קטן עמ״א. הנה חינוך קטן אף בדרבנן מחויב והעד נ״ח בתרע״ה ס״ה בהג״ה וד׳ צריכים להודות מדרבנן ומש״ה הואיל ונוסח ל״ש ביה מסתמא לא חייבו אותו חז״ל דחייבים משמע שמחייב עונש וקטן לאו בר עונשין אבל יג״ש וב״ש כיון דב״ד של מטה עונשין ודין ד׳ מיתות לא בטלי אף קודם כ׳ שנה (דלאו בר עונשין בד״ש הא דבר הבא מידי אדם מענישין מן שמיא וכן מלקות וכדומה כה״ג) שייך שפי׳ לחייבים ועי׳ לבוש כתב דוד המלך צוה עליה (ובר״מ פי״ו מה״ב פרשם בגליון סמ״ג עשין כ״ז אין בידי כעת) ובמנחות דף פ״ב א׳ ובר״מ פט״ז מה׳ מעה״ק הט״ז תורה הרי זו מביא מחולין ולא לשתמיט אם על נס שאסור אלמא לאו ד״ת ומ״ש רש״י בחומש פ׳ צו אם על תודה שצריך להודות מדרבנן קאמר וקרא מיירי בנדר או נדבה הן אמת דמשמע עכ״פ דין דברי קבלה יש לו שתהלים ברוה״ק נאמר כמו אסתר ובא״ח תרפ״ה בב״י בשם רז״ה ד״ק כס״ת דמי יע״ש וכתבנו בפתיחה כוללת דספק דברי קבלה לחומרא כמו בשל תורה א״כ למה לא יחשב תודה על נס דבר שבחובה כה״ג דאף דרבנן גופא אי לאו דהכי אתנו הוה של תורה ממש עיין בשורש הא׳ והדברים ארוכים אין מקומם פה. ומ״מ למדנו מי שספק לו אם בירך הגומל או לאו דחוזר ומברך בלא שם ומלכות דברכות אין מעכבות רק הודאה בעינן. ומ״ש נשים דס״ל רשות א״י מאן אומרים רשות דאף הראב״ד לא אמר אלא שא״צ שם ומלכות אבל ודאי צריך להודות עי׳ אות ד׳ עוד מזה ושם יבואר אי״ה ערש״י צו ויזבחו זבחי תודה ועי׳ רמ״א שם:

חבוש על נפשות מ״א אפשר סברת עצמו דממון לא הוי סכנה ועע״ת וא״ר אות ב׳ בשם מי״ט אף בממון וטוב לברך בלא שם ומלכות:

והשומעים עמ״א בגמרא אינו רק בר״מ פ״י מה״ב כתבו עב״י ומעומד כ״כ הר״מ שם פ״י ה״ח ובכ״מ הקשה מנא ליה וב״ח כתב ובמושב זקנים מכלל דהוי בעמידה ובא״ר אות ג׳ יהללוהו דומיא דהלל בעמידה הללו עבדי ה׳ העומדים בבית ה׳ ומ״מ דיעבד יצא אף ביושב:

רבנן שונים הלבות טעמי המשנה עמ״א:

אחר עמ״א וחזר כאן ממ״ש בב״י דוקא על רבו רשאי לברך ולא על אחר אפי׳ חביב כגופו וכתב כאן סתמא וכל שחביב עליו רשאי. ומ״ש ואחד רשאי כו׳ בגמרא נ״ד ב׳ והא לא הוי י׳ דהוי י׳ והא איהו לא מודה דענה אמן קושיא א׳ ג״כ אאיהו קשיא ליה ומש״ה הקדים קושיא זו לשניה אף דשניה חזקה יותר אלא דה״פ והא איהו לא מודה ודי בפחות ומשני אמן הוי עיקר הודאה ובעי י׳. ומיהו בליכא י׳ צריך לחזור ולברך בי׳ כ״כ הנ״ץ והמ״א לא כ״כ דספק ברכות לקולא שמא יצא באמן בפחות מי׳ אבל יש תקנה ביש לו שני תלמידים או שני בנים וא׳ מברך בלא י׳ וענה אמן דמברך השני בי׳ ויענה אמן ויוצא לכ״ע ועי׳ לבוש ואין להאריך עט״ז אות ב׳:

ואין עמ״א רי״ג אות ו׳ יע״ש:

ג׳ ימים עמ״א שאין לאחר יותר מג״י בשביל שאין לו ס״ת (עס״ג כי ברכו ג״כ הודאה היא אפ״ה בשביל זה אין לאחר) כל שיש עשרה:

מיחוש קבוע עמ״א ועי׳ אות ח׳ שם פסק דנוהגין לברך אפי׳ חולה שאין סכנה ואף על מיחוש שנתרפא כ״פ:

וכן נוהגים עמ״א עיין באות הקודם:

הגומל עמ״א עב״י תשובת הריב״ש שאין פוטר מהגומל בשביל ברכה שיברך כשיגיע למקום הזה ברוך שעשה לי נס דשמא לא יעבור שם משמע הא בפעם ראשונה במקום שעמד ונעשה לו נס גם עתה אין מברך כ״א הגומל. ומ״ש הריב״ש שם כ״ש כו׳ י״ל דקאי אאריא ומיהו גנבי בלאו כ״ש ועמ״ש ברי״ח במ״א אות י״ב ואי״ה באות י׳ יבואר עוד:

וי״א עמ״א משמע אף לדיעה זו אין מברך כלל בשעה שנעשה לו הנס ברוך שעשה לי נס רק כשיגיע לכאן פ״א יברך שעשה לי נס עסי׳ רי״ח במ״א אות י״ב וכ״מ מתשובת הריב״ש בב״י הביאותיו באות ט׳ וצ״ע פ״א לא יברך כלל וכשיגיע לשם יברך וי״ל. ומ״ש בדרך אפשר די״א כל הדרכים כו׳ ועכשו נהגו כריב״ש וכ״ד המחבר כדיעה א׳ בסתם כדאמרן כאן: