בירך עמ״א מסברא אמר כן דפה״א פה״ע לא יצא דמשקר דאין פה״א יונק מעץ משא״כ בוסר וכדומה יונק מעץ ובא״ר הקשה למה בר״ב ס״א וסי״ח אמאי לא יברך פה״ע וג״כ יוצא ממ״נ יע״ש וי״ל דלכתחלה זה עדיף מזה. ועסי׳ ר״ח במ״א אות כ״ב בירך פה״ע על היין לא יצא אע״ג דלאו משקר וכ״ת יין חשוב וקובע ברכה לעצמו דהא אם אמר שהכל יצא אפי׳ על היין וא״י טעם לחלק בלבוש משמע כמ״א שאין פה״א יונק מאילן הא כה״ג יצא. ומשמע הזיד ובירך פה״א על של העץ נמי יצא ול״ד טעה. ועכ״מ פ״ח מה״ב הל׳ י׳ אע״ג בבכורים הלכה כרבנן בברכה הלכה כר״י יע״ש:

היו עמ״א דלכתחלה יש דיעות אי פה״ע קודם או פה״א קודם וכאן מיירי בטעה ובירך קודם פה״א אם נתכוין כו׳ הא לא נתכוין צריך לברך פה״ע וכן בשהכל ופה״א וכדומה נמי הדין כן אם כיון דוקא הואיל ויש על מה לחול הברכה. ועב״י אם יש חביב ואין חביב או חשוב ממין ז׳ ואין חשוב אע״פ שברכותיהן שוות אם בירך על שאין חשוב (שעבר כו׳) ולא כיון לספור החשוב צריך פעם שני לברך על החשוב יע״ש בשם הרשב״א וא״ר אות ב׳ הביאו יע״ש בזה. עמ״ש בט״ז ב׳. ועי׳ ברי״א ס״ה בהג״ה ומ״א י״א הביאו זה ואי״ה באות ז׳ יבואר עוד:

שלא עמ״א לכאורה מטעם הפסק בין ברכת נשואין לחופה כי החתן לא נתכוין לקנות בחופה זו קודם האירוסין (או חופה ואח״כ כסף אין גומר עמ״ל בר״מ ה׳ אישות) ואם כן כשחוזר ומברך ברכת אירוסין הוי הפסק אח״כ בין ברכת נשואין לחופה שאח״כ אלא דקשה לי למ״ד חופה מקום צנוע בעינן א״כ לעולם ברכת נשואין רחוקים מחופה עי׳ ב״ש אה״ע סי׳ ס״ב א׳ ול״ד. ואם לומר דבעי׳ הברכות כסדר אין זה תלוי בכאן ושו״ת רא״ם אין בידי אולי אזכה לפרש במקום אחר בזה:

יותר מכ״ד עמ״א ברבור אפי׳ מלה אחת הוי הפסק וצריך לחזור ולברך אם שח שלא מענין המצוה ובשתיקה לכתחלה אסור להפסיק יותר מכ״ד וע״ז קאי הר״ב בהג״ה ודיעבד אפי׳ שהה הרבה בשתיקה כל שלא הסיח דעתו א״צ לחזור ולברך. ומ״ש ישבר ואח״כ יברך בלא״ה מטעם דקודם דקידם לא אמרינן. ובין ברכה למצוה או בנהנין לאכילה אף שח מפני הכבוד והיראה חוזר ומברך ואסור להפסיק דשאני ק״ש שאין מברך אקב״ו כו׳ ול״ש כ״כ לק״ש. ומה״ט שנים שיושבים בסוכה וכדומה ומקדשין ואחד גמר ברכת היין או המוציא אסור לענות אמן אחר חבירו דהוי הפסק (קידוש לא הוי הפסק) וכ״כ בשו״ת פנים מאירות ח״ב סי׳ ה׳ יע״ש ואפי׳ לקדיש ולקדושה ולברכו לא יפסיק כה״ג עסי׳ ס״ו במ״א ה׳ דלא למדו אלא מק״ו ולהפסיק בין ברכה למצוה או לנהנין אסור. עמ״ש שם עב״ח ס״ס זה ולמ״א אף הרבה אגוזים צריך לשבור תחלה מטעם הפסק עסי׳ רצ״ו ד׳ במ״א:

טוחות עמ״א ועמ״ש בסי׳ ע״ד וע״ג בזה וכאן אין להאריך:

לאוחזו עמ״א עא״ר ו׳ כי בימין עיקר החיים וברזל מקצר לא יעשה שני הפכיים יע״ש. גם כשאומר לחבירו להושיט לו ספר לא יקח ביד שמאל בשם ס״ח יע״ש וכ״ש שאר דבר מצוה הכל בימין. ואני מסופק באטר יד אפשר בתר ימין דעלמא אזלינן כי ימין החיים ובלבוש כתב יקח בימינו שיכוין לבו שיברך ע״ז הפרי ודיעבד יצא משמע לאחוז בימין דידיה:

א״צ לברך עמ״א האריך ויראה לפרש בקצרה כי הטור בכאן וי״ד י״ט סותר א״ע בפירות כתב אם הביא לפניו מאותו מין א״צ לברך משמע אע״ג שאכל הראשונים (דומיא דבירך ואח״כ הביאו לפניו כו׳) ובי״ד שם פסק אע״ג דעדיין מראשונים שלא שחט לפניו ומאותו מין צריך לברך שנית (בט״ז שם אות י״א ובש״ך ט׳ ובב״י דיש קבע לפירות ולא לשחיטה) והמ״א לא הונח לו בתירוץ זה וגם דברי המחבר קשים דבי״ד שם סו״ז כתב אם שחט כבר אף שהובא ממין הראשון מברך שנית וכשעדיין לפניו לשחוט אין מברך שנית (אף מין אחר כי אין מחלק המחבר בזה יע״ש) והר״ב שם פסק כבעל העיטור מין א׳ אף שכבר נשחט א״צ שנית וכאן סתם המחבר משמע אף שאכל הפירות א״צ שנית גם אין מחלק אף מין אחר והקשה הט״ז כאן אות ז׳ ושם י״א דמנא ליה זאת והרי בה״ע מחלק שם (ונהי דשם פסק דלא כבה״ע דכל שגמר לשחוט מברך שנית דאין קבע לשחיטה ופירות יש קבע מ״מ דילמא מין אחר מברך שנית) ע״כ תי׳ המ״א דברי הטור לק״מ דכאן מיירי בדעתו בפירוש על כל מה שיביאו לו כו׳ מש״ה א״צ שנית (דומיא דלא היו לפניו כלל דמברך שנית אף דעתו כו׳) אף אכל כבר ובי״ד מיירי בסתמא. והשתא גם דברי המחבר מיושבין דכאן בדעתו על כל מה שיביאו לו ומש״ה ודאי אין לחלק בין כאותו מין או מין אחר ואח אכל כבר א״צ שנית דדעתו עליו אבל אין דעתו עליו אף שיש לפניו מאותם פירות (ואף מין הראשון) מברך שנית כו׳ ושחיטה עדיפא דשם מסתמא קובע על כל מה שיביאו לו משא״כ בפירות והיינו ביש עדיין לפניו לשחוט הוי בשחיטה קבוע כמ״ש הב״י שם (לפסוק כספר המצות יע״ש) וכ״כ בקע״ט ס״ד כשמושיטין לו כוס כו׳ ומ״א ו׳ אפי׳ עדיין לא שתה כל כוס הראשון ול״ד לי״ד י״ט ס״ז כאמור ומינה אם קבע לפירות הוי כמו שחיטה ואפי׳ אכל הראשונים כבר הא קבע ואפי׳ בסתמא א״צ לברך שנית אבל במ״מ כתב דין פירות כשחיטה ממש אם נשאר מראשונים אין מברך שנית בסתמא ואם לא נשאר מברך בסתמא אבל דעת המחבר דבפירות כל שלא קבע גריעי משחיטה ובסתמא לא מהני מה שנשאר לפניו פירות (ט״ס בדפוס צריך במקום א״צ במט״מ) יע״ש אבל הר״ב בהג״ה הבין דברי הטור דכאן וב״י בסתמא (וסובר דפירות יותר יש קבע משחיטה כמ״׳ש הט״ז שם י״א וא״ש דאין הטור מותר לי״ד וגם הב״י א״ש דכאן אף מין אחר ואף אכל ראשונים אין מברך שנית) ולכן כתב דטוב לכתחלה שדעתו יהיה על כל שיביאו לו דבסתמא יש מחלוקת לבה״ע שם א״צ שנית ולטור מברך שנית שם ה״ה כאן א״כ איך יעשה גם במין אחר ויש מראשונים לפניו לבה״ע מברך שנית כי אין מחלק רק בין מין ראשון או לאו ולספר המצות מחלק בעדיין לפניו אף מין אחר אין מברך ואיך יעשה לכן טוב דעתו ויוצא לכ״ע אבל אם כן דברי הטור סתורים דאל״כ אלא פירות יש קבע כמש״ל בסמוך (בהג״ה) למה זה כתב וטו״ב כו׳ הא פסק הטור לחלק בין פירות כו׳ וכבר י״ל דהר״ב קאי אמין אחר שכתב הב״י כאן וכקושיית הט״ז שם וכעדיין לפניו א״כ טוב אבל לא הונח לו דהר״ב קאי אף למין ראשון וכדאמרן כללו של דבר דעתו מהני ודאי אף למין אחר ואף אכל ראשונים נמלך לא מהני כלל כ״פ (המחבר והר״ב בסתמא המחבר לא משוה דין פירות לשחיטה ומש״ה פירות באין קבע לא מהני אף מין ראשון ואף שעדיין לפניו ובקע״ט ג״כ כן אבל הר״ב משוה פירות לשחיטה ממש הילכך דיעבד אף מין אחד כל שעדיין לפניו א״צ שנית הא אכל אף מין ראשון דבשחיטה פסק הר״ב שם בס״ו דמהני בבה״ע אף שחט כבר דכ״ז שמונחים הוי מעליותא משא״כ פירות שאכל כבר כדאמרן. ומ״ש בד״מ פירות דומה לשחיטה שטוב לכתחלה כו׳ ותדע דהכין הוא מדשתיק ליה הר״ב להמחבר בקע״ט ס״ד ואודי ליה והא לדידיה פירות ושתייה כשחיטה וכבה״ע ממין ראשון ולמה בכע״ט מברך שנית אלא דשאני אכילה ואע״ג שכתב המ״א בקע״ט אף שיש עדיין לפניו זה להמחבר כדאמרן והר״ב לא חולק עליו דיש לפרש בשתה כבר ובפרט כפי הבנתו כאן. ולפ״ז להר״ב בקע״ט אם עדיין מקצת כוס א׳ לפניו א״צ לברך שנית ומיהו כתבו שם דהאידנא בלא״ה אין מברך שנית. וכל זה בלא קבע אבל קבע לפירות כתב לעיל:

ודע דלכאורה יש לחלק בין שוחט תלוי בדעת אחרים הוי כנמלך משא״כ בע״ה ברשות עצמו כל מה שיביאהו לו א״צ לברך שנית וא״כ לק״מ מכאן לי״ד אבל הביאו לו משמע דומיא דשוחט תלוי בדעת אחרים ומיהו בקע״ט ס״ה הקרואים בבית בעל הבית כו׳ דשם הזמינם לכך דעתם מסתמא יתנו כל צורכם מכל מיני פירות עמ״א ז׳ וט״ז ד׳ משא״כ בא דרך עראי לשם ומכבדין אותו והבן זה. עסי׳ קע״ט במ״א ו׳ יראה להגיה ול״ד למ״ש בי״ד י״ט ס״ז דשם קבוע לשחיטה כה״ג כמ״ש כאן מזה:

רק עמ״א עמ״ש בט״ז ח״ט. והביא דברי מט״מ משמע דחולק על רמ״א סובר בדין תורמסא אפי׳ דעתו עליו לא מהני ואפשר דיאכל תחלה שכן ראוי ואה״נ אם נאבד כה״ג א״צ לברך שנית ומ״ש מרי״א ס״ה במ״א אות י״א דבסתמא אפילו שניהם לפניו שאין חשוב פוטר החשוב וה״ה שאין יפה היפה בגררא וי״ל בין ב׳ מינים למין א׳ עא״ר י׳. מ״ש מים בשעת התקופה ימתין כו׳ משמע מי שבירך על מאכל ובאותה שעה אסור לו הדמיון בתענית בירך והמתין זמן מה עד הלילה ולא הסיח דעתו מהני ול״ד לס״ה דשמא יארע אונס משא״כ כה״ג אין מחוסר זמן נ״ל: