מיני דגן עמ״א. או טירקישוויי״ץ לאו בכלל מיני דגן כו׳ וסדר המעלות ברי״א אות י״ג ואי״ה שם יבואר. ועסי׳ תנ״ג א׳. ומה שהראה לתנ״ד אולי באות ב׳ אם נטל סובין מתוכן וחזר לתוכן יש לספק אם מצטרף לכזית למצה ה״ה בהמ״ז כאן וברכה מעין שלש כה״ג יע״ש:

ששלקן עמ״א הנה שלק ובישול י״א שלק מעט ובישול הרבה וי״א להיפוך. כתישה דכאן לאו דכו במדוכה או טחינה אלא הוסר קליפתן אע״פ שהם שלימין כמו הריפות כן הוא. ובגמרא ברכות ל״ו א׳ תניא הכוסס חטה פה״א הכוסס אורז פה״א עוד תניא אלו הן מעשה קרירה (לענין במ״מ) חלקא טרגיס ואורז היינו שנחלק א׳ לב׳ או לג׳ ולא הוסר קליפתן ובר״מ פ״ג מה״ב ה״ד וכן הדגן שחלקו אי כתשו כריפות וגרש הכרמל הוי מעשה קדירה במ״מ (ריפות פי׳ נכתשו וגרש הכרמל חלקו) הרי הריפות אע״פ שהוא שלם במ״מ וכ״ת דוקא בשלו ביותר הא שלק כל שהוא מעט פה״א אע״פ שהוסר קליפתו דהא בה״ג כ׳ אכל דגן שלוק כמות שהוא פה״א הא הוסר קליפתו אף שלק מעט במ״מ והכ״מ שם עשה כלומר וירצה בזה דלא הוסר קליפתו אף בישול רב מקרי שלוק לענין פה״א. ובש״ע פסק דבלא הוסר קליפתו ונתמעכו יפה או חלקן במ״מ אבל לא הוסר קליפתו ולא נתמעך יפה הוי פה״א ע׳ תוס׳ שם ד״ה הכוסס. ובהוסר קליפתן ולא נדבקו כלל ג״כ יש לספק. באופן דלכאורה חטים ואורז ודוחן ג׳ חילוקים יש חטים כמות שהן הנקראים דגן ולא הוסר קליפתן לא נתמעך יפה פה״א נתמעך יפה אף בקליפתן במ״מ אורז אף לא נתמעך י״ל במ״מ (עמ״א י׳) דוחן בקליפתן י״ל אף נתמעך יפה שהכל כי אין דרך לאוכלו בקליפתן ועי׳ הרר״י גבי חבי״ץ כעין דייסא ומ״מ שהכל יש לברך:

והוי יודע שכ״ז בדגן שיש מעלה במ״מ אבל טטרק״י והיר״ז דוחן לדידן שהכל היינו בעשה קמח מהם אבל מבשלין הייד״ן או גרופי״ן והיר״ז יהיו שלימים או נדבקים קצת זה בזה ראוי לברך פה״א דלמה יגרע מברכתו הראוי לו כי עתה לאחר שהוסר קליפתו ראוי הוא לאכילה ובשלמא חטים נשתנה למעליותא כשהוסר קליפתו כתשן או חלקן מפה״א לבמ״מ משא״כ אלו ולמה נשתנו לגריעותא שהכל ודוקא קמח מהם אין ניכר כלל אז שהכל כמ״ש המ״א אות י״ב וי״ג ואי״ה שם יבואר אבל כשניכר קצת א״י טעם ואין לחלק בין נדבקו או לא נדבקו וצ״ע בזה ובחידושינו הארכנו:

לגמעו עמ״א כמו בחטים בברכה אחרונה אוכלו תוך הסעודה ה״ה זה ועט״ז אות ה׳:

דגן עמ״א כן הוא להמחבר והר״ב חולק ולא כתב וי״א (כלבוש) דאין מבואר. ומ״ש בד״מ וכאן מדכתב הרשב״א דשערי שוה לחטי בברכה אחרונה ולא כתב גם ברכה ראשונה י״ל דרבותא קמ״ל דה״א אחרונה שעורה אין זה שבח א״י דקשה כו׳ עמ״א רי״א ח׳ וכעין זה כתב בנ״ץ וקמ״ל אפ״ה הוי ספק דשמא מעין שלש:

שלימים עמ״א ע׳ אות ב׳ ול׳ הר״מ ז״ל פ״ג מה״ב ה״ב ואורז אף לא הוסר קליפתו ולא חלקן אפ״ה במ״מ והמחבר בס״ז בשלו אע״פ שלא נתמעך ואפי׳ בקליפתו ולא חלקו במ״מ והר״ב שהוסיף עליו עמ״א י׳. וכן מוכח בהרר״י (ד׳ ל״ז א׳) דברייתא דאלו מ״ק חלקא טרגיס ואורז לא בעי חלקא כו׳ ואף לא הוסר קליפתו ואף לא נתמעך במ״מ דחלקא בה׳ מיני דגן בלא הוסר קליפתו ולא נתמעך דאל״כ א״צ חלקא (להר״מ בפ״ג ש״ם וכמ״ש באות ב׳ ודוחק לומר דבש״ע חולק עליו בזה וסובר דהכל תלוי בגרעינין שלימים או לאו ולא בהוסר או לא הוסר ועוד הא כתב בס״ב כתשן היינו הוסר לבד כו׳) וז״ש באות י׳ דלמא חלק הר״ב אהמחבר ואי״ה שם יבואר עוד:

והתוס׳ עמ״א כפי דעתי כיון האדון ז״ל כוונה מיוחדת כמו שאגיד. כי המחבר כתב אכל דגן חי ולא כתב ה׳ מינים ומדכתב בס״ה אפי׳ של חטים הא כבר כתב בר״ד ס״א דשערי שהכל ולמה כתב אפי׳ שע״כ כתב הנ״ץ דהמחבר כהרב הכל בו דשעורים שהכל אף שלקן ולזה אמר אפילו ל״מ דשערי אפי׳ שלימין שהכל יע״ש. ולזה כתב המ״א דאינו כן אלא המחבר סובר דשעורה נמי פה״א כמ״ש באות ד׳ ולזה כתב כאן בס״ה קמח אפי׳ של חטים להורות דבס״ד מיירי בדגן שלימין אף שעורה פה״א ולאחריו הספק. שוב ראיתי דמטעי קטעינא אבל דברי האדון ז״ל מתפרשות כפשטן בכוונה אחרת והוא דהמעיין בחה״ר ברכות ל״ו א׳ פלוגתא דר״י ור״נ בקמחא דחטי כתב דלפניו ראוי לפסוק בקליית וטחנן פה״א כר״י ובחי קמח שהכל כר״נ וקמח שערי אפי׳ קלי שהכל דקשה לתולעים. ולאחריו י״ל מעין שלש ובתוספות נסתפקו ובירושלמי ר״י לא אכיל סולת מיומיה עכ״ל הרי דמסופק אף בקמחא בין דשערי ודחיטי לאחריו וכ״ש בחטה שלימה ושערי דיש ספק. ובב״י כתב דהרשב״א כתב דשערי כחטה לענין ברכה אחרונה היינו דספק יש בשערי כמו בחטי ומיהו הרשב״א אף בקמחא דשערי אמר כן אבל אנן בקמח אף של חטים אין ספק דשהכל ובנ״ר רק בחיטי ושעורה שלימין קיי״ל כוותיה דיש ספק בברכה אחרונה (ואני העני תמה עמ״ש בד״מ וכאן מדמשוה ברשב״א לברכה אחרונה משמע ראשונה לא הא הרשב״א בקמח קאי ולשיטתיה שם והב״י העתיקו לענין חטין ושעורין שלימין כאמור) ומעתה צריכין אנו להבין פסק המחבר דבס״ה פסק דקמח אף חטים בנ״ר באין ספק ולמה בס״ד בחטין ושעורים שלימין הניח בספק וכ״ת דתליי בשהכל לפניו אין בו לאחריו מעין שלש מה יענה הר״ב דמדשתיק ליה בס״ה אודויי אודי ליה ובס״ד הגיה דשעורים שלימין שהכל וברכה אחרונה בספק ומשוה הרשב״א שערי (שלימין) לחטי בברכה אחרונה בספק כו׳ אבל י״ל דבחה״ר לשיטתיה דפסק כרב יהודה שם בקמח קלי של חטין פה״א ולא ס״ל דנשתנה כו׳ יע״ש ומש״ה מסופק שפיר ברכה אחרונה מעין שלש אף בקמח שערי וכ״כ בקמח חטין אבל המחבר פוסק כרב נחמן דנשתנה מפה״א לקמח נשתנה ברכתו לגריעותא קמח קלי חטין שהכל כדאמר התם דאית ליה עלויא אחרינא בפת (שם ל״ו א׳) כ״ש ברכה אחרונה מעין שלש דלא נשתנה לגריעותא לא לעלויא וכ״ש הוא אם מפה״א לשהכל (בסימן ר״ב ס״י במ״א ור״ד כ״ב) כ״ש דלא נתעלה מבנ״ר למעין שלש וז״ש המ״א אפילו בשעורים הוא ממ״ש הב״י דהרשב״א משוה ברכה אחרונה שערי לחטי. ומ״ש חיין הוא ממ״ש התוס׳ ל״ז א׳ ד״ה הכוסס דאפי׳ חטין וחיין יש לספק ומינה לדידן ה״ה שעורין חיין י״ל. ומעתה מ״ש המחבר בס״ה קמח אפי׳ של חטים שהכל ובנ״ר האי אפי׳ אבנ״ר קאי ולאפוקי מחה״ר שמסופק אפי׳ בקמח שעורים ושלל זה ל״מ קמח שעורים בנ״ר אפי׳ דחטים בנ״ר שאין ספק וא״ש סידור המחבר בר״ד ס״א קמח שערי שהכל דל״ת דקשה ואין מברך כלל ולא כלל עמו דחטי רק כאן בנ״ר עיקר הרבותא וזה שהראה שם אות ח׳ לכאן לסד״ה. ובר״ז בנ״ר כל פירות האדמה כי זה דגן או תבואה מקרי כמ״ש הר״ם ז״ל פ״ג מה״ב (בשיבולים תבואה ומירוח דגן) וכאן ספק. ובלבוש כתב קמח חטים או שעורים שהכל ובנ״ר זו ואצ״ל זו ומשום בנ״ר נקיט ליה ועי׳ נ״ץ ולבושיה כתלג חיור. עא״ר ו׳ הרגיש בזה מ״ש בד״מ מהרשב״א ודוק בזה. זהו מה שרצינו לבאר בכאן:

בתוך עמ״א לכאורה הר״מ פסק מעין שלש דרבנן מש״ה לא חש לספק ומברך בנ״ר כוללת משא״כ למ״ד מעין שלש ד״ת. ומ״ש גנצ״י גרי״ץ פה״א על הגרעין ושהכל על המים דלא אמרו מי שלקות כשלקות כה״ג עסי׳ ר״ד ט׳ וכ״ה ור״ה ו׳ ומ״מ קשה דגרי״ץ הוסר קליפתו ובמ״מ ראוי לברך עא״ר אות ה׳ ועמ״ש באות ב׳. וקס״ח סי״א אות ל׳. עט״ז י״א חולק:

לאכילה עמ״א הראה לר״ה אות ו׳ מים שבשלו בהן הלביבות ועמ״ש באות ז׳:

האורז עמ״א מ״ש נתמעכו ולא ערער אע״ג באות י׳ כתב להמחבר אף לא נתמעכו י״ל דה״ה ס״ס דוקא נתמעכו ושמא אורז היר״ז א״כ ריי״ז שלא נתמעך אוכל ומברך פה״א והיר״ז שלא נתמעך ולא הוסר קליפתו שהכל דאין דרך לאכול כך כלל עם הקליפה כידוע ועכ״פ במ״מ לא וסוגיין דאורז ריי״ז ודוחן היר״ז ועמ״ש אי״ה באות י׳ מזה:

עד שנתמעך עמ״א בב״י אין כ״כ הכרע דאפשר מספקא ליה ובכ״מ פ״ג מה״ב ה״ב משמע כן דכוסס אורז חיין פה״א הא בשלם אף לא הוסר קליפתו במ״מ דדרך הוא לאכלן כך עד שתמה על הר״מ למה השמיט כוסס אורז היינו שלקן כמות שהוא דבמ״מ ונשתנה מכוסס חטה וב״ה כתב תבשיל י״ל נטחן כו׳ יע״ש או הוסר קליפתו. ומ״מ זה באורז שלא הוסר קליפתו הא הוסר וכתוש אף גרעין שלם במ״מ כמו בחטים שהוסר קליפתן וראוי לברך במ״מ באורז שלנו שהוסר קליפתן ואפשר סמכו עמ״ש המ״א באות ב׳ ואות ז׳ דאפשר כל שגרעין שלם אף הוסר קליפתן ולא נדבקו זה לזה פה״א א״כ עושים פשרה ומברכין שהכל וצ״ע בכל זה הן באורז ריי״ז והן בטטרק״י וגרופי״ן והייד״ן והיר״ז כשהגרעין שלימים והוסר קליפתן למה לא יברכו פה״א ובא״ר ט׳ טטרק״י שהכל וא״י למה כי חטים שהוסר קליפתן במ״מ למעליותא משא״כ טטרק״י למה ישתנה שהכל לגריעותא ועסי׳ ר״ב במ״א אות י״ח ור״ד כ״ב:

הוא עמ״א דאורז רוב בתריה אזלינן במ״מ וכ״מ בכ״מ פ״ג מה״ב ה״י הביא דברי הרא״ש על הרי״ף ור״מ ז״ל דבתר רובו אזלינן ועט״ז ט׳. ועא״ר אות י׳ מחצה במ״מ ובט״ז כתבנו דלא יברך כן ויוסיף ועוד דא״א לצמצם יע״ש בזה:

על עמ״א הם דברי הרר״י (דף ל״ד א׳) והוא ז״ל הקשה כך בפת קטניות (כי בדוחן סובר פת שלו במ״מ וה״ה לבשלם יע״ש) ותירץ אדרבה מפני שנשתנה לעלוי״א לפת יצא מתורת פרי וא״א פה״א כו׳ וקמח שבשלו מהם אע״ג דלא אשתנו לעלויא א״א פה״א דמ״מ יש לו עלויא קצת בפת ודוחק ועוד תירץ דאין דרך כו׳ ועט״ז י״א ואי״ה שם יבואר וכאן אין להאריך:

נתמעכו עמ״א ר״ב ט״ז (ט״ס ט״ו) באות ח״י ור״ד אות כ״ב יע״ש:

במ״מ עמ״א עי׳ אות ט״ו באורך דא״כ אפי׳ אין בו כזית כא״פ ראוי לברך אחריו מעין שלש כמ״ש בס״ב יע״ש ואי״ה שם יבואר:

אם אין בו עמ״א תוכן כוונתו דהמחבר כתב כאן באין כא״פ בפת המציא ומעין שלש לק״מ הא רו״ש אמרו ברכות ל״ו ב׳ כל שיש בו מה׳ מינים במ״מ וכ״ש בס״ב ומעין ג׳ (דכללא הוא לבד אורז) אף שאין כא״פ י״ל בהמ״ז דוקא פת גמור והם לבמ״מ ומעין שלש אמרו והא דבשול במ״מ ובנ״ר קשה מס״ב י״ב בין עירב קמח מה׳ מינים עם שאר דברים לפתן או דבש וכיוצא בהם חשובים הם משא״כ בקמח שאר מינים אין חשובים כ״כ (טעם הדבר אפשר הואיל וגם זה קמח ומראה א׳ להם וגם אין הטעם ניכר ומורגש ביותר כמו בשאר מינים אבל א״ל דשאר קמח נמי קצת זיין דתירוש שכתב הפר״ח בשו״ת סי׳ ח׳ דמיזן זיין ותמרים נמי מיזן זיין עי׳ סעיף ט״ז ומ״א כ״ה אלא כמ״ש ועי׳ פרישה לחלק בין עירב בכוונה וי״ל) ואמנם מ״ש המחבר עירב קמח דוחן ושאר מיני קטניות כו׳ הוציא מהכלל אורז לשיטתיה בתנ״ג ס״ב במצה דאורז אף שאין כא״פ כו׳ במ״מ ורמב״ן ורשב״א אבל מ״ש בשאר מינים פת המוציא ומעין שלש ותבשיל במ״מ ובנ״ד קשה דנהי דמ״ש הר״מ ז״ל פ״ג הי״א מה״ב כל שמברך המוציא מברך בהמ״ז וכל שמברך במ״מ מברך מעין שלש והא יצוייר כה״ג דליתא ולזה י״ל דעל מין קאמר ומ״מ הקשה דלא מצינו כן בכיוצא בו ולמה יברך בפת מעין שלש ולא בנ״ר ואי דה׳ מינים חשובים לענין מעין שלש קשה בתבשיל למה בנ״ר והמ״א הקשה מאורז י״ל אמין קאי. ובאמת צ״ע טובא אם לא דנחתינן חד דרגא במ״ש הא״ר אות י״ג וצ״ע, ואני העני בחידושי ל״ז א״ב הארכתי וכאן אקצר. דבי״ד שכ״ד בש״ך י״ז י״א חטים ואורז דוקא דגריר בתריה וי״א כל מיני דגן דמכ״ע ד״ת ולפ״ז אף ה׳ מינים דגן עם קמח דוחן טכ״ע נהפך כולו כו׳ בחלה וברכה והראב״ד ז״ל סובר דפחות מכזית פת מברך אחריו מעין שלש הביאו חה״ר ברכות ל״ז א״ב. והקשה עליו מר״י זית מלוח דאכיל ושקיל לגרעין אלמא פחות מכזית אין מברך כלום. כי הר״א ז״ל סובר פת כזית ד״ת כמבואר בהשגות פ״ה מה״ב ראוי לתקן בחצי שיעור מעין שלש עכ״פ עכ״מ פ״ג הי״ב מה״ב והר״א ז״ל סובר כן דמדרבנן ראוי להחמיר בח״ש ודי במעין שלש כי י״א בפת ברכות לאו ממנין ד״ת עסי׳ קצ״ד במ״א ג׳ ומר״י דזית י״ל כי סובר דמעין שלש בז׳ מינים מדרבנן מדשתיק ואודי ליה להר״מ בפ״ח הי״ב מה״ב יע״ש אבל פת ד״ת בכזית לדידיה ראוי בח״ש להחמיר מדרבנן ודי במעין ג׳. והנה המחבר בר״י פסק היפך דברי הר״א ז״ל ומ״מ בכאן בעירב פסק שפיר דאין כא״פ תחלה המוציא ואחריו מעין שלש כי למ״ד טכ״ע ד״ת בהמ״ז ראוי לברך ולהר״א מעין שלש עכ״פ הילכך מברך מעין שלש ואפשר יוצא מ״ה למ״ד מנין ברכות לאו ד״ת משא״כ תבשיל מעין שלש דרבנן גביה מודה הר״א ז״ל דאין מברך בפחות מכשיעור מההיא דרבי יוחנן שאכל זית מלוח כו׳ ע״כ מברך בנ״ר ועדיין צ״ע:

ולענין דינא אנו אין לנו אלא פסק המחבר והר״ב אודי ליה ואף בעירב דגן עם אורז באין כא״פ דינה כמו בדוחן למ״ש המ״א בתנ״ג אות ד׳ יע״ש ואי״ה בה״פ בתמ״ב יבואר עוד. עמ״ש עוד מזה אי״ה בט״ז אות י״ב בזה. וכאן אין להאריך. ובס״ב מעין שלש אף שאין כא״פ ולא אכל כלל כזית מה׳ מינים כ״א בצירוף כזית דאל״כ אין מצטרף והבן:

בברכה עמ״א הנוסח בסדורים שלנו קצת בע״א ושמחנו בבנינה לאכול מפריה ולשבוע מטובה ונברכך בקדושה ובטהרה עב״י דלאו עיקר לחמוד אכילה כ״א שנברכך עליה כו׳ וב״ח כתב פירות א״י נשפע קדושה בה ועא״ר אות ט״ז שמ״ש ספ״ק דסוטה וכי לאכול מפריה הוא צריך דלגבי משה שכינה עמו יע״ש ובטור איתא נוסח זה ועי׳ לבוש מזה. ובנוסח ועי׳ לבוש מזה. ובנוסח תנובת השדה עי׳ בטור שכתב שא״ל בפירות ויין תנובת השדה בב״י בשם רי״ף ורמב״ם ישנו וכ״כ הלבוש ובסידור שלי לא נזכר תנובת השדה ביין. ומ״ש בפירות ח״ל כו׳ ועא״ר אות י״ח בזה ואין להאריך:

אינו חותם עמ״א דלכתחלה צריך להזכיר ארץ ודיעבד יצא בחתם על הגפן פה״ג ולא הזכיר ארץ עי׳ תוס׳ מ״ד א׳ ד״ה על העץ יע״ש:

מעין עמ״א בסי׳ קפ״ח ס״ו דסגי דלא אכל פירות משא״כ פת חובה לאכול עמ״ש שם באם אין לו פת רק פירות מז׳ מינים מ״מ אפשר דסגי ליה בשאר פירות יע״ש:

על הארץ עמ״א בטור מחיה וגפן ופירות הארץ מוציאה כולם:

ועל פה״ג עמ״א ובא״ר אות כ״ב כתב דהם סוברים דחותם תמיד ביין על הפירות יע״ש. ובאמת בסי״א י״א פה״ג וי״א הפירות והמנהג פה״ג כמ״ש באות ט״ז וברכה שא״צ ל״ש כאן דאין מוסיף שם עי׳ ט״ז אות י״ט אין קפידא שיאמר פה״ג ופירות:

ושתה יין עמ״א כ״כ הב״ח אף למ״ד בסי״ח דחותם על הפירות והוי תפוחים בכלל מ״מ לא יצא דבפתיחה אין נכלל תפוחים ומה שקשה מר״ט דהולך אחר החיתום אי״ה שם יבואר. וז״ש וכ״ש אם אכל בשר דגם חתימה ל״ש לזה ועט״ז אות ט״ו ואי״ה שם יבואר:

שתק יין עמ״א ובשו״ת פנים מאירות סי׳ כ״ח חולק ולא היה כעת בידי ועמ״ש בסי־ ר״ו במ״א א׳ דמ״ש שלא נגמר פרי אם אמר פה״ע יצא ה״ה כאן ועט״ז סי׳ ר״ד אות י״א כנראה שחולק וסובר דיצא דיעבד וגם שהכל יצא על היין יע״ש ואי״ה יבואר עוד. ועי׳ באות שאחר זה ה״ה כאן וצ׳ע. וב״י בר״ט בשם המרדכי אמר פה״ע ופה״ג יצא מוכח כמ״א עמ״ש אי״ה בר״ט:

אם עמ״א עב״י דלא כמשמע ברש״י וכ״פ בר״ו ס״ב כהרר״י דזה הוי דיעבד הואיל ונתכוין הא לא נתכוין אע״ג שאין חשוב מענבים אין פוטר ענבים כה״ג ביש יין לפניו:

שברכת היין עמ״א ועא״ר כ״ד דאפי׳ נמלך בשאר משקין ובירך ברכה ראשונה ברכה אחרונה א״צ בנ״ר ומעין ג׳ פוטרת אותה ובר״ו ס״ה דהביאו אח״כ א״צ ברכה ראשונה התם ברכותיהן שוות משא״כ כאן ואף יש עדיין לפניו יין אם לא היה בשעה שבירך על היין ובזה צ״ע לכן יכיין בברבת היין לפטור הכל:

על התמרים עמ״א לא מצאתי כעת וא״י טעם הדבר וע׳ באר הגולה ובא״ר אות כ״ה וצ״ע לדינא ולענין לכתחלה ודאי לא אבל לאחר הסעודה אף לכתחלה בהמ״ז פוטר תמרים ויין דבלא״ה מברך בהמ״ז עמ״א קע״ז אות ו׳ ומ״ש בפריי שם יע״ש לענין זה:

על הספק עמ״א בתה״ד סי׳ ל׳ שאלה יין מבושל דיש ספק אם בנ״ר או על הגפן ורוצה לאכול עמו תאנים וביצים ולכלול בנ״ר חשיב דאין לכלול על הספק אע״פ שאין תוספת שם ומלכות ולדידן לכאורה לא יצוייר זה דבר״ב ס״א מבושל פה״ג וסי״א מי שריית תאנים או צמוקים ספק אם על העץ או בנ״ר ובר״ד ס ״ זגים כו׳ ג״כ ה״ה גפן או פה״ע לט״ז י״א ולמ״א י״ז אפשר ליישב והלבוש כתב בציור פשוט אכל פירי וא״י אם מז׳ מינים על העץ או בנ״ר ורוצה לשתות יין ולכלול בו על העץ לא יעשה כן וטוב יותר לברך בנ״ר וצ״ע עכ״ל כוונתו ג״כ שרוצה לשתות יין ולאכול ביצים ולברך בנ״ר ולכלול על עץ בספק לא יכלול וטוב יותר לברך בנ״ר כלומר רק בנ״ר ועא״ר אות כ״ו. ולזה כתב המ״א דאם אין לו שום דבר ביצים וכדומה בודאי טוב יותר לבדך על העץ דיוצא ממ״נ כמ״ש בסי״ג דתפוחים בכלל פרי עץ הוי (ובא״ר אות כ״ו כתב דהתם בירך על ז׳ מינים כולל ג״כ תפוחים משא״כ לברך רק על התפוחים לא יע״ש ודעת מ״א י״ל דודאי דיעבד אם בירך על תפוחים על העץ יצא דיעבד ולכתחלה אין לעשות כן ליתן ברכה חשובה על דבר הגרוע כמ״ש הלבוש סי״ז ומש״ה אם אכל פירי שמסופק אם מז׳ מינים או לאו וי״א דמעין ג׳ ד״ת כמ״ש בקע״ב והטור בר״ט והוי כספק תורה ואף למ״ד דרבנן מ״מ סובר עיקר הטעם דספק ברכות לקולא משום לא תשא כנראה מדברי הר״מ ז״ל פי״א הי״ו מה״ב והכ״מ שם והשתא כה״ג יברך על העץ דלא תשא ליכא דיעבד יוצא דאף על בנ״ר דפירות העץ וכה״ג ספק ברכות לחומרא ובפרט היכא דמצי מתקן בקל לא אמרינן ספק דרבנן לקולא עי׳ ר״פ ובפרט שי״א מעין ג׳ ד״ת והבן) ואם הוא משקה מי שריית תאנים שא״י אם פה״ע כרא״ש או כרשב״א בנ״ר בר״ב סי״א לא יברך כלל לא על העץ ולא בנ״ר דספק ברכות לקולא דשמא עובר על לא תשא על העץ אין פוטר בנ״ר דמשקה ולא בנ״ר פוטר על העץ דאנן קיי״ל דמעין ג׳ דרבנן הוי והבן זה. ועי׳ מ״א ר״ב אות כ״ה ובר״ד אות י״ז ובפריי שם בזה. ועמ״ש בט״ז אות י״ט עוד מזה: