אחר שסיים עמ״א וע׳ לבוש כתב עוד טעם וצ״ע עא״ר ובט״ז מזה:

ויטעים עמ״א ובקפ״ג אות ז׳ דמש״ה אין ליטול כוס שפיו צר דמצוה לגמוע יע״ש בשם ד״מ:

אחר ששתה עמ״א דאם דעתו לשתות עוד לא יברך ברכה אחרונה עד לבסוף וה״מ כשדעתו לשתות מיד הא לא״ה צריך לברך מיד ברכה אחרונה ואם טעה כו׳ ול״ד לכוס בהמ״ז דהוי הפסק דטעה שאני עא״ר ג׳:

שתיית יין עמ״א וע׳ בסי׳ ר״י מזה ובט״ז שם דיי״ש פחות מרביעית כו׳ וספק ברכות להקל ועמ״ש כאן בט״ז ובר״י אי״ה יבואר בשתיית רביעית ואכילת כזית כמה שיעור השהייה ביניהם שיצטרף דלחייב ברכה אחרונה:

שהוא רוב רביעית עמ״א דהכל לפי מה שהוא אדם ובאדם גדול א״י בכוס בהמ״ז וקידוש וד׳ כוסות עד שישתה רביעית אבל לברכה אחרונה בכל אדם אין מברך ברכה אחרונה כ״א ברביעית:

יטעום א׳ עמ״א עסי׳ רע״א סי״ד מבואר כן בש״ע דהגאונים מודים בשאר דברים ועט״ז שם טעם דאסמכוה אקרא והמ״א נתן טעם אחר ומלת אפש״ר ראוי להיות אח״כ בהטעם. והמסובים א״צ לטעום מלא לוגמיו כ״א כל שהוא כשטעם המברך כשיעור וא״ל צריך א׳ המסובים כשיעור עב״י עס״א וט״ז:

כשמסובין עמ״א בקס״ט אות ז׳ אכל הטורי זהב בקע״ט אות ד׳ חולק בזה ואמר דעל הספק לא מהני ועא״ר כאן אות ז׳ לכתחלה טוב יותר שיתכוונו שלא לצאת ודיעבד אם כיון האדם על הספק הוי ספק ברכות ולהקל ולא יברך אבל כאן י״ל אף אם הם כיוונו המברך לא כיוון להם שא״י עד היכן יגיע לא כיון להמסופקים וצ״ע: