בורא ולא הבורא מ״א כ״ה. עסי׳ קס״ז מ״א אות ח׳ המוציא שאני שלא לערב אותיות עי׳ תוס׳ ברכות ל״ח ב׳ ד״ה והלכתא. מה שמברכין ביין פרי הגפן דמשקה נמי פירי מיקרי עי׳ רא״ש ברכות ל״ו הביאו הפרישה. יש לברך על הפרי בעודו שלם ול״ד לחתיכת הלחם בהמוציא. אגוז א׳ יש לשבר קודם שמא התליע הגרעין אבל הרבה ל״ח וי״א בהרבה נמי דהוי הפסק גדול וישבר הקליפה קודם וכן נראה דמ״מ הגרעין שלם הוא ולענין בריה עא״ר כאן א׳ ואי״ה בר״י יבואר עמ״א שם אות ד׳. יין אפי׳ זב מעצמו בלא דריכה פה״ג וכן שמן פה״ע כ״מ בס״ח ואי״ה לקמן בט״ז ה׳ ומ״א י״ט יבואר דלא כדמשמע בספר חמד משה כר״ה יע״ש וטעם שנשתנה יין ושמן יבואר אי״ה באות ב׳ מזה:

מבושל עמ״א בטור הביא מחלוקת רש״י סובר מבושל לא דנשתנה לגריעותא והש״ע פוסק בפה״ג עסי׳ ער״ב בטור ולקמן ער״ב ס״ח הביא ב׳ דיעות בס״ח אי דאין מקדשין על מבושל ודבש וציין באר הגולה כתב ה״ר שמעיה בשם רבינו שלמה (תלמיד רש״י חיבר מחזור ויטרי) ורי״ץ גיאות ורב האי ורמב״ם הנה הנך גדולים טעמייהו דמברכין שהכל במבושל ובדבש אבל טעם הרי״ו ז״ל דפסול למזבח אבל מברכין פה״ג כמ״ש המ״מ פכ״ט הי״ט משבת יע״ש ומדלא כתב המחבר מעט שאור משמע לכאורה כה״ר שמעיה ורי״ץ גאית ורב האי א״כ מ״ט סתם כאן ובלבוש כתיב יש פוסלין שאור או דבש והיינו כר״מ לחוד ולבושיה כתלג חיור. ומה שקשה למה במבושל לא הביא י״א אי״ה יבואר שם. וסבור הייתי לומר דה״ר שמעיה בשם רש״י לשיטתיה שפי׳ בר״פ כ״מ ל״ה א׳ יין חשיבותיה כי י״ל בגמרא ע״ב לבתר דמסיק שמן ע״י אניגרו״ן ל״ק מ״ש משמן הילכך מבושל נשתנה לגריעותא אבל אינך ס״ל הטעם כמ״ש בגמרא חמרא סעיד ומשמח אף מבושל נמי אלא שראיתי להתי״ט שם עמ״ש הרע״ב חשיבותיה דסעיד ומשמח יע״ש ועי׳ נ״ץ ובסי׳ ער״ב בב״י די״א מבושל נמי נשתנה לעלויא. ויין וורמי״ט שקורין פאלין עיין ה״פ די״א דיוצא בו וצ״ע ביין וורמיט שלנו דיש בו הרבה כמעט אין החיך נהנה ממנו כ״א לרפואה אף שהנ״ב אין ראוי לברך עליו. ואי״ה יבואר עוד:

בשכר עמ״א עבי׳ בשם הרשב״א (בש״ע נרשם תשב״ץ) שכר תאנים הא שאר משקין אף שרוב יין בטל טעמו ובר״ד אות ט״ז י״א בשאר משקין אף יותר מו׳ חלקים לא בטל היין ולט״ז עכ״פ ו׳ חלקים בעינן ועמ״ש בט״ז אות א׳ וב׳ באורך:

פה״א עי׳ ס״ה אות י״ב וי״ג דהתם נטעי אדעתא דהכי ועכשיו נשתנו הפירות ופול יותר גדול מענבה גמורה ואפשר ה״ה פול הלבן יותר גדול מענבה ולכן יפה כתב המחבר דצריך לשער אם הוא פירי ראוי קצת:

מר עמ״א כמו גרעיני פירות בס״ג ול״ד לס״ה דהתם עיקר הפירי נטעי אדעתא דהכי משא״כ כאן שהכל:

וי״א עמ״א מפרש דברי בד״ה שחולק הן על הטור והן עמ״ש דחרובין משישרשו דחרובין אף לאחר שישרשו מרין הם ואין מברך עד שיהא ראוי לאכילה ומש״ה לא כתב הר״מ מזה כלום דכל שאין ראוי ומר אין מברכין רק פה״א ודלא כמ״ש בש״ע ואפשר דהמחבר נמי ה״ק ובלבד שלא יהא מר וחרובין אף לאחר שישרשו מרים המה (והר״ב לא ראה ספר בד״ה והבין שהב״י סובר חרובין נמי משיוציאו) וסיים המ״א דראוי לפסוק כן אף לאחר שישרשו פה״א עד שיהא בירור גמור דפה״א על פה״ע יצא:

שהכל עמ״א הקשה לכאורה דברי המחבר סתורים מיניה ובי׳ וזיכה שטרא לבי תרי דהרשב״א סובר גרעינין אף מתוקים לאו פירי ושהכל ובערלה מאת מרבינין ומש״ה פסק דמרים מתקן ע״י אור שהכל אבל התוס׳ ורא״ש ברכות ל״ו ב׳ ד״ה קליפי אגוזים דגרעינים כפירי ממש וכ״פ המחבר כאן א״כ מרים ומתקן ע״י אור פה״ע כבס״ה שקדים המרים ע״י אור

פה״ע ותי׳ כשהם מרים לאו פירי הם ודוקא מתוקים הוי פירי (וערלה אפשר מאת מרבינן כמו שומר) וכ״מ בלבוש כאן וס״ה ובאר הגולה אות מ׳ דלאו אדעתא דהכא נטעי לה וי״ל דמש״ה לא מברך פה״א כמו בס״ו דאין ראוי בלא אור וי״ל בדבריו כמו להלבוש ומ״א. ועי׳ ע״ץ כתב בשם הלבוש דלא נטעי:

עם פת עמ״א העלה דפת עם שמן לרפואה מברך פה״ע ופוטר פת כמו ברי״ב דל״ד פירות גינוסר יע״ש ובב״ח. אבל הנ״ץ וא״ר ח׳ פסקו דפת עיקר חדא דאין נהנה כך ועוד דאין דרך רפואה כך יע״ש מזה:

שמן עמ״א ועט״ז ב׳ מזה. וברא״ש ברכות מ׳ א׳ משנה על החומץ והב״י בר״ד הביאו ט״ס ק״ד צ״ל סי׳ כ״ג אות כ״ד:

אנינרון עמ״א בב״ח אין זה די״ל באין חושש בגרונו אפי׳ שמן היה יותר מהרגילות מברך שהכל ומ״מ אניגרון הרוב הא שמן רוב למה לא ניזיל בתר רובא כבס״א בהג״ה אף דמזיק בעיניה ומיתקן ע״י אניגרון ליהוי בוורדים שמתוקנים ע״י דבש וצוקר וכדומה עי׳ אות י״ז ועמ״ש בט״ז אות ב׳ בזה. עמ״ש אי״ה באות י״א:

שהכל עמ״א ובר״ה אות ו׳ יע״ש. ובחדושינו ל״ו א׳ כתבנו להר״מ פ״ח מה״ב ה״ב כתב ואם שמן לבדו או שלא חושש בגרונו מברך עליו שהכל שהרי לא נהנה בטעם השמן וסובר שמן לבדו שהכל ה״ה בלא חשש בגרונו ורוב שמן ומעט אגיגרון הולכין אחר הרוב (דרך לרפואה הרבה שמן אפשר רוב כו׳ והר״מ תרתי בעי לרפואה וע״י אניגרון הא לרפואה ובעיניה לא מדלא אמר אלא כמ״ש הלח״מ שם) אבל שלא לרפואה ורוב אניגרון אה״נ פה״א והמחבר שסובר כטור דשמן לבדו ולא כלום לא סיים שהכל רק מבוך על אניגרון והיינו פה״א אף אם האניגרון מועט דשמן מין פטור כט״ז א׳ ועל הר״ב בהג״ה קשה דסיים שהכל כר״מ ומיהו בב״י עשה כלומר והשמיט מלת עליו וא״י למה גם י״ל שמן לא הוי מין פטור אלא דאזוקי מזיק וכשהוא מערב טוב הוא. ועב״ח ראיה מכוסס שערי שהכל דקשה לקוקאיינ״י אפ״ה שהכל ה״ה שמן ועי׳ ספר חמד משה והביא מ״ש ר״מ פ״י מתרומות (מ״ש למה נזיר ששתה יין תרומה פטור מחומש ושותה ביה״כ חייב י״ל שאני זמן איסור ממאכל איסור ובחדושינו הארכנו). והנה י״ל מ״ש הר״מ מברך שהכל בחושש בגרונו דרפואה יותר ממה שיזיק אח״כ ומהמחבר אין הכרע בזה ומ״מ ספק ברכות להקל וכל ששותה בעין אף לרפואה אין מברך כלום ואין להאריך יותר:

קטנים עמ״א ועס״ב אות ה׳ דשם לא נטעי אינשי אדעתא דהכי לכן מתקן שהכל:

מתקן עמ״א רא״ש ברכות ל״ז בשקדים המרים יע״ש וכמו וורדים במ״א י״ז. ועב״ח וא״ר אות י׳ האריך ןאנו אין לנו אלא פסק המחבר והר״ב אודי ליה דשקדים מרים קטנים פה״ע גדולים ולא כלום ומתקן ע״י אור פה״ע ומתוקים איפכא קטנים שהכל וגדולים פה״ע ב״י כאן ועי׳ בו״ד ס״א בט״ז ומ״א אות ה״ו ואי״ה שם יבואר:

על העלין עמ״א ברכות ל״ו א׳ משא״כ קורא בס״ד ס״א דלא נטעי אינשי אדעתא דקורא מברך שהכל ועט״ז שם ד׳ ואי״ה שם יבואר:

תמרות עמ״א רש״י ברכות ל״ו א׳ ד״ה תמרות יע״ש:

קפריסין עמ״א רש״י ברכות ל״ו א׳ ובדפוס שם קצת ט״ס והוא הקליפה בפ״ע עט״ז ב׳ ועי׳ באות ט״ז ואי״ה שם יבואר:

פה״א עמ״א פסק מרקחת קליפות מראנצין פה״ע וגם קפריסין י״א פה״ע הוא דעת הרא״ש וראב״ד הובא בטור וכתב הטור מספק בפה״א וא״כ בקליפת גוף הפרי הוי כעין ס״ס ומברך פה״ע זהו דעתו ז״ל דלא כט״ז בר״ד אות ט״ו דמסיק לברך פה״א יע״ש ובחידושי ל״ו הארכנו וכאן אקצר דבי״ד רצ״ד ס״א בנטע רבעי קליפת מראנצין פטורים א״כ לאו פירי היי רק מאת מרבינן בערלה ובנטע רבעי לא כתיב את עש״ך ולבוש שם. ועט״ז ר״ד אות ט״ו. ולמ״ש התוס׳ ברכות ל״ו ב ד״ה קליפי אגוזים דגרעין פירי ממש הוי ולא מאת דריש לה (דלא כחה״ר וכמ״ש המחבר כאן ס״ג) ואפ״ה פטורים ברבעי וכ״ה במשנה ח׳ פ״ק דערלה קשה לתוס׳ וי״ל כמ״ש הרע״ב והר״מ והביא התי״ט שם ד״ה ומותרין דבעי יש למילף בכל הלכותיו מערלה אלא דיש היקש ממעשר שני והתם אכילה כתיב ונאמר גרעין מר אין ראוי לאכילה כך וה״ה קליפת רמון אין ראוי לאכילה כך כ״א בדוחק גדול ומשו״ה חמור מרבעי. ולפ״ז מ״ש הט״ז וש״ך שם מאת ורבעי לא כתיב את קשה דממע״ש יליף כמ״ש גם ק״ק דלא היה לסתום בי״ד רצ״ד והיה לכתוב גרעין מתוק נוהג רבעי דהוי גוף פירי וראוי לאכילה וה״ה מע״ש נוהג בו. ומ״מ אין ראיה לומר קליפת מראנצין גוף הפרי דערלה מאת יליף לה. והנה הר״מ ז״ל בפ״י ממע״ש ונ״ר ופ״ג תרומות ה״ד ופ״ח מברכות כר״ע קפריסין פה״ע כר״ע ממש אבל המחבר בי״ד רצ״ד ס״א פסק לחומרא בא״י וה״ל לקולא וברכה נמי לחומרא ופה״א ממ״נ יוצא וכמ״ש הטור כאן וכ״מ טובא אם בירך על קפריסין פה״ע לר״מ לא יצא ולהמחבר ספק ברכה להקל ויוצא בפה״ע. וכן כשמונח לפניו פה״ע וקפריסין או מראנצין להט״ז יברך פה״ע ויכוין שלא להוציא ועסי׳ ר״ו מ״א א׳ ואי״ה שם יבואר. ובר״ד יבואר עוד אי״ה בט״ז ט״ו. ועיין מ״א אות ל״א חזר וכתב קליפות מראגצין פה״ע דלא כע״ת שפסק שהכל וא״ר בריש ג׳ אות ב׳ הסכים לע״ת שהכל דקליפת מראנצין נמי לא נטעי אדעתא למיכל הקליפה ומשליכין אותו ודובשא עיקר כמו אגוז רך המוזכר בסי״ד שהכל במטוגן בדבש וכן ראוי לענ״ד להורות שהכל וכללא הוא בזה כמו שאבאר אי״ה בר״ד במ״א אות כ״ג וכאן בסי״ד גבי אגוז רך אעורר עליו עוד בעזה״י וכאן אין להאריך:

וי״א עמ״א לכאורה מחלק ג״כ כפרישה ולבוש דתמרים שנתמעך בי״ד לא ע״י בישול מודה תה״ד פה״ע להרמב״ם (ומש״ה מייתי ראיה מרש״י טריתא כו׳ כי הר״מ מודה כל שנימוח ע״י בישול כו׳). ומ״ש מבשמים שחוקים (בר״ג ס״ז ט״ס ר״ד) אע״ג דנשתנה טעמו ושחוקים ביותר ודומים לנימוח בבישול מ״מ דרכם בכך ועסי׳ ר״ד במ״א אות כ״ב מזה ועט״ז אות ד׳ דאין ראיה ממי שלקות או דבש הזב מתמרים לדעת הגאון פה״ע דהני דרכם בכך ולא נשתנו טעמן משא״כ בפאווידל״א יע״ש:

מברך שהכל עמ״א הא זיתים וענבים הן שיצאו ע״י סחיטה או מעצמן מברך פה״ג על היין ושמן פה״ע דומיא דבש הזב כו׳ ועט״ז ה׳ ואי״ה יבואר שם עי׳ ר״מ פ״י הכ״ב מה׳ מאכלות אסורות כל המשקין מפירות כמותן ואין לוקין אלא בזיתים וענבים ועלח״מ ולי קשה מסוגיא דברכות ל״ח א׳ ובה״ב פ״ח ה״ב פסק דהוי זיעה ולמה כתב שם כמותן איסור תורה כו׳ יוחנן פסחים כ״ד ב׳ לא הוי זיעה וע׳ פי״א תרומות מ״ש דרכן ונתנם איין ושמן קאי דל״ת דהוי שלא כדרך אכילה ובחידושינו כתבנו מזה:

סופי ענבים עמ״א הם דברי הב״ח וכתב שם עוד לא עדיף מנובלות תמרים שלא נתבשלו כל צורכן שהכל יע״ש והנה נובלות יש ג׳ פירושים בושלי כמרא שרפם החום ונשתנו לגריעותא ב׳ פגין נפלו בעודן פגין ג׳ שאין מתבשלות לעולם ובר״ד בט״ז אי״ה באות ג׳ יבואר ומשקה מבוסר כעת לא ידענא אם יברך שהכל או פה״א כמו על הבוסר בעצמו ואי״ה יבואר לקמן מזה יע״ש:

שבשלם החום עמ״א רש״י ברכות מ׳ ע״ב ד״ה פרי העץ שלא נשתנו לקלקול ובושלי כמרא בשלום ושרפום החמה הוי כפירות טובים חיין יותר ממבושלים שהכל כבישול ומה לי בשלום החמה ולפ״ז אפילו פה״ע שנשתנה בבישול מורידין ב׳ מעלות לשהכל וכ״מ בר״מ פ״ח מה״ב ה״ג פירות או ירקות כל שדרכן לאכול חיין שלקן שהכל ורי״ף פוסק תומי וכרתי בבישול פה״א ברכות ל״ח ב׳ ואיך יפרנס הא דמ״ם ב׳ בושלי כמרא ובשלמא למ״ד בל״ח ב׳ כן יפרש פגין או אין מתבשלין לעולם משא״כ הרי״ף סתם בנובלות צ״ל פי׳ אחר והבן. ואי״ה בסי״ב במ״א כ״ט ור״ד ב׳ ור״ח ס״א יבואר עוד:

אלא שהכל עמ״א דלא כט״ז ח׳ עמ״ש שם והראה לסט״ו בסוקר״א באמת צ״ע להרשב״א סוחטה כבישול וכ״ש אם מבשלין אותם קנים עצמן ודרכן בכך לכ״ע פה״ע או פה״א ואי״ה יבואר בט״ז אות י״ג בזה:

טעם עמ״א זהו דברי הרא״ש אבל הרשב״א סובר דסחיטה וכתישה הויין כבישול ועט״ז אות ט׳ הארכנו בו יע׳ש:

ויוצא עס״א אם אירע שאבל הפרי תחלה אז צריך לברך שהכל על דבר אחר ולפטור זו לצאת ידי הרשב״א:

ישתה מים עמ״א להרשב״א דמי תאנים בבישול לאו פרי הוי א״כ אין ברכת על פרי העץ פוטרת אותם כבר״ח סי״ג דאף מעין ג׳ פוטרת בנ״ר תפוחים שגם הן פירי אבל בנ״ר דמים ובשר אין מעין שלש פוטרת אותם ולכך ישתה מים או בשר וכדומה ומינה אם אכל פירי מז׳ המינים ושתה מי תפוחים בבישול יש ג״כ ספק זה שמא ברשב״א ויברך בנ״ר או כרא״ש ובכלל פרי עץ הוי ופטר מעין שלש בנ״ר בזה וכ״ת יברך תחלה בנ״ר ואח״כ מעין שלש י״ל דלאו אריך למיעבד הכין דמעין שלש ראוי להקדימו שמבורר טפי וברכה מן התורה (עמ״א קע״ב) ובנ״ר דרבנן לכן ישתה ג״כ מים ויברך מעין שלש ואח״כ בנ״ר. ועמ״ש אי״ה באות כ״ו:

ובורא נפשות עמ״א ספר אגודה אין בידי ולא הבינותי כעת אם ר״ל על המחיה אם פוטרת בנ״ר דפירות תפוחים וכדומה מש״ה יברך בנ״ר תחלה משא״כ בנ״ר דמים ודאי אין מעין שלש פוטרת בנ״ר כזה א״י דמעין שלש אין פוטרת בנ״ר דתפוחים וא״כ אין חילוק ומ״מ יראה ממ״ש באות הקדום דמעין שלש קודם ד״ת ופרטיית וחשובה כמו ברהמ״ז קודמת לבנ״ר ואם שתה מי תאנים לבדם כתב כ״ה בנ״ר והניח המ״א בצ״ע די״ל מעין שלש הוי ד״ת וספק תורה לחומרא אם שתה שיעור שביעה שאין תאב לשתות עוד ועסי׳ קע״ב ואפשר דהוי כעין ס״ס ועסי׳ ר״ח במ״א אות כ׳ו משמע דלא יברך כלל אחריו דברכות דרבנן וחומר לא תשא י״א דהוי ד״ת עסי׳ רט״ו:

כתב הלבוש אבל אין תקנה שישתה יין ויוסיף על העץ דאין לכלול בברכה כו׳ והם דברי הב״י יע״ש ולפ״ז בשתה מי תאנים כבר וא״י איך לברך ויש לו יין למ״ש הט״ז בר״ח אות י״ט דיעבד יכלול על עץ עם פרי הגפן יע״ש ויש לראות דיין פוטר כל מיני משקין בברכה אחרונה כבר״ח סי״ו א״כ מה יתן ויוסיף תת כח הספק דשמא מי תאנים פרי העץ הם להרא״ש מ״מ כל ששתה אותם דרך משקה אף דטכ״ע ד״ת משקה הוי ויין פוטר כל מיני משקים וא״צ לכלול כלל על העץ ועסי׳ ר״ה במ״א אות ו׳. ובסי׳ ר״ד במ״א אות ט׳ במ״ש לתרץ להרא״ש מ״ש מי תאנים בבישול משכר תמרים יע״ש ובלבוש קשה דכאן כתב דספק היה ובר״ד ס״א מידי דהוי אמשקין היוצאין מכל מיני פירות דשהכל ואי״ה שם יבואר וע״ל ר״ד עוד חילוק בין שכר דהפירות נימוחים לגמרי משא״כ מי פירות שהוציא בעודן פירות קיימות וכאן אין להאריך:

ואם עמ״א עסי׳ ר״ה במ״א אות ו׳ תיקן בזה קושיית הט״ז אות י׳ יע״ש והוא ז״ל פי׳ דהמשנה ל״ד כו׳:

וברכה עמ״א ועסי׳ רע״ב במ״א אות ה׳ מזה:

אין דרך עמ״א הראה לר״ח כי סובר שאין חילוק בין פה״ע לפה״א וכל שנשתנה לגריעותא ע״י בישול אף פה״ע שהכל ואף נתקן ע״י ד״א כל שד״א עיקר בו יע״ש אות ה׳ דלא כט״ז אות ג׳ יע״ש ועמ״ש כאן בט״ז אות בג״ד בזה באורך ואי״ה בר״ה יבואר עוד. שוב ראיתי שכיון למ״ש שם באות ג׳ דוקא אין דרך הא כשדרך אף שטובים מבושלים יותר מברך חיין פה״ע יע״ש בזה:

אגוז עמ״א כאן הראה לסס״א אות ה׳ דלא כט״ז שם אות ג׳ עמ״ש באות הקדום בזה:

וכן אותם עמ״א הגיה ועט״ז אות י״ב ועמ״א אות ט״ז ובסי׳ ר״ד בט״ז אות ט״ו ולעיל ביארתיו בזה ומושקאד״ה באות ל״ד עט״ז י״ד יע״ש:

הצוק״ר עמ״א עמ״ש בט״ז דשם זב משא״כ ע״י בישול דעת הט״ז דעת הטור עיקר דראוי לברך כו׳ יע״ש:

אין עמ״א דאין ראוי בעיניה הילכך אין מברך כלל עליהם:

מושקא״ד עמ״א עט״ז י״ד ומ״ש דמי לשמן היינו כשהוא לרפואה פה״ע דלא אזלינן בתר רובא כה״ג דעיקרו למושקא׳ד ול״ד לס״א משא״כ לצמאו אה״נ הולכין בתר הרוב וה״ה בשמן כה״ג ובא״ר אות כ״א חלק עליו וא״י למה כל לרפואה לבד ל״ש בטל במיעוטו כמו שמן יע״ש:

רטובים עמ״א עמ״ש בט״ז אות י״ד:

ואם עמ״א ועסי׳ ר״ד במ״א אות כ״ו אם הוא דבר שיכול לפטור תוך הסעודה שפיר טפי עסי׳ קס״ח מזה וספיקא דדינא אין ברירה יברך מספק שהכל או פה״א אם מסופק פה״א או פה״ע יע״ש: