אומר עמ״א הטוב במקום שהחיינו אין לומר וצ״ע בבנו שחביב עליו ויש לו אשה למה ל״ש הטוב ומטיב עסי׳ רכ״ג סא״ב ובט״ז ב׳. ועא״ר ב׳ ראיה מגמרא נ״ח ב׳ ר״פ וד״ה בריה דר״י כו׳ ברכינן תרתי חלק מחכמתו ושהחיינו אף שהם שנים נהנים. ומסתברא דכל ברכת שבח והודאה א׳ מוציא חבירו ויראה כשנתחייבו שניהם הא לא״ה לא דאיך יברך לחבירו שהחיינו על שמחת הלב והא אין שמח גם י״ל דכה״ג לא מחויב מטעם ערבות מקרי דאין זה חובת הגוף גם י״א דכל הנך רשות עי׳ ר״ה כ״ט ועסי׳ רי״ג:

מחיה עמ״א ואם חכם אומר תרתי ועי׳ אות א׳ ואין חילוק בין איש לאשה עב״י ולבוש ובא״ר אות ג׳ ולא הבינותיו וכנראה שהוא אוהבה אף ערוה עליו מה בכך שאוהבה כך מברך:

שלא ראה עמ״א אף דעתה רואהו מ״מ כיון דלא נעשה אוהב לו כ״א ע״י אגרת אין אהבה כ״כ וליכא שמחה עתה כ״א בדש ביה. משא״כ ילדה אשתו והוא היה במד״ה וראוהו עתה מברך שהחיינו או מחיה המתים דודאי יש לו שמחה בוולדו:

בר מצוה עמ״א טעם הסעודה עא״ר אות ד׳ דגדול המצווה ועושה יע״ש:

מעונשו עמ״א ועא״ר אות ד׳ ברבה פ׳ תולדות מבואר בל״ח ומ״א שהאב חייב לחנכו עד יג״ש. והנה למה לא יברך בנקיבה יב״ש וב״ש לפי׳ הלבוש דבנים קטנים נענשים בשביל אב ל״ש זכרים ונקיבות ולמ״ד חינוך י״ל דאין מחויב לחנך בתו קטנה עמ״א שמ״א א׳ גם למ״ד מחויב אין בה כ״כ מצות שמחויב לחנכה בקטנותה ואם משיאה לאיש בקטנותה קנין אישה הוית ואין נענשה בשביל אביה. ובאשה שנעשה בנה בר מצוה היא אין מחויבת לחנכו עמ״א שמ״א ואפשר אין הבן נענש בשביל חטא אמו והכין מסתברא ודאי דכתיב פוקד עון אבות כו׳ ובר״מ פ״ו מה׳ תשובה ה״א בניו קטנים כקנינו הם וכתיב איש בחטאו ימותו כשהוא איש והיינו בין זכרים ונקיבות אצל האב יע״ש בזה:

שהחיינו עמ״א עירובין מ׳ אקרא חדתא שהחיינו רשות לא מיבעיא עב״י ובא״ר ו׳ הביא מחלוקת שי״א באכילה ודאי חובה:

עד עמ״א ויראה דמברך תחלה שהחיינו קודם שיברך על אכילה דבראייה ראוי לברך א״כ ברכה זו קדמה ומיהו אם בירך ברכת אכילה קודם ואח״כ שהחיינו אין זה הפסק דהוי כגביל לתורי שי״א דחייב לברך באכילה שהחיינו עיין אות הקדום ואם אוכל מעט ואח״כ מברך אפשר דנמי נכון הוא ומ״מ לכתחלה ראוי לברך שהחיינו קודם אכילה:

עד שנגמר עמ״א הר״ב כתב אע״פ שכתבו המחבר בס״ז י״ל דקמ״ל אף פול הלבן לא עד תשלום כו׳ דלית בוסר פה״א ופול הלבן פה״ע ואף שכתב המחבר וה״ה שאר פירי קמ״ל הר״ב כן. וא״ר אות ח׳ דאם בירך בבוסר חוזר ומברך כשיגמור (כמ״ש המ״א) וזה אשמעינן הר״ב לומר שאם בירך בראיה לא הפסיד הברכה דאין מברך באכילה הא קודם גמר פרי הפסיד ומברך אחר שנגמר. ויש לכוין דברי המ״א כן. ועסי׳ ר״ב במ״א ד׳ ובמחבר ודאי אין נודע שיעור פול הלבן אלא דאם בירך כפול הלבן תו לא יברך אח״כ דספק ברכות לקולא:

ואם עמ״א וספק ברכות לקולא אי שייך בשהחיינו עב״ח בסימן כ״ט דאם אומר אשר קדשנו וצונו וגם שמח שהחייהו ה׳ משמע דמברך בספק כמו רשות ולדידן להלכה נראה דאין מברך בספק. עמ״ש בפתיחה להלכות ברכות מזה. עמ״ש אי״ה באות שאח״ז:

אם בירך עמ״א קירשן שחורות ואדומים משמע ג״כ דמברך שהחיינו כמו תאנים שחורות ולבינות ויש למעט בספק ברכה וכ״ש למ״ד רשות ממש ובכל ספק יש תקנה שיקח עוד פרי חדש אחר ויכוין על שניהם ועא״ר מזה ועי׳ אות שאח״ז. פ״מ ח״א סי׳ ו׳ הקשה וי״ל מר״א ב׳ מינים ור״ע מיקל בדרבנן ומ״מ ב׳ מינים לזמן ירושלמי ואי״ה יבואר:

אינו עמ״א ויקח פרי אחר ויכוין להוציא גם את זה:

שאינו עמ״א. וכמיהין אין לברך שהחיינו דמאויר גדילין גם אין להם זמן קבוע עא״ר אות י״ג ומ״א י״ד:

ב״פ בשנה עמ״א ברכות ל״ז ב׳ ד״ה היה ואף רש״י דפי׳ שם בכהן שלא הקריב מעולם יודה בכאן:

שאין עמ״א עא״ר י״ג בשם הפרישה דצנון ומיני לפתן (כמו מייארי״ן ריב״ן) מברך שהחיינו יע״ש:

ותקפ״ח עמ״א ועא״ר אות ט״ו וט״ז וי״ז יע״ש:

הקטע בידיו רש״י ברכות נ״ח ב׳ דתנא חיגר משא״כ בעלמא קטע לחוד ברגליו הוא. ויכול להיות הקיטע מברייתו:

דקות עמ״א לא זומי״ר שפערנגלין עא״ר אות י״ח וי״ט סומא בשתי עיניו:

על עמ״א וכ״כ הט״ז אות א׳ גם כן יע״ש:

מל׳ עמ״א עמ״ש בט״ז דלא קשה על המחבר בזה:

אפילו עמ״א ברכ״ט ס״א דבקשת אסור להסתכל ביותר ומברך עליו בראייה מועטת ה״ה כאן בעכו״ם כן: