ונתקלקל עמ״א וה״ה פת שעיפשה עדיין ראוי קצת ע׳ עט״ז וכ״כ הט״ז:

ונובלת עמ״א ובר״ב ס״א שאר אילנות משיוציאו משמע אע״פ שלא נגמר עדיין פה״ע ואולי יש לחלק ובחדושינו ברכות מ״ב הארכנו ועט״ז ג׳ ואי״ה שם יבואר ועש״ך י״ד רצ״ד אות ה׳ בזה עמ״ש באות שאח״ז אי״ה במלח:

המרק עמ״א דמרק פירות יש מחלוקת בר״ב סי״א ועסי׳ ר״ה במ״א ו׳ ומלח אפי׳ אותן שחופרין מקרקע לאו פירי הוי ואין דרך אכילה בכך וכ״ש מלח עשוי ממים:

כמהין עמ״א כמהין אותם שמצויים תחת הקרקע ופטריות לפעמים גדילים על העצים עי׳ הרר״י וא״ר ב׳:

קורא עמ״א כל דלא נטעי כלל אדעתא דכך דמפסיד האילן שהכל וכן שקדים המתוקים רכים באות ו׳ אבל אם נטעי מעט אדעתא דכך פה״א כמו פלפלין בר״ב במ״א ל״ה יע״ש:

בקילופיהם עמ״א הלשון דחוק דפה״ע בשאר אילנות משיוציאו פרי ואפשר דרכים לית כלל גרעין מדמה לבוסר ומרים איפכא עסי׳ ר״ב סעיף ה׳:

שחת עמ״א לכאורה מחלק בין פרי האדמה בלא נגמר פירי שהכל א״כ ה״ה כל פרי האדמ׳ משא״כ פה״ע חשוב הוא ומשיוציא פירי פה״ע וכה״ג כת׳ הט״ז בר״ה ג׳ והנה שם בעירובין אמר חזיז הגדל בגינה מערבין ומברכין פה״א וכ״כ הט״ז כאן אות ג׳ יע״ש וא״י בדברא עשבי דדברא אפי׳ גמר פירי שהכל ואולי לחלק בין תבואה ה׳ מיני דגנן שהכל בחזיז ובין זרעוני גינה פה״א והר״ש ז״ל פ״א דעירובין הי״א חזיז ליטרא והוא שחת וחזיז ולא חילק בין גינונייתא או לאו והנה חזות קשה ראיתי בטור א״ח שפ״ו בב״י כתב דהר״מ סובר כיון דבני בבל אוכלין אותו אין מערבין ביה והא בגמרא פריך ובבל רובא דעלמא הוי ולי ההדיוט דברים אלו צ״ע. ומה אעשה שעונותי גרמו ולא זכיתי להבין זה. עירובין כ״ח א״ב יע״ש:

קמחא דשערי עמ״א דה״ה דחטי שהכל כבסי׳ ר״ח סעיף ה׳ כר״ג ברכות ל״ו א׳ הואיל ואישתני ואית ליה עלויא אחרינא בפת ושערי קמ״ל דמברך נמי שהכל דל״ת קשה לתולעים כו׳ קמ״ל דאית הנאה מברך שהכל אבל שמן זית לית ליה הנאה ואזוקי מזיק ועמ״ש בר״ב ס״ז גבי תמרים משמע כן כו׳:

שכר תמרים עמ״א משכר שעורים י״ל דאית עלויא בפת משא״כ שכר תמרים קשה ותי׳ הב״ח כו׳ ובר״ה אות ו׳ כתב דוקא משקה דקאי לטבל כו׳ יע״ש ובדרישה תירץ דמי פירות עיקרן הפירות והירק ע״י בישול טפל להם הילכך מברך פה״ע משא״כ בשכר שעורים ושכר תמרים הפירות נפסדים ועיקר השכר שהכל. ומ״ש בשם ע״ת דותבטל בו׳ חלקים מים והראה לאות ט״ז דוקא יין בטל טעמו במים לא שאר משקין. ולענ״ד י״ל אף דנאמר די״ל בין יין לשאר משקין מ״מ ע״ת סובר דבתר רוב אזלינן אף במים וכבר הוקשה זה להט״ז בר״ב אות ט׳ וסובר הע״ת דר״ב סי״א פלוגתא הרא״ש והרשב״א מיירי בבישל פירות בלא מים שיצאו משקין מעצמו או במעט מים באופן שאין המים רוב הא לא״ה בטל הוא אף ברוב מים וא״ש שכר תמרים וההיא דס״ה דפחות מו׳ חלקים לא בטיל ע״י מזיגה ויין שאני עמ״ש בר״מ בט״ז א׳ וט׳ והבן זה וסובר דמי לש״ת לפרישה:

עשבי דדברא עמ״א ולפ״ז טטירזעל״י וקרי״ן מרוקח שהכל עמ״ש בר״ב בט״ז אות י״ב באורך בדיני מרקחת אבל למ״ש דהאר״י ז״ל בירך פה״א צ״ע בזה ומיהו פה״ע כתב הט״ז באות ח׳ דכ״ע מודים פה״ע ועבסי׳ ריש ג׳ יע״ש:

דלטעמיה עמ״א הב״ח כתב עני״ס יבש אין מברך כלום והכא מיירי במרוקח והמ״א כתב עני״ס יבש שהכל דמ״מ מתוק הוא לחיך ומיהו במרוקח מודה ליה דג״כ שהכל ופלפל וזנגביל רטיבא עשוי קצת לאכילה עט״ז אות ט׳:

שעירבו עמ״א זה פשוט דל״ד לר״ב ס״ד דחומץ ג״כ שהכל ומיהו אע״ג דעביד לרפואה ומים ל״ש כ״כ הנאה ל״ד לס״ז דמ״מ נהנה כאן מחומץ גופא כדאמרן:

אינו עמ״א והרא״ש אמשנה ברכות מ״ב יע״ש ועא״ר אות ט׳ מספק יברך שהכל בכל חומץ יע״ש:

כל עמ״א מי עני״ס ששלקו פה״א כ״ה בגמרא ברכות ל״ט א׳ ברש״י שם וכ״כ הרשב״א והרא״ש בר״ב סי״א מודים דלהכי קיימא עני״ס למשלק כו׳ יע״ש. מ״ש נהיה בסגול עסי׳ קס״ז ס״ב אות ח׳ יע״ש:

שמרי יין עמ״א דל״ד לשמן בעיניה בר״ב ס״ד דאין מברך כלום כי הני ראויים לשתייה:

ודאי עמ״א תנ״ג במצה יע״ש ועסי׳ ר״ב ס״א דהולכין אחר הרוב י״ל יין דרכו למזוג ובכך מיתקן ולמ״ש הט״ז בר״ב ט׳ י״ל יין בשאר משקין אפי׳ יש ביין יותר מא׳ בו׳ הולכין אחר הרוב ודוקא לגבי מים לא חשיבי ומיהו כל שמוזגו כך יש לעיין ויינות שלנו אין חזקים כל שיש רוב מים ראוי לברך שהכל עא״ר אות י׳ יע״ש מזה:

ואין עמ״א אם שהכל מטעם דשמא תאנים עיקר ושמא כרשב״א בר״ב סי״א א״כ ברכה אחרונה צריך יין ופירי מז׳ מינים יין שמא היין עיקר ופירי מז׳ מינים שמא תאנים עיקר וכרא״ש ולא פטר למי תאנים ברכת יין אח״כ אמר דא״צ פירי מז׳ מינים דגם מי תאנים להרא״ש הוי כשכר תמרים דנשתנו לגמרי או דלשתייה כ״ע מודים דמברך שהכל כמ״ש בר״ה ו׳ ולעיל ט׳ תוס׳ יין פוטר כל מיני משקים מברכה אחרונה ג״כ כבסי׳ ר״ח סי״ג וסי״ו וקשה קצת בלא״ה הוי ס״ס שמא יין עיקר ושמא כרשב״א ובנ״ר א״כ ברכת יין פוטר וי״ל אם יש לפניו ראוי לעשות כן דס״ס כל היכא דאיכא לתקן בקל מתקנינן כו׳:

אינו עמ״א וכ״כ התוס׳ ברכות מ״ה א׳ ד״ה דחנקתיה יע״ש:

טעמם טוב עמ״א עי׳ אות כ״ד דהתם נמי באין טעמם טוב:

הואיל עמ״א ועט״ז אות י״ב ומ״ש מאנסוהו מצה יש לחלק בין הנאת אונס דאין מברכין עליו ומ״מ יצא ידי מצה עא״ר אות י״ג בזה:

הסכנה עמ״א לדידן אין חילוק אכל מאכל היתר בזמן איסור אף מאכל איסור כל במקום סכנה מצווי קעביד ומברך:

כתושים עמ״א ובר״ב אות י״ח דהר״ב שם הביא דברי תה״ד וכאן שתיק ואודי ליה להמחבר ובב״י משמע דהם סברות חלוקות הר״מ סובר יש לחלק ביניהם יע״ש:

וורדים עמ״א ובאר הגולה דהוי פירות האט״ד עסי׳ ר״ג בב״י. ובהגהות רמ״א שם. ותותים הגדילים באילן שקורין בא״ז בוי״ם ואילן גמור הוא י״ל דמברכין פרי העץ אם אין ענפים כלים בחורף וראוי לאכילה וכ״ש כשמרקחין אותו. ושטעני״ל ניס״ל שגדילין על עצי יער צ״ע כי אין טוב כ״כ למאכל כ״א אחר הבישול ודמי לבני אסא בר״ג. ול״ד לתותים דטובים הם למאכל כשנשתהו על האילן:

לרפואה עמ״א עב״י ובדק הבית כאן ולכך העלה דוקא שאין טוב למאכל הא טוב אע״פ שאין מאכל בריאים כל שחיך נהנה מברך:

וכל עמ״א עשה האדון ז״ל ויכוח עם הב״י והר״ב בהג״ה דהבין מ״ש הר״ב כאן הוא כמ״ש הלבוש הביאותיו בט״ז י״ז שיש חילוק בשאר מינים בעביד לטעמא ביש ממשות אף הוא המעט הוא העיקר ובין בשמים כתושים דק דק כו׳ ולפ״ז בצלים בתבשיל יברך על הבצל עכ״פ נ״מ כ״ן (עסי׳ ר״ה תומי וכרתי ובצלים לאו ממינם הם ואי״ה יבואר) והקשה דכוונת הר״מ בה׳ מינים דוקא שכל פ״ג מה״ב מיירי בה׳ מינים וכללא כאיל המ״א ז״ל דה׳ מינים אף שהם מעט אם נותנין טעם בתערובות הם העיקר הא אין נותנים טעם בטילים במיעוט ומינה בשאר מינים אף שנותנים טעם בטילין במיעוטן ולפ״ז פליג עם הט״ז בר״ח ג׳ ור״ב א׳ דסובר דה׳ מינים אף אין נותן טעם דהדבש מבטל טעמם אפ״ה ה׳ מינים עיקר דאזיל לשיטתיה כאן בי״ו והמ״א לשיטתיה ועא״ר ר״ח אות ג׳ הבין כן ועמ״א ר״ח אות ט״ו כזית כא״פ יע״ש. אבל בר״ח סב״ג וז׳ אין מבואר רק לדבק בטל הא כל שאין לדבק אף שאין מרגישין טעמו לא בטיל כל שניתן לאכילה וכ״ש שא״צ שיהא הה׳ מינין ניתן לטעמא דוקא ויראה שמפרש כט״ז בזה לטעם בתערובת כאלו אמר התערובות ומ״מ מה׳ מינים מיירי והבן זה. ומ״ש דאי כהבנת הר״ב (כמו שהבין המ״א בדבריו וכהבנת הלבוש) א״כ בצל יברך על הבצל יש לחלק בין הדבר ההוא מעורב עם תבשיל ויש ממש כמו הומלתא אף שזנגבי״ל מעט וצוקר הרוב או דבש מ״מ הזנגביל לטעמא עבידא וכולו נהפך לכמותו ופשיטא מי שסובר כמו זה בטכ״ע כן נאמר לענין ברכה כה״ג בדבר לטעמא עבידא משא״כ בצל ממ׳נ הטעם בתבשיל אין בו ממש כלל ולא מברך אטעם לבד ובצל נפרד הוא ובטל הוא אגב תבשיל. ומינה בשמים שחוקים מעט להטעים המרוקח נמי בטילין דמיעוט דמיעוטא הוי משא״כ הומלתא אע״ג דזנגביל טעם קצת מן הצוקר הוא העיקר וצ״ע בזה: כתב א״ר אות י״ז בשם שכ״ג שקדים המחופין לגמרי בצוקר פה״ע יע״ש ובאמת חיפוי זה לא מעלה ולא מוריד ויראה אף שצוקר הרבה מהפירי כה״ג הפירי עיקר בישלם וכ״ש שאוכל אותו לרפואה לאיצטומכא ועט״ז ריש ג׳ אות ב׳ ובעט״ז וצ״ע. ואי״ה בסימן ר״ב יבואר עוד וגם בר״ח: