אגרת עמ״א עב״ח הוקשה לו ברייתא שבת י״ט אין משלחין אגרות אא״כ קצץ מאי אריא אגרת כלים לכובס נמי קצץ דוקא לתוס׳ ורא״ש (וכ״פ המחבר ברל״ב ס״ב אם קצץ לו דמים) ותי׳ לומר דקצץ שרי אף אגרות דכת״י ניכר שרי בקצץ והמ״א תי׳ משום לא קצץ ולא קבוע בי דואר אין משלחין אגרות דוקא הא שאר כלים מותר כשיכול להגיע לביתו בעוד יום ואי״ה ב׳ יבואר בזה יע״ש. ועא״ר א׳ אגרת אין בו מלאכה גמורה ובפרט לדידן לית רה״ר גמור אפ״ה בעינן קצץ. ומ״ש מותר לשלוח כליו וחפציו בע״ש א״י מהו אם קצץ פשיטא ואם לא קצץ דינו כעורות וכובס ברצ״ב צריך שיגמר בע״ש כו׳ ואי דאין לנו רה״ר ודוקא אגרת דניכר כת״י זה א״י מנין לו זה ועמ״ש אות ב׳ אי״ה מזה:

אי לא קבי״ע כו׳ עמ״א עט״ז מזה וסובר המ״א דאף לפירוש זה ליכא קולא ואף ב׳ חששות חיישינן שמא לא יהיה בי דואר בעיר וגם האיש שכתב אליו לא יהיה דהשתא אף שנרשם למי שייך אסור ועא״ר אות ג׳ ומ״ש המ״א מכלים כו׳ היינו מספק שמא לא יהיה פנאי וכדומה אף שיודע ודאי שעכו״ם יעשה בשבת כל שאפשר קודם השבת שרינן בלא קצץ אף לב״׳ש וכ״ש לב״ה וא״כ אמאי מחמירין כאן מספק שמא לא ימצא האיש בביתו ויצטרך לילך כו בספק כזה לא היה ראוי לאסור אלא הואיל וכת״י ניכר מש״ה אוסרין כה״ג וז״ש בסה״ת רכ״ב הביאו הב״ח דוקא אגרת אסור בלא קצץ היינו דאי לאו אגרת אלא כליו שא״י של ישראל לא חיישינן שמא לא יהיה האיש בביתו ויצטרך לילך אחריו דבספק כי הא לא מחמירין בדרבנן ודוקא אגרת דניכר חיישינן בה טפי וברנ״ב אות ח׳ דכתב המ״א באגרת שמא לא ימצא בביתו עם טעם דניכר בעינן (ובא״ר ג׳ תמה עליו ולמ״ש א״ש) דהשתא סה״ת נמי סובר כלים לכובס בעינן קצץ דוקא וכדכתיבנא דלא כב״ח שסובר סה״ת דלא כתו׳ ורא״ש יע״ש ועיין אות א׳ דאגרת א׳ לא קביע אסור היינו חששא שמא לא יהיה בביתו וזה דוקא אגרת כת״י דניכר הא שאר כלים וחפצים שאין ניכרים שרי בע״ש בלא קצץ כל שיכול להגיע בע״ש לשם ולא חיישינן שמא לא יהיה בביתו ויצטרך לילך אחריו כאמור. ומ״ש כתב של עכו״ם שרי שאין ניכר לא חיישי׳ שמא ימצא בביתו אבל אם רחוק. בודאי יש הפרש בין קצץ כו׳:

הסמוך עמ״א עיין כסף משנה פ״ו מה״ש הלכה כ׳ דתלינן לקולא ושמ״א מצינו לקולא כמו שמ״א חוץ לחומה לנו. ואם ידוע שביתו בקצה השני אסור ומוקף חומה דאז בתוך העיר אין מעביר כו׳ מ״מ י״ל כל שעוסק בשלוחו בשבת אפשר אסור:

ואפילו עמ״א כבסי׳ רנ״ב ס״ב בהג״ה וקרוב מאוד כולי האי לא חיישינן שיתעכב כ״כ ועסי׳ רנ״ב אות ח׳:

אע״פ עמ״א עיין אות זיין להמחבר דוקא כשעכו״ם התחיל ולהר״ב שהבין דאף שהתחיל ישראל שרי להמחבר בחנם צ״ל דאע״פ ה״פ וכ״ש כשהעכו״ם מסופק לגמרי:

בע״ש עמ״א האדון ז״ל תיקן בזה מ״ש מי״ט הביאו א״ז וא״ר זיין ב׳ דזה להר״ן פירוש ברייתא דלעיל ד״ה מותר (עמ״ש בט״ז א׳) אבל המחבר סובר בס״א דברייתא ב״ש (ובקצץ) ולב״ה בלא קצץ לעול״ם אסור א״כ אין קיום לדין זה בשכרו לימים דבד״ה נמי אסור ומש״ה הלבוש השמים הגהות רבו בס״א וכתב רק דין זה אבל המ״א סובר כי רמ״א סובר דאף לא קצץ כלל נמי שרי בד״ה והמחבר סובר דקצץ לימים הוה כאילו קצץ לגמרי כיון שאין מקפיד מתי ילך אלא דחשש להחמיר כר״ן בזה דבע״ש אסור וברייתא דלעיל להמחבר כב״ש ושנייה בלא קצץ כלל ועא״ר זיין והר״ב לא הגי״ה כאן דאף לא קצץ כלל דשרי בד״ה כב״ר כ״כ בס״א דאפי׳ קצץ כלל שרי והיקל בצורך:

שהרי עמ״א וכ״כ בס״ב במ״א אות ה׳ והר״ב כו׳ עמ״ש באות ה׳ וברנ״ב ס״ב משמע דעת המחבר דבחנם אף שישראל התחיל שרי:

מותר עמ״א לשון בכל גווני משמע אף שכר ולא קצץ דאי בחנם להמחבר אף ישראל מתחיל שרי כפי מה שהבין הר״ב בדבריו אות זיי״ן (והלבוש כתב בחנם וישראל מתחיל יע״ש עא״ר אות ט׳) והקשה דהא מ״מ עושה מלאכה בשביל ישראל ולא קצץ וא״א לגמור קודם שבת אסור כמו כלים לכובס בלא קצץ דאסור אף בקיבולת והעלה דאה״נ דוקא לחששא שמא לא ימצאנו הוא דלא חיישינן אבל אם אין שהות בע״ש להניח לשם אסור בלא קצץ דעכו״ם עושה מלאכה בשביל ישראל והביא ג״כ סייעתא מראב״ן דוקא בהגיע סמוך לבית א׳ שרי בלא קצץ אם עכו״ם הולך בלא״ה לשם:

ערב שבת עמ״א דהמחבר אף בס״א החמיר כר״מ לעולם אסור בלא קצץ מ״מ למאן קאמר לה והר״מ מתיר כה״ג דס״ל דהוה קצץ אף דהר״ב ברמ״ד כתב לכ״ע לא הוה קצץ אף להר״מ מ״מ בב״י מסופק דלהר״מ י״ל אף בשכרו לכל המלאכות שרי ויש דעת התוס׳ ורא״ש בלא קצץ שרי מש״ה היקל כאן בד״ה והר״ב לא הניח כאן כלום דלדידיה לצורך מותר בד״ה וכאן אף באין צורך ועא״ר אות יו״ד ובסימן רמ״ד אות י״ז כתבנו מזה: