לתנור עמ״א שבת י״ח ב׳ ומ״ש רל״ו ט״ס וצ״ל רנ״ד ס״א ושם להמחבר תרתי בעינן טוח וקשה וכאן אף שאין טוח דקשה טפי וער״מ פ״ג הי״ג י״ד וכ״ן לאו לגמרי דומין. וכן כאן ביורה טוחה מדכיר דכיר כפירש״י שם וברנ״ד טוח לא מהני אי לאו דקשה ג״כ אבל התוס׳ שבת ח״י ב׳ ד״ה ביורה כתבו דאין דרך להגיס כמו לחתות ומתורץ זה עוד כתבו דמיהדק טפי ועא״ר כאן ב׳ ומסתימת המחבר משמע כתי׳ א׳ בתוס׳ ואי״ה ברנ״ד יבואר עוד וכאן אין להאריך:

משום עמ״א פירשתיו בעזה״י בט״ז אות ה׳ הסוגיא ודברי הפוסקים. ואמנם דברי האדון ז״ל הם כפשטן דהמחבר נקיט לישניה דהטור וכפירש״י (ובר״מ פ״ג מה״ש הי״ז שמא יגיס בה ותו לא והלח״מ פירש צובע כתוס׳ וביארתיו בט״ז) משמע כתי׳ הא׳ ברא״ש פ׳ כירה דף מ״ם ב׳ סי׳ י״א דסמנין לצבוע בהם צריך בישול לעולם (ול״ש בהו כ״צ) הא אי לאו טעמא דמבשל שרי כמו בקדיר״ה תבשיל כ״צ שרי בשי״ח סי״א אלא מיהת בצמר כתב שם אפי׳ קלט העין אסור להגיס ביורה עקורה אי מטעם הטור כאן דלעולם צריכים הסמנים בישול ול״ש בהו כ״צ או כטעם הר״ן דלא יחרוך דרך הצובעים להגיס וממלאכת הצביעה היא וחייב משום צובע וא״כ בכלי שני או אין יס״ב שרי להנך טעמים אבל התוס׳ שבת י״ח ב׳ ד״ה דלמא משום צובע וכפשוטו וכמ״ש הרא״ש פ׳ כירה בתי׳ הב׳ דנכנס הסמנים בצמר (ולא כפי׳ הר״ן) וא״כ אף בכ״ש ואין יס״ב י״ל דחייב מ״ה כה״ג ונ״מ לפסולי עדות או לומר לעכו״ם שבות דשבות במקום פסידא (ועיין לקמן בענין טלטול מן הצד ויבואר אי״ה) ובסי׳ שי״ח במ״א אות מ״ג פי׳ משום צובע לאו היינו פירוש הרא״ש בתי׳ א׳ וכתוס׳ אלא פירוש הר״ן וכמ״ש בב״י שמשם לוקח וכמו שציין באר הגולה באות ט׳ ומש״ה לא סיים שם שנקלט הצבע ודי לו בביאור משום צובע וכאן סיים דכשמגיס בה נקלט הצבע הוא הדבר אשר דברנו וכתב שם צובע לא תי׳ א׳ דסמנים לעולם צריך בישול דלר״ן כמאב״ד ל״ש בישול וסמנים לא גריעי עכ״פ ממאב״ד (עב״י בשי״ח הביא דברי הרא״ש דכירה ועב״ח ולמ״ש י״ל דהטור סובר בדעת אביו הרא״ש דכמאב״ד בעודו רותח יש בישול ד״ת בתי׳ א׳ וכאמור) ואפשר שהאדון ז״ל שם בשי״ח אהיתרא קמהדר דטעמא שלא יחרוך וממלאכת הצביעה היא וצובע כר״ן הא סמנים בלא צמר ליכא חיוב תורה במגיס דלא כרא״ש בתי׳ א׳ אע״ג דהמחבר פסק כמאב״ד יש בישול סמנים שנתבשלו כ״צ עכ״פ מותר ובב״י הביא בסוף הסימן רק דברי הר״ן וכאמור. באופן שדברי האדון ז״ל מאירין כספירין. וראיתי להתוספות שבת כאן אות ד׳ ובשי״ח אות כ״ז כתב מרורות על מאורן ישראל ואין ראוי לכתוב כן על האדון ז״ל דנהירין ליה שבילי דנהר דיעה. ושוב ראיתי בהגאון המפרש בירושלמי (דפוס דעסוי״א) הקשה כעין זה על המ״א ולמ״ש אתי שפיר ואין להאריך ובשי״ח אי״ה יבואר עוד:

והוי יודע דקלט העי״ן רק מראה הצבע ועדיין לא נצבע שפיר ובירושלמי פריך לה מהו מיתהניי א״ר אבוהו כגון אילין קורייאי דלא מקפידין וכתב הגאון המפרש שם אם לא נצבע כ״צ כו׳ קורייאי שם העיר או אדנות (מלשון נפיק לקרייתא או קורא) ומשמע ודאי כל שלא נצבע כ״צ עדיין יש משום צובע הלכך לרא״ש ותוס׳ דנכנס הצבע אף בכ״ש כה״ג אסור וה״ה לר״ן וכל שקלט העי״ן ל״ד וכדכתיבנא ועא״ר ופ״ק דשבת ואי״ה בשי״ח יבואר עוד:

ייחד עמ״א לכאורה חסר ב׳ תיבות כחמצו של עכו״ם בבית עכו״ם כמו חמץ ריש פיסחים ייחד לו בית אין זקוק לבער יע״ש ברש״י ובתוס׳ אבל באות ה׳ הטעם דייחד קנהו מע״ש ואי״ה שם יבואר:

ויש להחמיר עמ״א ברמ״ו אות וי״ו בשאלה אין איסור להשאיל כליו לעכו״ם בשבת רק מפני איסור הוצאה ובעיר מוקפת שרי משא״כ במכר משכון ויש טעם הר״מ ז״ל פ״ו משבת שיאמרו שמכר לו בשבת (ומ״ש הלוהו בשבת זה משום הוצאה) ואפילו מוקפת אסור ולא יתלה בשאלה הואיל והאמת דמכר לו וכמ״ש ברמ״ו אות ה׳ משדה וכ״ש בסחורות דאין דרך להשאיל דלא יתלו. ובאלם היקל בייחד וט״ז ג׳ היקל בלא ייחד ובייחד לצורך הפסח והפסד אפשר להקל באין אלם עא״ר ג׳ ושכירות ג״כ לא מהני ועמ״א אות ה׳ ואי״ה שם יבואר ואם כלי שעושין בו מלאכה אסור אף במוקף חומה בשאלה אא״כ יצא מפתח ביתו מבע״י שלא יאמרו בשליחותו של ישראל עושה מלאכה בשבת עמ״ש ברמ״ו:

להחמיר עמ״א עסי׳ תמ״ח במ״א ה׳ דעכו״ם לא קנה מישראל כ״א כסף ומשיכה לסימטא עי״\ד ש״ך יע״ש ומשמע דאף הגבהה אין קנין לעכו״ם ואי״ה בתמ״א יבואר ומש״ה מכירה ולא משך עד שבת נגמר המקח בשבת אבל ייחד במקומו ומסיק למה דקיי״ל אפילו שכירות לא קניא כ״ש ייחד א״כ אין היתר. ומ״ש בת״מ במ״א אות א׳ ומ״ש בתמ״ז קיי״ל לאסור היינו בעני ישראל משום לפני עור עמ״א שם ד׳ וט״ז א״ו מ״מ שם העלו דאף עני עכו״ם אסור מה״ט שיאמרו שנתנו להוציא עב״י וגם מגמרא אין ראיה דפטור ומותר משום שבת עט״ז אות ג׳:

אם עמ״א ועיין אות יו״ד בנותן חלוק ישראל הניכר שהוא של ישראל אם יודע ודאי שיעשה בשבת במקום מפורסם אסור ליתנו לו אם לא בספק שמא לא יעשה בשבת:

בטובת הנאה עמ״א ברמ״ז ס״ב להמחבר בחנם עדיף טפי דהוה כקצץ משא״כ כשלא קצץ ומצפה לשכר וא״י כמה וכמ״ש הר״ב בהג״ה ואם כו׳:

אסור עמ״א ועמ״ש ברמ״ז במ״א אות ב׳ בכתב דניכר אין סותר לכאן וכאן בד׳ וה׳ שרי אף שלא לצורך ויכול לגומרה קודם השבת שרי אף לב״ש במשנה שם ואפילו לא קצץ שרי כה״ג:

אם עמ״א דשכר ולא קצץ גרע מבחנם להמחבר חנם עדיף דמותר ליתנם בע״ש דהוה כקצץ כו׳ ובחנם מוחה בשבת כ״ש בשכר ולא קצץ ועב״י יש איזה ט״ס במ״ש וצ״ל שכר וקצץ ועב״ח וא״ר זיי״ן:

טוב עמ״א כוונתו דכאן טו״ב לחוד ורמ״ד כתב בס״ד אם מלאכה מפורסמת (ובמקום מפורסם מ״א שם י״ג עמ״א שם ובט״ז אות וי״ו) מדינא אסור כמו מחובר לעשות בשבת ע״כ פירש דכאן שאין שם ישראל נקרא עליה בייחוד כו׳ והמ״א כתב דכאן ושם לר״א נתכוונו בספינה כו׳ ומדינא אסור בשבת. והנך רואה במ״ש שם הישרא״ל בה״א הידיעה כוונתו כן ובכתונת נמי טוב להחמיר ובתרס״ד סעיף י״א אם קצצו אף שישראל אמר לו לקצוץ והיה יכול מבע״י וקצץ בשבת שרי כל שא״י ולא יצא הקול שקצץ בשביל ישראל אבל ביצא הקול בשעת קציצה במקום מפורסם שעכו״ם קוצץ בשבת הרבה בשביל ישראל טוב להחמיר ולא מדינא דמ״מ א״י של מי הוא וליכא חשדא נ״ל. ואי״ה בתרס״ד יבואר זה:

ללבוש עמ״א פירש בהמחבר כאן דמתיר והרב מודה לו בצורך שבת ורע״ו ס״א בנר אוסר בקצץ אף רק לנר לבד (דכה״ג הוה קבלנות גמור כבסי׳ רמ״ד ס״ה מלאכה מיוחדת) שאני התם דמ״מ הדליק לצורך ישראל בשבת ואסור ליהנות ממלאכת שבת אף ע״י עכו״ם כל שלצורך ישראל משא״כ כאן עכו״ם אין עושה שילבש ישראל היום דוקא רק להשלים פעולתו ומש״ה היקל הר״ב לצורך כאן אבל פשיטא כל שהישראל אמר לו סמוך לחשיכה מדוע לא גמרת ואמר עכו״ם משא״כ בקצץ ה״נ פירושו כלומר דהתם לא הוה קציצה דמ״מ אדעתא דישראל משא״כ כאן הוה קציצה ועב״ח וא״ר אות ט׳ ולמ״ש א״ש:

בכדי עמ״א בתקט״ו אות גד״ה מבואר שם דהמחמירין כאן דוקא מלאכה ד״ת אבל מלאכה דרבנן יש להקל בקצץ לכ״ע ואף להמחמירין שם ב׳ י״ט של גליות בשני ימים בחנם הא קצ״ץ ושהה כ״ע מודים דבי״ט א׳ כ״ש מותר דל״ש שיאמר לו בי״ט שיהא מוכן לשני דקצץ הוא ועתו״ש אות ט״ז. וזה בכללם אבל במאכל דגים אם יש במחובר וצידה בקצץ אסור כל היום מוקצה כזה עמ״א שם א׳ ובאין במחובר שרי בו ביום באפשר ואפשר דמי לנר דיודע עכו״ם שעושה לשמחת י״ט וליום חול אין צורך לו דגים הוה כנר יע״ש וכמ״ש כאן אות י״א. ואי״ה יבואר שם עוד. ועא״ר יו״ד צידד להקל לאחרים כקצץ:

ואם עמ״א אף דס״ס בדשיל״מ לא מהני מ״מ כאן עדיף וסומכין בספק עליה דהא לצורך ג״כ סומכין על דיעה דמתיר ומ״ש רנ״ג (ט״ס רצ״ג) א״י מהו באות י״ח להסיר ע״י עכו״ם שא״א לכבות ולהבעיר וכאן מחלק אם אין הולכין בלא זה דביוש הוא היה מלאכה ד״ת:

ליקח עמ״א משמע מטעם עובדין דחול אסור אף ע״י עכו״ם שלוחו של ישראל ועא״ר אות י״ב בזה. ואף גומר מעי״ט אסור:

שעושה עמ״א מ״ש בעיר שרובה ישרא״ל אסו״ר וצ״ל בעיר שרובה עכו״ם מותר עא״ר אות י״ג בזה והיינו לטעם מראית עין אבל מטעם עובדין דחול ראוי לאסור לילך לביתו אף בחנוני ועתוס׳ שבת אות י״ט:

והוי יודע דעור ואח״כ כלי הוה נולד גמור ואפ״ה שרי דגמרו בידי אדם אין מקצה מדעתו ואף נתן ישראל עור שלו לעכו״ם לפני שבת וקצץ ועשה בשבת לא מקצה מדעתו דיודע דעכו״ם יכול לעשות בשבת ועמ״א תקפ״ז אות כ״ה קרן עכו״ם לאפוקי עשה מקרן שמונח בבית ישראל דמוקצה הוא ותדע דהא בגד לעכו״ם נותן משלו ונמי נולד הוא או עכ״פ מוקצה ושרי. ועתו״ש אות י״ט וצ״ע. ובשכ״ה במ״א או״ק יו״ד משמע לאוסרין בנולד שם בעינן דוקא רק גמרו בשבת וכאן סתם להתיר בכ״ע ולא הביא ב׳ דיעות ועמ״א תקי״ז אות א׳ המחבר סובר בשכ״ה ס״ד סובר שמא יאמר לעכו״ם ובחנוני לא גזר יע״ש א״ש כאן. וא״כ למאן דאוסר משום נולד גם כאן ראוי להחמיר אם לא כשכבר היו כלים רק נגמרו עתה דלאו נול״ד רק מוקצה שלא היה באפשר ללבוש כך שרי:

דאין עמ״א ועסי׳ רמ״ו מ״ש שם וב״ח וא״ר שם אות א׳ דעביד מעשה יש להחמיר לעצמו אבל דמנחי ומלאכה ממילא נעשית בתוכו לדידן א״צ להחמיר ואפשר נתכוין למ״ש א״ר אות ט״ו:

וטומנין עמ״א תוס׳ ח״י ד״ה ולימא יע״ש אפשר תיקן בזה דלכלל וטוענין ואח״כ לומר דאין מצוה אלא דכה״ג לית מ״ד בגמ׳ אף לב״ש דממילא ומ״מ שעורים לגיגית א״י ואין ע״ש בידי לעיין ביה:

והגת מבע״י עמ״א מבע״י קאי להתיר המשקין היוצאין בשבת דנתרסקו מבע״י גדול ע״י טעינת הקורה וליכא חיוב חטאת אבל להתיר הטעינה אף סמוך לחשיכה לכ״ע שרי דלא גזור אטו שבת:

בוסר עמ״א פי׳ דברי הטור כאן דלא התיר כ״א במחוסרין שחיקה מותרין המשקין היוצאין וה״ה לגמור בידים שרי כמו שכתב בסכ״א היינו בידים שהרי סיים לפיכך כתב הרמב״ם ז״ל מותר לגמור שחיקת הריפות הרי בידים מתיר ה״ה בוסר ושום ומלילות שמחוסרין רק שחיקה מותרין בידים. וכאן נמי לא התיר המשקין היוצאין כ״א במחוסרין שחיקה הא מחוסרים דיכה אסורין המשקין היוצאין דס״ל מחוסרין דיכה חיוב חטאת יש בהו ומחוסרין שחיקה אה״נ דגם בידים מותר ונקיט משקין בטור לומר הא מחוסרין דיכה אף משקין אסורים ומש״ה דילג כאן שום דאף לא נתרסקו כלל מבע״י משקין היוצאין מותרים דליכא חיוב חטאת כ״א זיתים וענבים ובוסר בכלל זיתים ומלילות היינו תבואה בשיבולת א״כ המשקה היוצא משיבולת הוה מפרק ממש ודש. אבל המחבר פסק כרי״ף ור״מ דבטעינת קורה מבע״י ומחוסרין דיכה ליכא חיוב חטאת הלכך המשקין היוצאין מותרים ובידים אסור עד שידוכו ומחוסרין רק שחיקה והשמיט ג״כ שו״ם דשום אף לא נתרסק כלל מבע״י המשקין היוצאין מעצמו מותרין דליכא חיוב חטאת ועתוס׳ י״ט ד״ה השום וד״ה רבי ישמעאל וקמ״ה א׳ ד״ה רבי יוחנן ובא״ר אות י״ו וי״ז ואפשר המג״א על הטור והמחבר הקשה כן והעלה דהני יש בהו חיוב חטאת ובסי׳ ש״ך ס״א תותים ורימונים בעומדים למשקין היוצאין אסורים אף דליכא חיוב חטאת כ״א בזיתים וענבים י״ל דעומדים למשקין דומה לזיתים וענבים וכולה חדא גזירה כה״ג. ועיין בח״מ ואי״ה בש״ך יבואר עוד. ועט״ז כאן אות ו׳ פירש דברי הטור בשכ״א יגמור מעצמן וקשה הא כתב לפיכך מותר לגמור שחיקת הריפות ועא״ר תמה בזה יע״ש:

להשמעת קול עמ״א לא הבינותי דלרש״י ח״י א׳ זילותא דשבתא יאמרו רחיים של פלוני עושה מלאכה בשכר ובשל עכו״ם שרי משא״כ לאגור הובא בד״מ כאן וב״י בסוף סי׳ של״ח השמעות קול ויאמרו שהיום נתן החטים וכ״מ מרמ״א כאן בזייג״ר שרי דהכל יודעין מאתמול א״כ י״ל ברחיים של עכו״ם נמי אסור כה״ג יאמרו הישראל נתן החטים בשבת עב״ח רמ״ו ס״ב. ומ״ש מתוס׳ ד״ה ולימא הקשו כולם עליו דא״כ מוגמר וגפרית מ״ט שרי ובכתבי א״א הרב ז׳ל\ התעורר בזה ה׳ יזכני להדפיס חיבורו בזמן לא כביר. וסבור הייתי לומר דלימא גזירה מפני הרואים דאוושא וכ״ע שומעין ויאמרו שבשבת נתן החטים ויבואו להתיר בשבת אע״ג דהשמעת קול וזילותא דשבת דבר חדש הוא כמ״ש הרא״ש מ״מ לימא זה אלא ש״מ דהוה גזירה לגזירה וגם ז״א דמ״מ חשדא איכא אף בדרבנן כמבואר בסי׳ רמ״ג ורמ״ד ואף די״ל התם אסמכוה אקרא חמיר טפי ומ״מ צ״ע בכאן ועיין במ״ז סימן רמ״ד אות זיי״ן מתיר בפשיטות לישב ישראל שם לשמור אף שלא במקום מצוה יע״ש:

במקום עמ״א דודאי לרבה דאוסר השמעת קול אף בפסידא אסור ואנן סוברים עיקר כדיעה דהשמעת קול שרי מדינא רק מחמירין ובהפסד מקילין וכן באו״ה כללא הוא כ״מ שהרב מתיר בהפ״מ הוא דמדינא שרי עיין בת״ח ופריי לי״ד בזה:

יש להקל עמ״א עסי׳ רמ״ד וסי׳ ת״נ ומ״ש שם:

במחטו בידו עמ״א שבת י״א ב׳ וכרבא דאין גוזרין גזירה לגזירה הלכך דוקא בידו לא בבגדו כשאין דרך להוציא בבגדו עסי׳ ש״א במ״א אות ט״ו ומש״ה אע״ג דכתב שם דנקובה חייב היינו באורחיה בהכי וכאן נקיט דבר פשוט בידו כ״ע חייב אומן ובאין אומן: ובכרמלית כו׳ ומחלוקת היא אם יש לנו רה״ר או לאו עסי׳ רס״ו ושל״ד ותליא בפלוגתא אי ספק מ״ה לחומרא גוזרין בספק ואי להר״מ כל ספיקא מ״ה שריא (אף בכרת וסקילה) רק מדרבנן הוה גל״ג ועיין יש״ש ביצה פרק המביא סימן בי״ת ביה״ש צריך למחות בנשים וכן יסד הפייט (בשבועות) לא תנאף בספק פן תענש בודא״י יע״ש ועיין בתה״א מזה והך בודא״י מן השמים הוא דבידי אדם אין עונשין מספיקא ועיין לקמן סי׳ תר״ח בה׳ יוה״כ סעיף ב׳ שא״י שמצוה להוסיף מחול על הקודש משמע הא ביה״ש פורשין וכמ״ש המ״א אות ב׳ וא״כ משמע דפסק הש״ע ספק מ״ה כודאי אלא שלשון זה הוא מהר״מ פ״א ה״ז משביתת עשור וסובר ז״ל ספק מ״ה לקולא:

אי לאו דמסתפינא מחבראי וכ״ש מרבותיי הייתי אומר שיש בו כרת לדידן נפיק מאשם תלוי וכתוב בהדיא מוחין בידם וספק לאו דנפיק מדאיצטריך להתיר ספק ממזר (עיין בתה״א) לאו מפורש הוא ואין מוחין בידם אלא דהמעיין בפ״ח מה׳ ט״מ דלדידן אשם תלוי איקבע איסורא אין ללמוד ממנו. ובפתיחה כוללת אי״ה אבאר זה:

בתפילין שבראש״ו עמ״א פירש לדינא דלא כדעת הב״י דבראשו בלא״ה שרי ובידו מותר דאין שוכחן אלא בידו אסור ובראשו צריך כו׳ ועט״ז אות ח׳ בזה:

שאין שוכחן עמ״א בסי׳ מ״ד במ״א אות ב׳ דמצוה מן המובחר יע״ש:

למשמש עמ״א לי העני יש בכאן הרהורי דברים והנני פורטם בעזה״י בגמרא לא יצא החייט במחטו שמא ישכח ויצ״א משמע לא יצא לרה״ר סמו״ך לחשיכה שמא ישכח ויצא משתחשך ויעביר ד״א ברה״ר עיין פני יהושע הא בביתו אין איסור סמוך לחשיכה ובר״מ ובש״ע שמא ישכח ויוצי״א משמע בביתו ויוציא לרה״ר משתחשך ובטור כבגמרא יע״ש וחנניא אמר חיי״ב אדם כו׳ עם חשיכה וכ״ה בר״מ פי״ט מה״ש הכ״ו אבל הט״ז העתיקו מצו״ה סמו״ך לחשיכה ולכאורה בין חייב למצוה ובין סמוך (ח״ש כמו סמוך למנחה) ובין עם חשיכה הפרש יש ובחדושינו הערנו בזה. ומב״ח נראה דחנניא עם חשיכה סמוך לחשיכה והוה גל״ג ורק מצוה מן המובחר ועמ״א נראה דודאי לא אמרינן כאן ספק דרבנן לקולא ובפרט במצוי שכל ימי החול יש לו דברים מוקצים גם כל היכא דאיכא לברורי בקל מבררינן אף בדרבנן עיין ר״פ למאי נ״מ נישייליה אף אם בטלו כו׳ והלכך אי משום שמא יצא לרה״ר לדידן דליכא כרמלית אין מצוה סמו״ך לחשיכה ויוכל ביה״ש למשמש ולשמא ישכח הוה ליה גל״ג כמ״ש באות כ״ג משא״כ מוקצה של כל ימות החול לא חשיב לספק דאיכא לברורי הלכך מצוה סמוך לחשיכה דביה״ש או בשבת ואי מהני והא אסור לטלטלו בהכרח סמוך מצוה. ועיין מהרש״א ז״ל ריש ביצה וספיקה אסורה משום דמוקצה יש לך סמך מ״ה מחמירין ביה ואין להאריך. ובחידושינו הארכנו עוד בזה: