שלא עמ״א ציין על שלא דל״מ דאם פגע בתפילין עם כיסם דיניח ציצית קודם אפי׳ קפידא אין כאן דכ״ז בתיק ל״ש אין מעבירין ומסי״א לכאורה דהמחבר כתב אסור להוציא כו׳ והוא תשובת ר״י גיקמליא (באר הגולה צ׳) ולא כתב רבותא יותר כהר״ב דמעביר ש״מ דאם אוחז בימין ש״י ובשמאל נוטל מתיק ש״ר ומניחו משמאל אין מעביר כיון דעדיין אין מתוקן לפניו שקשור ברצועה עדיין ומ״מ ע״פ קבלה אסור להוציא (עב״י בשם ר״י גיקטליא) ומכ״ש כשהם בתוך כיסן. ואין נראה דאימא דאפילו ע״י אחר אסור אלא כמ״ש הט״ז שם אות יו״ד ומדלא הזהיר המחבר שיעשה כיס קצר כמו שהזהיר כאן ש״מ דאף אם יטול בתוך כיס ש״ר יניח שם ויבחין ויקח ש״י ומה בכך הא אין מעבירין ש״מ בתוך תיק כ״ש כאן ועמ״ש שם אי״ה ועסי׳ כ״ח ס״ב ומ״א ד׳ שם וצ״ע:

מזומנים עמ״א וכן בתדיר ושאין תדיר אם אין התדיר לפנינו א״צ להמתין ואי״ה יבואר והמחבר שכתב טעם מעלין בקודש הוא מהרי״ו ובב״י לא הביאו כלל עיין פרישה:

א״צ עמ״א כלומר דרוצה להמתין בביתו שיצא עם ציצית ותפילין כמ״ש בזוהר ועב״י לזה כתב הרב דא״צ להמתין ובמבואות המטונפות עיין מ״ג אות י״א מסופק שם אם יודע וודאי שילך דרך מבואות המטונפות וע״ש אות ט׳ וכאן אות ה׳ בזה ובי״ד רל״ב סעיף יו״ד בט״ז ט״ז דכ״ז שלא פירש בשעת הנדר צריך התרה ועא״ר ו׳ משכים קודם אור הבוקר אין שייך אזהרת הזוהר דעדיין לא מטי זמן:

בביתו עמ״א התם חשיבות וכאן תדיר אלא דאפילו בתדיר אם אין רוצה לעשות שניהם מיד ל״ש תדיר קודם ועיין רפ״ו ס״ד וברכות כ״א א׳ בתוד״ה הלכה ורבינו יונה שם דבכוונה תליא מילתא אלא שיש שיטות שם דשאני מנחה דעיקר זמנה מט׳ ומחצה בחידושינו הארכנו בברכות ואי״ה שם יבואר:

ושם עמ״א הראה לתקנ״ד אות י״ח דברחוב יהודים ועכו״ם מצוים שם מותר בנעילת הסנדל וכאן נמי אין ללבוש בביתו רק בחצר ביה״כ שיבואו לביה״כ ויאמר אשתחוה ביראתך כמ״ש הזוהר אן הוא יראה עב״י:

יכוין עמ״א והמניחין תפילין דר״ת קורין ד׳ פרשיות אז עב״ח סימן ח׳ שצריך שיכוין בתפילין וציצית כן יע״ש ומיהו אם לא כיון רק לשם מצוה בלבד יצא דיעבד:

ויניח ועמ״א עמ״ש בט״ז. ואם הניח ש״ר תחלה ובירך עליו א״צ לסלק מעליו הש״ר ועט״ז מ״א תרפ״ד ד״ה וא״ר שם ח׳ דאין זה סותר לפסק רמ״א שם יעמ״ש בסעיף ו׳:

תפילין הלמ״ד בדגש ל״ח מ״א והוא מגזרת פלל ששורשו בירור או ויכוח. ואפשר משורש פלא או פלה מענין הבדל שהבדילנו ה׳ מן העמים ועיין במ״ג ותחסר כי לא תנוח באמצע. ודגש הלמ״ד עם היות אחר ת״ג יבוא שם מתג באפשר. ואם משורש פלה אין הלמד בדגש כאשר שר הבחור. ותפילין יו״ד נון הרבים א״ו אמאי לא יו״ד מ״ם בעברי ואפשר מצות לשון נקיבה שמצוה מולדת עוד מצוה וזה דוחק ורבים על ד׳ בתים בשל ראש ובש״י ד׳ פרשיות כ״א מ״ע עיין ר״מ פ״ד מתפילין הכ״ו ואי״ה יבואר בסי׳ ל״ז שוב ראיתי מחלוקת להערוך תפל שורשו ותשבי כ׳ פלל שורשו עמ״ש בהקדמה למ״א בזה ויו״ד נון הרבים תפלה לשון נקיבה במסכת כלים תפלה של יד או תרגם י״ן רבים ע״ד בנין ובנן ובהקדמה הארכתי:

על המ״א הטור בכ״ו פסק על ש״י להניח לבד וכמ״ש הר״ב לקמן אלא כאן בכ״ה כ׳ שהרא״ש היה מניח ש״ר קודם הברכה דברכת של ראש חוזרת לשל יד הבין הב״י דמצות תפילין קאי נמי אש״י (וידיה סותר לכ״ו ומהרא״ף פירש דחוזרת על ש״י כלומר להניח תחלת המצוה בש״ר ומצות גמר עיין פרישה) מ״מ כחדא חשיבי. והביא מקרא מצות ה׳ ברה כו׳ (תלים י״ט ט׳) בפת״ח הוי״ו אע״פ שקאי על כל המצות ועיין רמ״א שם דקאי על מצות ציצית (וכחכמים דר״י מצוה אחד ראיתם וזכרתם או כמ״ש בקידושין פ״ק כל העושה מצוה א׳ כו׳ והנה ברה יחיד קשה. ובסידור תפלה להר״ב המדקדק הגדול מו״ה זלמן הענא ז״ל הסכים בחולם וכמ״ש הט״ז באות ו׳ (עמ״ש שם) מצות ה׳ ברה קאי על השם הפועל ומצוה משא״כ מצות תפילין פעול יע״ש:

בשכמל״ו עמ״א בר״ו ס״ז והלבוש השמיט בשכמל״ו עא״ר ט׳ דעיקר כר״ת ולרווחא אומרין בשכמל״ו. ויש להסתפק אם יענה אמן אחר על מצות בשומע מחבירו דברט״ו אין עונין אמן אחר ברכה לבטלה וזה ספק היא. לענות אמן אחר עצמו עיין רט״ו ס״א דנהגו רק אחר בונה ירושלים בשכמל״ו יאמר אחר שהניח ש״ר דאל״כ הוי הפסק:

להעביר עמ״א. ואם הניח ש״ר ובירך אין להסיר עוד דמה דהוה הוה וימהר להניח ש״י דיהיו לטטפת בין עינים עא״ר תרפ״ד ה׳ ואם בירך על ש״ר להניח שטעה סבור ש״י מניח יראה דיברך על ש״י מצות כי שתי ברכות קאי על תרווייהו כמ״ש הטור כאן וכפי הבנת ב״י (עיין אות ט׳) ולהניח קאי נמי על ש״י וצ״ע:

עובר עמ״א מלת עובר קודם והפירוש שעשה כל הדין לא על המלה ועי׳ קס״ז ט׳ ותרצ״א י״א וסי׳ ח׳ בברכת להתעטף יע״ש. ואם לא בירך עד אחר הנחה יברך דמצוה שיש לה משך זמן הוא. בש״ר קודם הידוק ולא בגלוי ראש יכסה בטלית:

קודם עמ״א דהוי קודם דקודם:

אסור עמ״א גורם ברכה (רט״ו אות ו׳) ג״מ לאיש״ר דאסור בחול ובחה״מ דאין מברך מותר איש״ר אבל שיחה בטילה עבירה וחוזר נמי מעורכי מלחמה עי׳ אות ז׳ ואם חבירו מוציאו בברכתו אפי׳ בירך חבירו על מצות והניח ש״ר והוא עדיין לא הניח ש״ר והפסיק בדיבור צריך הוא להחזיר ולברך שתים ואם הפסיק קודם שבירך חבירו על מצות מברך הוא להניח. ול״ד לקס״ז ס״ו ובהג״ה אפי׳ להר״ב דשם אין מחוייבין לאכול המוציא וגם שם חלקו אחרונים עט״ז ח׳ ומ״א י״א ואם בירך עש״י להניח והלך לחדר אחר עסי׳ ח׳ סי״ג בט״ז ומ״א שם ועא״ר כאן אות י״ד:

להניח עמ״א פירשתיו יפה בט״ז אות ד׳ להרז״ה הטעם דלהניח רק אש״י קאי וכמברך שתים עש״ר רק והיו הויה אחת לשתיהן אבל מדכתב הב״י דברי רז״ה ולא סיים כמברך משמע דלמאן דנהג כר״ת נמי ממשמש והיינו די״א תפילין כ״ז שממשמש מברך וכאן המחבר כו׳ לכן מהיותר טוב ממשמש ועתה אני רואה כוונה אחרת כאן דהמחבר כאן סעיף יו״ד דשומע ושותק ולרז״ה משמע דאסור דהוי היסח הדעת ובעינן הויה אחת לשתיהן כדבעינן למימר קמן אי״ה באות י״ז ומש״ה לא הביא דברי רז״ה בספרו הארוך דהוה כמבר״ך עש״ר שתים ואפ״ה בעי משמוש ולפ״ז אם בירך להניח בלא משמוש א״צ למשמש עוד ומ״ש סימן י״ב לכאורה ט״ס וצ״ל סעיף י״ב כאן. ומ״ש באות כ״ב מזה:

אם עמ״א דוקא דיעבד הא לכתחלה אסור ויראה כאן אסור אפי׳ בחה״מ דבלא״ה אסור להפסיק ביניהן וכמ״ש באות י״ד ומיהו למ״ש באות י״ז דאיש״ר שרי בתה״מ ה״ה לצורך תפילין כל שאין שיחה בטילה ובחה״מ דאין מפסיק בין ברבה למצוה שרי לכתחלה ויש נראות הך דינא דאם שח היה להמחבר לאשמעינן יותר רבותא אם שח בין ברכת להניח ובין הש״י אין חוזר ומברך וי״ל לדיוקא הא לכתחלה לא אפי׳ בין הש״י להש״ר דלהניח קאי נמי אש״ר לדידן נמי וכ״ש להמחבר:

לא עמ״א. הנה המחבר סידר דין זה בכאן לא בסעיף ט׳ דאסור להפסיק והלבוש באמת בס״ט כתב אסור להפסיק ביניהן שיהא הויה אחת לשתיהן (הם דברי רז״ה הביאותיו בט״ז ד׳ ומ״א ט״ו ואפילו איש״ר אסור ואם שח חוזר ומברך ואפי׳ בחה״מ אסור מטעם שכתבתי (היינו הויה אחת לשתיהן והיסח הדעת אסור בהו בין זה לזה יע״ש) ובסעיף יו״ד כתב דין דלצורך אין חוזר ומברך ואיש״ר שומע ושותק שרי דדוקא לחזור ולברך ברכה שא״צ אסור. הנה לכאורה דבריו סותרין דבס״ט כתב הטעם משום והיו הויה א׳ לשתיהן ומשמע נמי איש״ר בחה״מ אסור כנראה מסידור לשונו שם ואיך כתב בס״י הפך מזה דהאיסור רק משום גורם ברכה ועוד דנראה להרז״ה ז״ל אפי׳ שומע ושותק ומכוין אסור דאע״פ דלא הוי הפסק מ״מ הויה א׳ ותכיפה א׳ לשתיהן והיסח הדעת אסור בין זה לזה כמ״ש הלבוש בס״ט עצמו. ולכאורה המחבר מש״ה שינה וכתב איש״ר בס״י לחלק דלעיל חוזר ומברך וכאן אין חוזר ומברך והוה כמו שח לצורך תפילין דיעבד שרי ולכתחילה אסור ואיש״ר הוי מלצורך דהא מחויב לענות איש״ר ושייך שפיר לדין זה כאן לכתחלה לא ודיעבד אין צריך לחזור ולברך (עב״י מרדכי בשם ר״ת ושם כתב ונראה מדבריו שצריך לענות וכאן בש״ע הסכים דהוי ממש כמו לצורך תפילין ודי דיעבד לא לכתחלה) לזה כתב המ״א דאינו כן אלא חוזר ומברך וכמ״ש בב״י בשם רא״ש ורשב״א אגור (דבזה שווין כולהו דחוזר ומברך דלא כמרדכי אלא אי שרי להפסיק לרא״ש אסור ולרשב״א שרי ופסק בש״ע כרא״ש לגמרי). ומ״ש בחה״מ שרי איש״ר כ״מ בב״י בשם הרא״ש דאין איסור כ״א שגורם ברכה הא חה״מ שרי אבל לרז״ה י״ל דאסור אבל הש״ע יראה דאין סובר כן דא״כ מכוין ושומע נמי אסור. וכדכתיבנא ועא״ר אות י״ד:

אחר שקשר עמ״א וכן נוהגין העולם ואין זה הפסק ועא״ר:

לא יתקן עמ״א המחבר כתב משו״ת ר״י גיקטלי״א דמכיס אסור להוציא אפי׳ ע״י אחר דליכא מעבירין והר״ב כתב דע״י עצמו אפי׳ שניהם לפניו אסור ע״י עצמו אפי׳ הש״י בימין וש״ר בשמאל כשמניחין ש״ר להניח ש״י הוה מעביר ע״מ ועמ״ש רמ״א אות א׳:

לא נהגו כן עמ״א עשה פשרה ברכה מעומד ההנחה בישיבה ועא״ו־ אות ח״י בשם רש״ל בתשובת צ״ח מי לנו גדול מר״ש מקינון אחר שלמד קבלה היה מתפלל כתינוק בן יומו דמי שלא ידע להשיג סודה על נכון בקל יבוא לקצץ בנטיעות ע״כ יהיה הברכה והנחה בעמידה:

נשמטו עמ״א ואותן שהולכין לפעמים עד חצות בתפילין ומסיחין מהם עפ״י הרוב אם נשמטו ראוי לברך אלא דלמעט בברכות עדיף:

וי״א עמ״א. דבה״כ שאין רחוק אין מברכין וכן נוהגין דלא כמ״ש בט״ז לברך יע״ש. המחבר לא כתב דאימת דממשמש בהו מברך אפי׳ הם במקומן דדיעה יחידית הוא התוס׳ בסוכה עב״י ועמ״א אות ט״ו כיון לתוספות די״א דממשמש יברך. ואפשר נמי דה״פ לעיל דימשמש ויזיזם ממקומן דלהמחבר צריך לברך כשהזיזם אדעת להחזירם מיד והוי ספק ספיקא שמא כהמחבר בכאן. ושמא הפי׳ שח מברך שתים ב׳ על של ראש. לכן טוב שיזיזם ויברך עש״י להניח כו׳ וגם לרז״ה א״ש טפי: ומ״מ י״ל להמחבר לעיל להניח פוטר ש״ר וי״ל דמ״מ ברכת להניח עדיף טפי דימשמש בש״י:

ובתחלת עמ״א. בב״י כתב דלאחר ההידוק מברך דהוי כהזיזם אדעת להחזיר׳ מיד דחוזר ומברך ועד״מ וא״כ היה להר״ב להגיה כאן אפי׳ לאחר ההידוק אין מברך לפי מ״ש י״א שלא לברך באדעתא להחזיר מיד ואף די״ל דעשיית הקשר הוי הפסק גדול והואיל ונעשה ההידוק וחיילא הברכה מש״ה צריך לברך וכמ״ש באות כ״ד מ״מ מדלא הגיה הר״ב באם לאחר ההידוק והניח ש״ר הותר ההידוק דא״צ לברך כמו בחלצן אדעתא להחזיר מיד ש״מ דכאן גרע מהזיזם אדעתא להחזיר כיון דהותר שלא בכוונה וכמ״ש באות כ״ה. ומ״ש למ״ש השל״ה באות כ״א דנשמטו שלא מדעת אפ״ה א״צ לברך ה״ה לאחר ההידוק נפסק הקישור י״ל קצת ועוד דשאני עשיית הקשר דהוי הפסק גדול ואהא דאם הותר ש״י לאחר הנחת ש״ר הול״ל כן באות כ״ה דלדידן בשם של״ה א״צ לברך כאן. ומיהו לדינא גם הט״ז כתב באות י״ג דנפסק הקשר לאחר ההידוק אין מברך. ובהותר ההידוק לאחר ש״ר נמי לשל״ה אין לברך:

קודם עמ״א והכלל בזה דבעשיית הקשר דהפסק גדול הוא יש חילוק אם נפסק לאחר ההידוק דחיילא הברכה קצת אעפ״י דשייכא להניח גם עש״ר (להמחבר ואף לדידן) מ״מ בהפסק גדול צריך לברך משא״כ בהותר ההידוק לחוד דהוי כאילו שלא במקומן דאזלא לה מ״ע דוקשרתם שהוא ההידוק אז אם הניח ש״ר דחיילא הברכה לגמרי חוזר ומברך אף להר״ב דהוי כנשמשו שלא מדעת משא״כ כשלא הניח ש״ר לא חיילא הברכה לגמרי דלא הניח עדיין ש״ר דעליה קאי ברכת להניח ג״כ אז אין חוזר ומברך ועט״ז י״ב וי״ג:

מהדק עמ״א ואף הר״ב יודה לזה דגרע בנשמטו שלא מדעת מאלו הזיזם אדעת להחזירם מיד ולדידן א״צ לברך כמ״ש באות כ״א וכ״ג:

ולא עמ״א ולא הבינותי דמה״ב נ״מ דאפי׳ בחה״מ המניחן בלא ברכה או תפילין דר״ת המניחן בלא ברכה או ש״ר להמחבר אז א״י בו בגזול בלא יאוש משום מה״ב אע״ג דלא כתיב לכם אבל יאוש ושינוי רשות או ע״י שינוי מעשה וכדומה לית מה״ב רק שלו עסי׳ תרמ״ט ס״א:

נהגו עמ״א הכל לפי מה שהוא אדם אם אין לו גוף נקי ומתיירא שמא יפיח יסלק מיד ועסי׳ ל״ז ס״ב דמש״ה אין מניחם כ״ה:

ג׳ קדושות עמ״א ברכו וקדושה דיוצר אור וקדושת תפלת י״ח וקדושה דסדר ובא לציון ד׳ קדישין חצי קדיש של ברכו וח״ק לאחר תפלת י״ח וק״ש אחר ובא לציון וק״י. ולפמ״ש לפרוס על שמע לאחר תפלת י״ח בלחש מותר להחליץ לאחר ק״ש מיד:

שיחזירו עמ״א היינו שמגלה ראשו עסי׳ ל״ח אות י״ד במ״א וט״ז שם ולפ״ז ש״י דליכא גילוי או בש״ר תחת טל״ג שרי:

קודם עמ״א ומשמע שא״צ להמתין עד ק״ש שנראה חולץ לפני המלך מ״ה הקב״ה שמיד עומד בתפלה ועא״ר כ״ה דיחלוץ בר״ח אחר קדושת וב״ל כשאומר יה״ר שנשמור חקיך בעוה״ז כעין של בני מערבא ועב״י באן על כי ממשמשי מברך:

וה״ה עמ״א לא מצאתי בלבוש ועא״ר כ״ה. ועט״ז סי׳ ל׳א ב׳:

כתר עמ״א ועמ״ש בט״ז אות ט״ו מזה בעניו תפילין ר״ת: