה גו׳ וחוזר לראש בהמ״ז ואמנם כולהו ג׳ ברכות לאו כחדא הם ולפ״ז אם טעה באחת מהן וסיים אותה ברכה י״ל דחוזר לראש אותה ברכה היינו אם טעה בהזן או ברכת ארץ והרא״ש הוא דחדית לן זה דכולהו כחדא הוויין ואין לומר דרש״י כ״כ לא״ד דבברכות כ״מ ב׳ והאמת הוא כן עסי׳ תכ״ב ס״א ועמ״א אות ב׳ שם אבל לל״ק כ״ט ב׳ דאף עקר רגליו אם רגיל בתחנונים חוזר לעבודה א״כ מוכרח דברי הרא״ש לל״ק דהתם נמי רב נחמן אמרה י״ל התם רב נחמן בר יצחק וכאן סתם רב נחמן וי״ל דסובר כל״ב שם גם י״ל דהכא גרע מתחנונים דאומר אמן אחר ברכת עצמו בבונה ירושלים הוי סילוק יותר וא״כ אין ראיה לומר דאם טעה בזן או הארץ דחוזר לרא״ש לרש״י ור״מ. גם דברי הלח״מ שם קשיין לי מ״ש בתפלה דאם סיים ולא עקר רגליו חוזר לרצה יאמר ברכה בפ״ע לא הבינותי דמ״מ עבר מקומה דעיקרה בעבודה ומ״מ ג׳ ברכות הן לענין זה משא״כ כאן עיקרה בבונה ירושלים אם לא פתח הטוב יאמר במקומו. אלא הא קשיא מ״ש כאן דאומר ברכה בפ״ע ומ״ש בעבודה דאם לא התחיל בהודאה אומרה כך יעלה ויבא בלא ברכה שם ומלכות ואין להאריך:

שאינו עמ״א משמע בפת שנילוש במי פירות יוצא בשבת וי״ט ובליל א׳ דפסח וליל א׳ דסוכות יליף ט״ו מפסח בעינן דוקא כזית פת נילוש במים דוקא עסי׳ קס״ח אות י״ו וסי׳ ר״פ וא״כ אכתי כזית הוי פת כסנין ולא קבע סעודה ואין חייב לברך בהמ״ז ולמה חוזר וכ״ת דבשבת וי״ט הוי קביעות בכזית והא בסי׳ קס״ח מבואר דוקא שיעו״ר שאחרים קובעים עליו. ובשבועות בליל א׳ א״י אם מחויב לאכול דוקא פת שיוצאין בפסח דג״ש על סוכות נאמרה עב״י ומשמע יותר מסעודה א׳ בלילה וא׳ ביום בי״ט דינה כר״ח:

נסתפקתי מי שאין לו בשבת פת כ״א תבשיל מה׳ מיני דגן אם לא הזכיר בברכה מעין שלש שבת אם חוזר. והנה ביש לו יין צריך לקדש על היין באין לו פת א״כ לא סגי דלא יברך ברכה מעין שלש י״ל דישתה רוב רביעית וסגי משא״כ תבשיל י״ל דצריך כזית דומיא דסי׳ רצ״א די״א סעודה שלישית מחמשת מיני דגן בס״ה וא״כ באין לו פת מחויב לאכול תבשיל דגן כזית דומיא דיין ע׳ לבוש ועסי׳ ר״ח במ״א אות י״ח דאם לא הזכיר מעין המאורע יצא כשאכל פת כה״ג מאי. ואי״ה שם יבואר עוד בזה:

והה״מ עמ״א ובתק״ל בשם תניא חייב לכבדו במאכל ומשתה כשאר י״ט ומשמע ספק הוי י״ל יעלה ויבא בהרחמן וכ״ש למ״ש המ״א באות י״א ועא״ר אות י״ד בשם שכ״ג ברוך שנתן ימים לישראל לששון ושמחה מכאן משמע דלא יאמר הרחמן ינחילנו ליום טוב בחה״מ. עסי׳ ת״צ במ״א א׳ ואי״ה שם יבואר. ומ״מ אפשר יאמר ברוך שנתן ימים קדושים לישראל כמו ביה״כ כמ״ש המ״א באות ז׳ ובחה״מ יאמר ג״כ לששון ולשמחה:

ואין עמ״א דתחנה בלא ברכה שם ומלכות אין איסורא ועמ״ש מזה בט״ז אות ו׳ בסעודה שלישית וכן בחה״מ כה״ג עמ״ש באות י׳ בזה:

אינו עמ״א לשיטתיה בסי׳ תרכ״ג אות ב׳ דחוזר התם אם לא הזכיר כלל של שבת משא״כ כאן דלא מצינו כלל בשל ר״ח דחוזר ה״ה בחל בשבת ודומה לחל ר״ח בשבת שאין מזכיר של ר״ח בהפטורה מה״ט ה״ה בכאן לענין שאין חוזר ועט״ז ה׳ מ״ש שם בזה יע״ש וע׳ בלבוש. ועסי׳ תרפ״ב בט״ז אות ד׳:

שכח עמ״א בש״ע הגיהו מלת ג״ס ובמ״א משמע דל״ג כן ומ״מ העלה דהכי מסתבר דאם הזכיר ר״ח כדינו למה יכלול אותו תו וי״ל תדיר ושאינו תדיר צריך לכלול ולומר בסדר כיון דאין מוסיף בברכה עסי׳ תרפ״ד במ״א ה׳ ועמ״ש בט״ז ה״ו בזה. ואם פתח בהטוב ומטיב לכ״ע (אף להטור) אף שזכר ר״ח כדינו כיון דחוזר לראש בהמ״ז בשביל שבת הוי כמאן דלא בריך כלל ודאי מזכיר גם של ר״ח דבהא לענין להזכיר לכתחלה ודאי דמי לנעילה כמ״ש באות הקדום. ובחנוכה כיון דבגמרא שבת אמרו כ״ד א׳ אינו מזכיר ואם בא להזכיר מזכיר אין כ״כ חובה ומ״מ צ״ע:

ואינו עמ״א וכ״כ בלבוש יע״ש ומשמע מדבריו דבשל ר״ח אומר ברוך בשם ומלכות ומש״ה אין חותם בה בשם דלא ליהוי ברכה לבטלה כמ״ש בלבוש ועמ״ש בט״ז אות ה׳ ו׳ מזה:

בשבת עמ״א דבי״ט אין חיוב כ״א א׳ בלילה וא׳ ביום ושאר דינה כר״ח ואם לא אכל בלילה חייב ב׳ סעודות ביום עסי׳ תקצ״ט ב׳ (ורצ״א ב׳) יע״ש ממילא חוזר ג״כ בסעודה שנייה:

דינה עמ״א וה״ה חמישית דינה כר״ח עמ״ש בט״ז מזה:

כתב א״ר אות ט׳ בשם מי״ט בשם מהר״ש דאם לא סיים ירושלים אמן יאמר רצה ויסיים ירושלים אמן והראה לתרפ״ב ס״ב ושם נאמר דאם נזכר לאחר שאמר השם אין אומר התם בדברים שאין מחזירין אותו אבל בדבר שמחזירין אותו צ״ע די״ל הכא מוטב שיאמר כאן ממה שיאמר אח״כ בשם ומלכות משא״כ בתפלה כשאומר השם יסיים המחזיר שכינתו לציון ויאמר יעלה ויבא וצ״ע בזה. ועסי׳ רצ״ד ובמ״א:

מזכיר עמ״א הביא דברי מהרי״ל ובט״ז בל״א ב״ה נתחלף האותיות וצ״ל אב״ל ב״ה ובט״ז הגהתי וכפי מ״ש כאן א״ש טפי. ובצלי ערבית אף מבע״י אינו מזכיר:

וה״ה לר״ח עמ״א עשה האדון ז״ל ויכוח עם ע״ש דכתב הטעם דאם נמשכה סעודה עד מ״ש דמזכיר שבת הוא משום תוס׳ שבת שעה ורביע תוך הלילה והמ״א ז״ל חולק עליו דבמ״ש תוספת שבת כל שהוא בצ״ה סגי כבסי׳ רצ״ג ג׳ כוכבים קטנים סגי יע״ש ועסי׳ רס״ב במ״א אות מ׳ ואי״ה שם יבואר ומדבריו משמע דאם אכל פת (כזית) בלילה או יש לספק ודעתו שיזכיר של ר״ח ולא שבת אבל לא אכל פת בלילה לכ״ע אין מזכיר כ״א שבת ובחנוכה אין חובה כ״כ כמ״ש באות י״ג יע״ש מ״ש:

ודע למ״ש המ״א ברע״א אות ו׳ דאם אכל בלילה מזכיר של שבת מ״מ בה״ר ונמשך עד ש״ע צ״ע דאיך יאמר דברים סתורים חג הסוכות וש״ע וי״ל מידי דהוי אשבת ור״ח לט״ז ולהמ״א אה״נ דלא יאמר. כתב א״ר אות י״ט אם הקהל התפללו ערבית והוא לא במוצאי ר״ח שוב אין מזכיר ר״ח וכן בער״ח אם התפללו והוא לא מזכיר של ר״ח אבל אם לא התפלל מנחה לא יזכיר בער״ח ובמוצאי ר״ח מזכיר יע״ש מ״ש בזה גם הסכים קצת למ״א שא״א דברים סתורים גם יש לחוש למ״ש הר״ב בהג״ה ס״ז דאין להזכיר יעלה ויבא לבטלה ועמ״א י״א וצ״ע: