אחר עמ״א דהוי כב׳ סמוכות ומ״מ נהגו ע״פ הרב רק אחר ב״י להפסיק בין ד״ת לרבנן כמ״ש באות ב׳ ע״ש בעט״ז אמן ספק לקולא אין בו לא תשא רק ספק דרבנן לקולא:

בברכת עמ״א וכ״כ. הלבוש עמ״ש בט״ז מזה:

או כותי עמ״א דעתו ז״ל דהמחבר פוסק כר״מ בפ״א מה״ב הי״ג דבכותי ועכו״ם אפי׳ שמע כל הברכה אין עונין והטעם דפשטא דמתני׳ משמע עכו״ם כלל לא ובש״ס דילן לא מזכיר מזה ש״מ דכלל לא וכותים עשאום כעכו״ם והר״ב בהג״ה סובר כמ״ש בכ״מ פ״א שיש לדחוק ולומר דהר״מ בלא שמע כל הברכה מיירי ולצדדין תינוק אף בשמע כולה וכותי ועכו״ם בלא שמע כולה והר״מ הזכיר עכו״ם וה״ה כותי אף לאחר שגזרו. ועיינתי בירושלמי ס״פ א״ד תנא עכו״ם המברך השם עונין אמן י״ל בתר דעשאום כעכו״ם אפ״ה עכו״ם קיל וזה דעת הר״ב בהג״ה:

כל הברכה עמ״א קנ״ו ראוי להיות דכוונתם לעושה שמים וארץ:

שמותר עמ״א אבל כשלומד פסוקים בתלמוד ודורשן רשאי לאומרן כמו שהם כתובים עם הזכרת השם:

כשנשבע עמ״א ר״מ פ״א מה״ב הט״ז מגמרא ברכות ל״ג א׳ פי״א הט״ז כל דבר שמסתפק לך עושין בלא ברכה לעולם יזהר אדם בברכה שא״צ ובכ״מ שם ספק ברכות לקולא משום חומר לא תשא. ומ״ש לתוס׳ אם מברך מספק אין עובר בהמ״ז ד״ת אף להר״מ חייב ואף לדידיה ספק תורה לחומרא מדרבנן כתבנו במ״א בכה״ג שהיה מחויב וא״י אם עשה או לאו מ״ה ואף דרבנן תו ליכא לא תשא ובפרט לדעתו בשורה הא׳ כל מידי דרבנן יש בו דין תורה מלא תסור וע״פ התורה אשר יורוך. וברכות דרבנן אם מסופק כיון דאתנו דספיקן לקולא אף לא תשא דרבנן אסור וכאן אין להאריך. ומ״ש לענין ק׳ ברכות עי׳ בסי׳ מ״ו במ״א א׳. עניית אמן אחר ב״ה ובהמ״ז ומעין ג׳ י״א ד״ת הרמב״ן ז״ל וקרית ספר עי׳ בתיבת גמא פרשת האזינו הארכתי בו עי׳ ה׳ שבועות פי״ב ה״א וצ״ע קצת: