יכולים עמ״א המחבר בקצ״ז הביא דיעה א׳ בסתם משמע דקצת ראוי לומר כן ואפ״ה פסק כאן כן דהראיה מעלה של ירק הוא לומר אע״ג דכבר בירך בהמ״ז ואיך יאמר ברוך שאכלנו משלו דבעלה של ירק נמי אין מחויב בהמ״ז ואפ״ה יאמר ברוך ה׳ שאכלנו משלו בעשרה עכ״פ ה״ה כאן בג׳ דעלה לא מהני דאין זה קביעות בג׳ אבל פת הוי קביעות וברוך שאכלנו משלו יכול לומר ועיין לבוש בקצ״ז. וי״ל להטור נמי הא כתב המ״א בקנ״ז אות ד׳ דבירך ברכה אחרונה בירק נסתלק א״כ בהכרח פת שאני ואיך אמר דלא גרע מעלה של ירק וי״ל התם נסתלק דאין מחויב רק בנ״ר משא״כ פת דמחויב בזימון נברך הלכך אף ע״פ שבירך לעצמו לא נסתלק ואינהו יי״ח ואיהו לא דאין זימון למפרע. הא דאין זימון למפרע ל״מ למ״ד עד הזן כבסי׳ רי״ש אלא אף למ״ד עד נברך אפ״ה אין זימון למפרע עיין לבוש. ויש להסתפק אם התחילו בא״ה אמ״ה הזן כו׳ דשכחו ברכת הזימון די״ל דחוזרים ומזמנים אבל כשסיימו ברכת הזן שוב אין זימון למפרע גם יש להסתפק אע״ג דברכות מעכבות זא״ז כדבעינן למימר לקמן אי״ה באות ג׳ אפשר סדר ברכות אין מעכבות זא״ז אם אמר ב״י או ברכת הארץ קודם ואח״כ הזן אין מעכב אבל הטוב והמטיב אפשר דסדרו מעכב יותר דהקדימו דרבנן לד״ת וצ״ע בכל זה. מ״ש המחבר ואם שכח א׳ ובירך ה״ה הזיד ואיידי דרישא ב״ה. מ״ש הר״ב בהג״ה שנים הנשארים א״י לזמן היינו עליו הא עם אחר משוק רשאים עא״ר קכ״ג י״א ולבוש כאן. אם ב׳ פת וא׳ ירק ובירך אחד מאוכלי פת צ״ע אם יזמן השני עליו. ובעשרה ושכחו ג׳ ובירכו מזמנין עליהם (דלא גרע מעלה ירק) א״ר א׳ יע״ש:

בחידושנו ברכות נו״ן א׳ כתבנו אם ב׳ פת וא׳ ירק ואמר ברכו שאכלנו משלו צ״ע אף להמ״א בקצ״ב א׳ דיצא דאכלו פת ומחויבין בזימון משא״כ א׳ ירק איך יאמר ברכו וא׳ שאכל ירק אין מחויב. אז כ״א אמר בפ״ע ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו צ״ע אם יחזרו ויזמנו או לאו ועס׳ קצ״ב ס״ב אם טעו המזמן והעונים כו׳ משמע דאם המזמן טעה והעונים ענו בשם גם הוא יענה ויי״ח כולם ואת״ל לא כולם עכ״פ יצאו העונים אע״פ ששנה ממטבע כו׳ ה״ה כאן וצ״ע ע״כ כתבנו בחידושי:

אע״פ עמ״א ומשמע דרואין זא״ז בעינן כבסי׳ קצ״ה עב״י בשם הה״ר בשם ר״ה גאון ויי״ח גם הוא רמב״ם דלא כהרר״י דפסק כה״ג. שאין עמהם א״י הוא י״ח עמ״ש בקצ״ג במ״א י״ג. ועסי׳ נ״ה ס״ב בטינוף מפסיק יע״ש:

א׳ יודע עמ״א הקשה להמחבר ברי״ש אמאי לא השמיענו דבהמ״ז בד׳ ב״א ג׳ ברכות וא׳ יודע ברכת הזימון ויהיה הוא האומר ועונה וכ״ה בגמ׳ ברכות מ״ו א׳ לר״נ כו׳ ומיהו אם א״י ברכת הזימון יברכו שלש ברכות דברכות זימון לרוב פוסקים דרבנן ואין מעכב כמו הטוב והמטיב דאין מעכב. ולענין אי ברכות מעכבות זא״ז או לאו העלה דראוי להחמיר בספק ברכות. ואע״ג דספק תורה לחומרא ל״ש כאן בשלמא אכל וא״י אם בירך חוזר ומברך כבסי׳ קפ״ד ס״ד דמתקן ודאי משא״כ כאן דספק הוא שמא מעכבות ול״מ למ״ד לא תשא ד״ת אלא אפי׳ למ״ד דרבנן (עסי׳ רט״ו מ״א וי״ו) ואפי׳ למ״ד ספק תורה מ״ה לחומרא כאן ל״ש זה כדבתיבנא וע׳ חולין פ״ז שכר מצוה או שכר ברכה למאי נ״מ לבהמ״ז משמע לכאורה מעכבים דאל״ה ד׳ מצות הן דומיא דהתכלת במנחות למ״ד אין מעכבות ד׳ מצות הן (בההיא דחולין י״ל אמא׳ לא נ״מ מצוה דרבנן או כו׳ דאין מברכין ואם נאמר ספק מ״ה לקולא יאמר מצוה דרבנן וממ״נ קשה. עמ״ש בקצ״ב במ״א אין מקומו פה):