מצי עמ״א ברכות מ״ז א׳ ארדיליי״א וגוזליי״א וכ״כ הר״מ פ״ה מה״ב אפי׳ שאר אוכלין ועט״ז נסתפקנו אי מצי למיכל דוקא כזית או אפי׳ כל שהוא ממש יע״ש:

בא השלישי עמ״א באמת קשה למה סתם הש״ע כאן ובקע״ט ס״א לא הכריע וא״כ להרר״י ור״ן דמצי אכל מצטרפי ובאמת ברכת זימון לרוב הפוסקי׳ דרבנן ולקולא. ואם רוצים הרשות בידם דאין כאן הזכרת השם. דליהוי לא תשא. ומיהו בעשרה כה״ג צ״ע אי דוקא המברך ברכה שא״צ בשם ומלכות הוי לא תשא א״ד כל שמזכיר השם לבד נמי הוי חומר לא תשא ועסי׳ קפ״ח במ״א י״א יעלה ויבוא הוי כתחנה ושרי הא נברך לאלהינו אפשר הוי ברכה לבטלה. ואפשר אף להרר״י ור״ן מ״מ הוי גמר סעודה ולא אכלי עוד תו אין מצטרפין וצ״ע בכל זה:

ונטילת ידים עמ״א הקשה דנט״י חמור טפי דאכילה אסור לכ״ע כמו שתייה וכן אסור אא״כ יברך בהמ״ז משא״כ בהב ונבריך די בברכה ראשונה ע״כ פי׳ דאהיתרא קמהדר וכ״פ הט״ז שם אות א׳ עמ״א שם אות א׳ ובלבוש או אפילו נט״י א״א לתרץ כן ועא״ר אות ד׳. ובנטילת הכוס נמי א״ר ג׳ כבסי׳ קע״ט יע״ש במ״א אות ב׳ מזה:

מצטרפין עמ״א עמ״ש בקצ״ד במ״א אות א׳. עב״י כתב בשם המרדכי דספק הוא ובג׳ למ״ד מצטרף בעינן כזית ירק או רביעית משקה אבל לעשרה י״ל דא״צ כזית והמחבר סתם כאן דאל״כ איך יאמר ברוך שאכלנו ואין אכילה פחות מכזית ועי׳ עט״ז:

בציר עמ״א עי׳ לבוש דירק עם הציר בכזית מצטרפין יחד ויכול לומר שאכלנו. עי׳ אות ו׳:

חוץ עמ״א ועי׳ פ״ק דמעשר שני מ״ה ממעט מים דגמר פרי מפרי הא לא״ה הוי בכלל ואכלת ומהא דעירובין (ערכין ט״ס) י״ל לעירוב שאני עא״ר ה׳ רוב רביעית אפשר דלא מהני אם אכל חצי זית ושתה חצי רביעית עמ״א ר״י אות א׳ דאין מצטרפין ובחידושינו ברכות מ״ח כתבנו שיש לעיין מפי״ד ופ״ד מהמ״א דב׳ לאוין נבילה ודם אין מצטרפין הא לא״ה מצטרפין ולהר״א שם אף כה״ג מצטרפין ואי״ה יבואר שם וכאן צ״ע דאפשר שיכול לומר שאכלנו דשתייה בכלל אכילה ומיהו ממ״ש לא טיבל אלא בציר יש קצת ראיה וי״ל ואין להאריך ואי״ה בר״י יבואר:

ואינו עמ״א עא״ר ז׳ די״א אף לכתחלה פוטר בהמ״ז יין ותמרים ועמ״ש בט״ז אות ב׳ מזה יע״ש וכאן אין להאריך:

דבירק עמ״א א״י מה בא ללמדנו דכ״ש הוא מתשעה כו׳ דבעינן כזית עמ״ש באות ד׳. ומ״ש המחבר ג׳ דיעות בזה אי״ה יבואר באות י״א מזה:

לשתות עמ״א עד״מ אות ב׳ במ״ש דמשמע דרי״ף כר״מ דצירוף ג׳ בעי דוקא פת לא דייסא ודברי הטור כמ״ש הכל בו צ״ע דזה להוציא דייסא הא לצירוף לרא״ש וטור ירק ולרי״ף י״ל דגן דייסא וי״ל:

מצוה עמ״א בקפ״ג י״ב ובקצ״ג אות ד׳ והיינו דברכת הזימון הוי דרבנן לרוב הפוסקים עמ״ש בט״ז מזה. עמ״ש אי״ה באות:

יכול עמ״א. העתיק תוס׳ מ״ח ד״ה עד אבל ברא״ש משמע דבעינן שחייב בברכה זו מדרבנן בנהנין דאל״כ משום שאכלנו אף כזית ירק נמי ומה״ט אף שכ״א מברך בלחש וא״י ברכת הזימון ואחד שאכל ירק יודע ברכת הזימון א״י לומר ברכת הזימון ולהוציא אותם דכל שאין מחויב בדבר הוי כה״ג וצ״ע. גם מ״ש הטור להוציא אחרים כזית דגן דייסא מהני היינו להרא״ש דמעין שלש ד״ת והואיל ואי אכיל כדי שביעה הוי ד״ת מהני שיעורא דרבנן להוציא כדי שביעה אבל להר״מ ברכה מעין שלש לרבנן כה״ג אין מוציא תרי דרבנן לשיעור של תורה עלח״מ פ״ה מה״ב ה״ח. והנה להרא״ש ז׳ מינים למה לא יוציא וצ״ל דאין זימון לפירות הילכך א״א שיאמר הוא ברכת הזימון עסי׳ קצ״ד במ״א אות ג׳ ובקצ״ב אות ב׳ ובחידושינו הארכנו:

וי״א עמ״א דברי הב״ח ס״ד תמוהים דלכ״ע ברכה א׳ מ״ה וי״א ג׳ ברכות עמ״א קצ״ד אות ג׳ והב״י כתב דקרא אסמכתא היינו אכילה בכזית הוא מדרבנן ומ״ה כדי שביעה וא״צ שישתה ועא״ר ונ״ץ בזה: