תנור עמ״א תוס׳ ע״ז כ״ב א׳ ד״ה לא כר״ת דלא כר״י. והמחבר פרט ה׳ דברים ושד״ה ותנו״ר לאשמעינן איסורא בתנור והיתרא דהתנו בשדה ורחיים של מים י״ל אע״ג דרבנן (עמ״א רנ״ב ך׳) ומרחץ א״י למה מזכירו ועב״י ובר״מ ה״ש פ״ו ומ״ש שאם אין עושין כלום היינו שמי שאופה בו מסיק התנור ואופה ונותן שכירות בעד התנור הוה כעכו״ם ויהודי שיש בהמה בשותפות שהבהמה עושה המלאכה שהביא הב״י בשם ריב״ש דאף דלא התנו שרי בהבלעה ומ״ש וכ״כ הר״ן וכמ״ש בהג״ה היינו דאם בחול שניהם מתעסקים יחד לא יום נגד יום שרי ואין נראה כשלוחו ה״ה כשאין עוסקים כלל דינא הכי. ומ״ש דאל״כ אפילו התנור ליתסר בא״ר א׳ הגיה אפי׳ התנ״ו ליתסר ולא הבינותי דהתנו הוה כאילו הבהמה קנויה לעכו״ם בשבת וכן התנור והמ״א ז״ל פירש הטעם דאין מוטל על ישראל המלאכה. וע׳ אות ג׳ ואי״ה שם יבואר:

אם עמ״א ובס״ב מיירי בסתמא חולקין בשוה ולא הזכירו מלא לי בא׳ בשבת מה שחסר בשבת דלא כט״ז ב׳ ושם ביארתיו ולכאורה סבור הייתי לומר כשהתנו מעיקרא כן וגם אח״כ באו לחשבון כן אסור ובס״ב התנו סתמא וכמ״ש הב״ח בי״ד רצ״ד כמ״ש באורך בט״ז ב׳ וב״י בשם תשובת הגאונים בהכי מיירי אבל מדכתב הראב״ד והוא סובר אף התנו סתמא כל שבאו אח״כ לחשבון אסור עב״י ומ״ש דאי עכו״ם שלוחו כ״ה ברש״י ע״ז כ״ב א׳ ד״ה מותר ועב״י אבל בשם התרומות התנו שלא יהיה ישראל חלק ביום השבת וע׳ לבוש ומב״י משמע דחדא הוא עם פירש״י וא״ש לרש״י התנו מ״מ שכר שבת שלא בהבלעה אסור גם מ״ש רש״י ד״ה אסור שכר שכת דגל״י דעתו היה נראה וגל״י וע׳ אות א׳ וצ״ע בזה ואין להאריך:

וחלקו עמ״א רש״י חולק עם רי״ו לרש״י סתם לא הזכיר מעולם וחלקו סתם הא נטל עכו״ם בשבת בלא אמירת ישראל ובחלוקה אמר הישראל אתה נטלת שבת ואני א׳ בשבת אסור ולרי״ו גם זה איבעיא דלא איפשיטא כל דנטל עכו״ם בשבת בלא אמירת ישראל אף שאמר ישראל אח״כ אתה נטלת כו׳ לא הוה כשלוחו ולהר״מ אף חלקו סתם אסור וא״י מ״מ שכר שבת שלא בהבלעה אסור:

יו״ד הביא דברי הב״י מ״ש אם אין לאופה חלק בו עכ״ל (חסר מלת ב״י) ועב״י בזה במ״ש בשם התוס׳ ע״ז כ״ב א׳ ד״ה לא בשם רבינו אלחנן יע״ש ולב״י ר״ת התיר בכל התנור של ישראל והתנו מעיקרא ולר״י אין צריך להתנות ור״א דעת שלישית דאף התנו לא מהני והלכה כר״ת וכ״פ הרא״ש ודלא כהג״א. אבל המ״א פירש דהרא״ש שינה וכתב מעשה דר״פ גבה חצ״י תנור דהיה שותפות ממש הא כל התנור ישראל לא מהני התנו וז״ש בהג״ה באשד״י ואם אין התנור של ישראל אסור מדכתב חצ״י תנור ומיהו דין דר״ת אמת ור״א אמת דר״ת דמתיר בהתנו מעיקרא בהבלעה ור״א דאוסר שלא בהבלעה והשתא אם שותפין ממש אף שלא בהבלעה שרי דל״ש שלוחו ולא שכר שבת דביום השבת בתנור של עכו״ם לחוד כאילו אין לישראל חלק בו כלל אבל כשאין לעכו״ם חלק בגוף התנור שלא בהבלעה אסור שכר שבת ובהבלעה שרי אם התנו מעיקרא אלא מתחילה שתפו שיסיק האופה בכל יום מחלוקו כל יום ואח״כ אמר טול אתה ג״י הוה כמחליף וע׳ תו״ש אות ג׳ פירש כן כדי שלא יסתרו דבריו לאות וי״ו וא״י דמ״מ הואיל וכל המלאכה על העכו״ם האופה ויש לו שכר בריוח למה יאסור ודומה לרמ״ג כשנתפרסם שהוא באריסות וזה קושיית הא״ר אות א׳ וצ״ע. ואי״ה באות ו׳ אבאר עוד ועיין אות א׳ ולמ״ש כאן א״ש יע״ש בזה:

עוסק עמ״א מ״ש ה״ה לכאורה כ״ש הוא:

אדעתיה עמ״א ואף במקום דאסור להשכיר תנור כאן הכל יודעים כו׳ משא״כ כשכל התנור לישראל באות ג׳ יע״ש. ומ׳ש על ע״ש עיין א״ר אות ו׳ ותו״ש ח׳ פירשו דבריו יע״ש. ומ״ש בתו״ש אות ה׳ לחלק בין אות ג׳ לכאן יבואר אי״ה באות וי״ו מזה וכאן אין להאריך:

בהבלעה עמ״א הראה לאות ג׳ וכתבתי שם מה שצ״ע וי״ל דהתנו מתחלה דקאמר ר״ת היינו כל יום חצי ריוח או טול אתה ג״י ואני ג״י אבל אם בתחלה אמר טול אתה בשבת ואני בא׳ בשבת דהוה שכר שבת שלא בהבלעה אף שאח״כ חזר מזה ואמר ג״י או כל יום חצי ריוח אסור דהוה כמחליף ועדיין צ״ע. וראיתי בא״ר אות ח׳ בקונטרס שהגיה כת״י דלפ״ז בההוא דלעיל נמי שרי בהבלעה בלא התנו יע״ש:

דמי עמ״א שצריך קנין חדש:

להשכיר עמ״א נראה מדבריו היכא דא״א לבטל השיתוף שרי בהבלעה ולא חיישינן למ״ע בתנור במקום שאסור להשכיר משום פסידא כי הא שרינן מ״ע דלאו מדינא אבל שלא בהבלעה דמדינא שכר שבת אסור אף פסידא כמ״ש ברמ״ד אות י״ח וסובר מ״ע י״ל בפסידא כי הא אבל לא מה שמדינא אסור. והכא דאפשר לבטל השיתוף למה מותר להשכיר הא איכא מ״ע באין פסידא ותירץ דיש לעכו״ם חלק בו ל״ש מ״ע רק שכר שבת ובהבלעה מותר ושלא בהבלעה אסור ול״ד למכס דהתם בקונה סחורה כמ״ש המ״א שם ולא סותר מכאן לשם ועיין ח״מ ותו״ש אות ח׳ ולע״ד כמ״ש. ולס״א אות ה׳ יע״ש: