לכבד עמ״א מהו הנקרא תבשיל עסי׳ תקכ״ז סד״ה יע״ש. וסי׳ רפ״ח ס״ב אם אכילה מזיק לו כו׳: ובצ״ץ סימן כ״א מכריתות פ״ק ט״ז מרשב״ג שלימד דה׳ לידות ודאות מביאות קרבן א׳ ואין השאר חובה כו׳ יע״ש (יש לי הרהורי דברים בתשובה זו א׳ התם עשו תקנה בשאו״ת שלא יבואו לקום ועשה יאכלו בטומאה משא״כ כאן לעשות תקנה בשוא״ת לבטל חודש א׳ פן יבטלו הרבה בשוא״ת. ב׳ התם יש תקנה להכריז אח״כ לכשיחזור השער למקומו שיבאו השאר משא״כ כאן גם מ״ש בהג״ה יש כח ב״ד בשוא״ת היינו ב״ד הגדול או רוב חכמי ישראל משא״כ ב״ד בעיר א׳ לא עיין בהרע״ב שלימ״ד לפי שעה שלא כהלכה כמ״ש כאן. והא דלימד שלא כהלכה מן התור״ה קאמר דדרשא גמורה היא זאת תורת להביא קרבן על כ״א וערש״י כריתות שם בספק בקושי התירו ל״ד דהלמ״מ הוא והלכתא כך הוה ועוד דאל״כ איך מביא חולין לעזרה ומיהו י״ל יש כח ביד ב״ד בקום ועשה כה״ג דבריהם ד״ת מלא תסור ואשר יורוך והיכא דאתנו הקילו כמבואר כ״פ ובשורש הח׳ וכאן התנו שיהא ממש דין תורה והדברים ארוכים אין עת האסף פה) והנה בדגים ודאי הדין עמו דלאו ד״ת הוה ואף לא דרבנן מאחר דיש לענג במאכלים אחרים. ובהג״ה בסמוך כתבנו מזה:

בא״ד א׳ אף פחות משליש יוקר יש לעשות תקנה משום עניים. שם דאם תקנו לאסור לאכול דגים כמה שבתות וא׳ קנה מקודם מותר יע״ש. ועוד סימן א׳ ב׳ בקהל יעשו תקנה בשוחט כו׳ כתב״ש ופריי שם וחולין פ״ק באיברי בשר נחירה שהכניסו לא״י ואין להאריך:

כתוב בספר עולת שבת כו׳ עמ״א פסחים ס״ח ב׳ ביצה ט״ו ב׳ ר״א אמר י״ט או כולו לה׳ או כולו לכם ר״י אומר חלקה״ו חצי״ו לה׳ וחציו לכם אמר רבא ה״מ בשבת דבעינן נמי לכם. הנה חלקהו חציו יראה ל״ד בצימצום רק מקצת לה׳ ומקצת לכם ומ״ע לאכול ורשות בידו רובו לה׳ או רובו לכם או חצי ממש ור״א סובר מותר להתענות בי״ט (כ״מ שם דאכילה רשות היא או כולו לה׳ ממש ולהתענות או כול״ו כלומר רובו לכם דהא צריך לתפלה ועכ״פ ק״ש ד״ת ואמר רבא כו׳ דבעינן נמ״י לכם קצת ואסור להתענות וקשה הא הלכה כר״י לגבי ר״א וכמ״ש בתקנ״ט א״כ מה השמיענו רבא ולזה תי׳ הע״ש דל״ג נמ״י (עיין פרישה ג״כ הגירסא) ואמר רבא ה״מ ר״י בשבת דבעינן לכם רובו והמ״א הקשה דזה לא יתכן ל״מ לגירסא נמי ואף למאן דלא גרס נמי הפירוש ה״מ ר״א אף דאין הלכה כמותו וכ״ה בטור דה״מ ר״א. ובר״ן ת״ח עונג להם אכילה בשבת מתענגים בהם יותר ולשאר עמא עונג ת״ת אבל אין חיוב דוקא רובו לכם: ועיין ר״מ פרק ששי מהלכות י״ט הלכה י״ו כשם שמצוה לענג בשבת כך בי״ט ובהלכה י״ט משמע דשוין המה. ועא״ר אות וי״ו יע״ש:

שהשעה עמ״א בשבת פרק כ״כ קי״ח א׳ ועב״ח ומרש״י שם ור״ש פ״ח דפיאה מ״ז משמע במסקנא מוקי ההיא דפיאה כר״ע ומי שיש לו מזון י״ד סעודות יאכל א׳ ביום ובלילה לימי השבוע ולא יאכל סעודה ג׳ בשבת אבל הר״מ בפירוש המשנה פיאה פירש דלרבנן אוכל סעודה ב׳ סמוך לערב במ״ש ודי לו ומוציא הכל ולר׳ חדקא צריך לומר כר״ע אבל לרבנן דקיי״ל כוותייהו אוכל סמוך לערב כו׳. ומחולקין בזה אבל אם אין לו רק מזון ב׳ סעודות לשבת מודה הר״מ לדינא דלא יטול מצדקה בע״ש ועושה שבתו חול כר״ע. ואין אוכל סעודה שלישית. ומ״ש רע״ג ט״ס ואפשר רצ״א שם כתב מענין זה אם אין לו כדי לחלקם ועט״ז י״ד רנ״ג ב׳ הקשה על הפרישה ולמ״ש המ״א כאן הם דברי הר״מ ז״ל דלמסקנא לרבנן כדמשני מעיקרא. ועיין ר״ש פיאה כתב מזון שלש סעודות מוקי כר״ח מג׳ סעודות מקשה כן אבל ב׳ סעודות לא מקשה כלום וכ״ת דקשה איך סתם ב׳ סעודות הא בשבת כו׳ א״כ לא מתרץ כלום ואין להאריך:

גם מה פריך י״ד סעודות חמסרי הויין הא יש לחלקה ודי לסעודה שלישית כזית או כביצה למ״ד קודם חצות יוצא ידי סעודה שלישית ואי״ה ברצ״א יבואר עוד בזה וכאן אין להאריך:

לוין בריבית כו׳ בהיתר וא״ל ידחה עשה דאכילת שבת ללאו כו׳ חדא בעידנא כו׳ ועוד דהמלוה עובר. ומ״ש ב׳ סעודות מיירי ביודע שבליל מ״ש יתנו לו סעודה אף שאין נחלקת בלילה וע׳ בס׳ חמד משה יע״ש:

לכבוד עמ״א עשה כלומר דל״ת לכבוד השבת שיהיו לבינים לשבת והמחבר כתב מפני כבוד השבת נתן טעם דוקא חמישי ולא ששי שיהיו פנוים אבל סעודת שבת טוב יותר שיקנה בע״ש עיין א״ז ה׳ וא״ר אות ט׳ בזה:

לעשות עמ״א בד״מ כתב כאן הראה לתר״ב ושם פי׳ הא דרבי חייא מפקד לרב בזיי״ן ימים בשתא אכול היינו זיי״ן ימי החול בין ר״ה ליוה״כ כי בר״ה חייב לטהר עצמו ולפ״ז בזיי״ן ימי החול שבת בכללן קאמר ואף דעונת ת״ח בשבת יאכל במי פירות עמ״א ר״פ (משמע עונת ת״ח בשבת לא בי״ט עסי׳ ר״מ ואה״ע ע״ו) ובד״מ פירש דבי״ט לשין בבתיהם והקשה כן א״כ בשבת אין לשין דאל״כ ליכא כ״א ששה ימים דבזיי״ן יום א׳ שבת והמ״א תי׳ דרבי חייא הוה מקדש עפ״י ראייה ונשארו ח׳ ימים ויום א׳ שבת נשארו ז׳ ימי החו״ל ממש ואדרבה מוכח מטור דבשבת אופין בבתיהם ולא בי״ט ומש״ה בר״ה הוצרך לטעם חייב למהר ואם יאכל פת שמא יטמא הגוף מדבריהם ובשבת בבתיהם מסתמא בטהרה וזיי״ן ימי החול הוצרך והיינו מקדש עפ״י הראייה ועיין ס׳ ח״מ ולמ״ש א״ש:

בד״מ תר״ב צ״ע במ״ש משכמת ואופה בע״ש בב״ק פ״ב משמע גם בחול כל שצריכה לאפות שתהיה בשחרית שתהא מצוי לעני וע׳ ר״מ פכ״א מה״א ח״ה ולד״מ דגרס בע״ש א״כ משכמ״ת משום כבוד שבת שתהא פנוי׳ אח״כ ובגמרא אמר שיהא מצוי פת לעני. גם מ״ש אע״פ שאין ראיה דבלא״ה היתה אופה מ״מ רואין דאית בי׳ כבוד שבת מדנקטו ע״ש צ״ע דמשכמת בע״ש דוקא. וי״ל חדא מתורצת בחבירתה דגרס בע״ש ובגמ׳ אמרו הטעם דשייך אף בחול כפירש״י לשם ולמה נקטו ע״ש ש״מ דרכם היה בע״ש לכבוד שבת ומכינה גם לימות החול או נקט המצוי ש״מ דאות כבוד השבת בזה. וא״כ הר״ב כאן תרתי קאמר א׳ כבוד שבת שנית שיהא בטהרה ועתה שאין לנו טהרה מ״מ פת ישראל כו׳: ואי״ה בסוף הסי׳ יבואר לענין שומן בלחם שבת יע״ש: