פוטר עמ״א עט״ז א׳ דאפי׳ בדרבנן שייך כן ואפי׳ דעתו לקבוע לשתות אחר המזון אין קביעות ועוד דל״פ:

אם עמ״א בלה״ק כשאומר יוצא אף שאין מבין הל׳ ובשמיעה שצריך לכוין בעינן בלה״ק מבין דוקא ובשאר לשון אף באומר שצריך שמבין עמ״א ס״ב א׳ ולבוש כאן וקצ׳ט ס״ז (ט״ס ס״ה) באות ה׳ לבוש מחלק בין בהמ״ז לזימון ולדידיה בקצ״ט בהג״ה ברכת זימון ג״כ ד״ת צריך טעם לחלק ואי״ה שם יבואר. ומ״ש י״א על זיי״ן מינים מזמנים עב״ח בסימן קס״ב כ״כ בשם המרדכי בשם ראבי״ה וכ״כ הב״י ושאין נראה כן מהרמב״ם יע״ש ובפרישה בקצ״ב כתב דהרמב״ם לטעמיה דברכה מעין שלש דרבנן אבל לכמה גאונים ד״ת וברכת זו זימון ה״ה זיי״ן מינים. וי״ל חדא דברכת זימון להרבה פוסקים דרבנן ועוד דא״כ נברך ג׳ ברכות וע״כ לחם הפסיק ה״ה דלא בעי ברכת זימון. כשבור מבין לע״ז אפ״ה סופר מברך בלה״ק ובור יוצא כשמבין לה״ק ב״ח:

שכולם עמ״א דאף שאין גורמין איסור לשלשה מ״מ מפקיעין עצמם מידי זימון כו׳. מ״ש המחבר מצוה לחזור אחר עשרה משמע אף בז׳ דגן אחר שלשה שאכלו ירק כבסי׳ קצ״ב ס״ב הא ששה אין מטריחין לחזור אחר ד׳ ויאכלו פת וכ״כ הלבוש שם והניח בדין זה בספק יע״ש:

ברכת זימון עמ״א עמ״ש בט״ז אות ה׳, ובקצ״ה ס״ג ב׳ חבורה כל ששומעין ברכת הזימון די יע״ש. ועא״ר קפ״ג אות ט״ו כשאין מבין לה״ק ודאי טוב שאחר ברכת הזימון (עד ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו) יברך כ״א לעצמו דאל״כ י״א דאין יוצאין. אע״ג די״א עד הזן כשאין מבין א״י בשמיעה רק באמירה עיין לבוש כאן:

והוי יודע דבכ״מ פ״ה הט״ו מה״ב משמע לכאורה דכשענה אמן בור יוצא אע״פ שאין מבין לה״ק דעונה אמן כמברך וזהו שהצריך שם לענות אמן ופ״א מה״ב הי״א דהמבין אע״פ שלא ענה אמן יצא ואע״ג דענה אמן צריך שיהא המברך חייב בה כמו השומע הא המברך מדרבנן והשומע מ״ה לא יצא ועסי׳ ר״ג ס״ב ואי״ה בפתיחה לה״ב יבואר זה:

לברך עמ״א לכאורה ברכת הזימון צ״ל לפי שיטת המחבר וכמ״ש באות ד׳:

וישמע עמ״א גדול כ״ה דוחה לא תסור וכ״ה בחה״ר ברכות נו״ן א׳ והיא דרבנן ש״מ דאפי׳ ברכת זימון בי׳ הוי דרבנן דלא כלבוש קצ״ט ואי״ה בקל״ד יבואר עוד ומיהו י״ל בשוא״ת דוחה ד״ת ע׳ ברכות ך׳ א׳ ועמ״א י״ג אות ח׳ מזה:

מקפיד עמ״א צ״ע אם מצוה ד״ת קאמר או אף מצוה דרבנן וע׳ אות ו׳:

קבועים עמ״א. אף להמחבר דסובר דבזימון יכולים כ״א לברך בהמ״ז בפ״ע מ״מ דוקא כשאין יכול להוציא לחבירו הוא דרשאים לזמן הא כשלא נקבעו דאין א׳ רשאי להוציא לחבירו אף בג׳ תו אין רשאין לזמן והוכיח כן מתלמידי דרב ברכות מ״ב ב׳ לא הוי ידעו היסבו דוקא וישבו אין א׳ מוציא חבירו ומה בכך יקימנו ויברכו כ״א לעצמו כמו בהמוציא ועתוס׳ שם ד״ה עשרה הוקשה להם זה בברכת המוציא ועיין ספר חמד משה הרגיש בזה. ודין זה צ״ע דכל שאין מוציאין זא״ז אין רשאין לזמן ובחידושי׳ כתבנו דביו״ד הזכרת השם אפשר אסור לכ״ע באין חייבין:

שלא עמ״א וטוב שלא יקבעו יחד שלשתן ואין ספק ממה שישבו יחד:

ואפי׳ עמ״א הב״ח חולק אש״ע דבכ״א מככרו וגם לא אכלו כזית הן לרא״ש ולרי״ף רשאין לחלוק רק בחדא לריעותא לא אכלו כזית והוי מככר אחד או כזית וכ״א מככרו אז יש לחוש לב׳ הגירסאות יע״ש בב״ח סעיף וי״ו בזה ועסי׳ רי״ש ואי״ה שם יבואר וכאן אין להאריך בזה:

עד עמ״א הקשה דברי המחבר אהדדי והלבוש כתב סתם יע״ש ואי״ה בסי׳ רי״ש יבואר בזה אי אמר רק עד נברך ואח״כ נצטרפו יחד ואכלו אי מזמנין או לאו:

אפילו עמ״א אפי׳ אכלו אח״כ כדי שביעה אזלינן בתר תחלת הסעודה וכבר פרח זימון מינייהו וע׳ ברא״ש מ״ה ונו״ן יע״ש:

ואפי׳ עמ״א הביא דברי הב״י ב׳ תירוצים ותי׳ ג׳ מב״ח ועט״ז ח׳ וקושיית הב״י להרא״ש וטור בקפ״ד דאפי׳ שוגג חוזר למקומו אבל להר״מ יאמר דבשוגג מיירי שמברך במקומו א״ש אפי׳ לא אכלו אח״כ אלא דסובר המ״א דאף להר״מ כה״ג בשוגג נמי חוזר למקומו הואיל ועיקר הזימון שם היה א״כ קשה להר״מ איך יאכל כאן מעט ויברך כאן הא צריך בהמ״ז מקודם לדידיה כבסי׳ קע״ח ס״א בהכרח מיירי מפנה לפנה ומ״מ א״י מנא ליה ז״ל הא להר״מ בשוגג כה״ג דיחזור למקומו. וע׳ פנים מאירות סי׳ ו׳ בחלק שני כתב דנ״מ בין פירוש רש״י לתוס׳ הוא מ״ש הרר״י הביאו הב״י בקצ״ד דקורין לו והוא לא יצא בזימון דידהו ורש״י סובר דיוצא יע״ש וע׳ סי׳ קצ״ד מ״א אות ב׳ ומ״מ בב״י דוחק לפרש כן דהטור כתוס׳ דמסתימת הטור משמע דאף הוא יוצא ידי זימון אף שאין עמהם וכמ״ש הב״ח בקצ״ד יע״ש ולכן כתב כאן מ״ש ועט״ז אות זיין מזה יע״ש: