פרישה עמ״א אם קראה מבע״י צריך שיקרא ב׳ פרשיות על מטתו לצאת בה וי״א יצא מה שקרא בב״ה:

ומברך עמ״א הקשה דכפי הנרא׳ לר׳ זעירא דקרי עד דנשתקע בשינה ק״ש באחרונה סובר דק״ש ג״כ משום שמירה וא״כ המפיל קודם לכל אבל המחבר שכתב קורא ומברך משמע שמע בראשונה משום ד״ת סמוך לשכיבה על משכבכם (על בסמוך) ואח״כ המפיל ומזמורים ויהי נועם וה׳ מה רבו צרי כריב״ל בש״ס דילן שבועות ט״ו עב״י וגני דכל לשמירה לא הוי הפסק וא״כ איך לא כתב הר״ב וי״א דקורא וחוזר וקורא ק״ש עד דגני כר׳ זעירא ולהמחבר אומר פסוק ויהי נועם עד דגני כריב״ל ועא״ר ג׳. ומ״ש המ״א שלא נהגו הנשים לאומרה כתב א״ר אטו נשי כו׳ וי״ל דסוברים דמשום תורה ונשי לאו בני לימוד תורה וברכת הטפיל הוי שהז״ג ונהגו הנשים האידנא לאומרה:

סמוך עמ״א עא״ר אות ג׳ ברכת המפיל אע״ג בסוכה אין מברכין שמא לא ישן כאן מברך על מנהגו של עולם כמו הנותן לשכוי בינה ומאיר לאישון בת עין ע״י שינה נתחזק מאור העין יע״ש:

יישן מיד עמ״א דשמירה ותורה יפה שלא להפסיק בין שינה:

כשהיא עמ״א לא הבינותי זה דר׳ זעירא דקרי עד דמשתקע בשנתיה שוכב על צדו וטירחא מותר הא פרקדן אף בק״ש שלא לצאת י״ח אפשר דאסור ולהרר״י נמי פ״א צריך לקרות שלא על צדו אבל אח״כ כשא״א לישן קורא ע״צ ועד דמשתקע בשינה. ועמ״ש אי״ה באות שאח״ז:

חוזר עמ״א ואפשר מ״ש באות ה׳ דר׳ זעירא היה לומד ד״ת לא ק״ש אם היה איסור ע״צ לדעת הרר״י ש״מ כל שאין לצאת שרי יע״ש.

יושב בסתר עמ״א שבועות דף ט״ו עי״ד קע״ט בט״ז אות ח׳ רפואה בד״ת אסור לגוף רק לנפש אבל להגן באדם בריא מותר והיינו באין סכנה דבסכנה מותר אף בד״ת יע״ש ובמשלי ג׳ ח׳ רפאות תהי לשרך כו׳ ולכל בשרו מרפא היינו ממילא כל העוסק בתורה יסורין בדילין הימנו אבל אתה אסור לעשות רפואה בד״ת ומ״ש ד״ת לא נתן לרפואות הגוף כ״א לנפש היינו ת״ח בע״ת מתרפא עצמו בד״ת כמבואר ועוד אפשר כי ד״ת אין מרפאין כלל הגוף רק אין להקב״ה בעולמו אלא ד״א של הלכה ועוסק בתורה ה׳ עמו ויסורין בדילין מפני ה׳ וז״ש כי אני ה׳ רופאך והבן זה: