שאצל עמ״א שצלי קדר שנפלט שומן מעצמו בלא מים שוה לכל דבריו לתבשיל בקדירה וכמבואר ברנ״ג ב׳ דיעות, ועיין לבוש כ״ב שצולין בשפו״ד א״ר א׳:

אמר ההדיוט הכותב ראיתי לרמוז בכאן פרט אחד בקוצר אף שאין ענין לכאן וזה הוא ברנ״ג ושי״ח מבואר דלח צונן יש בו בישול אחר בישול ויבש אין בו בישול אחר בישול מהו לח ומהו יבש ועיין מ״א שי״ח אות מ״ם משמע דתליא הכל באם הוא נקרש לפנינו אע״פ שנימוח באש יבש הוא ואם הוא צלול כמו שומן אווז בזמן החום שנשפך כמים (ובכבוש כל שמתנועע ממקום למקום הוה כבוש כמ״ש בפריי לי״ד ק״ה) אם צונן הוה בישול אחר בישול ולכאורה נראה דוקא מים ויין ושמן שאין האש פועל בו להכשיר כ״כ דנאכל חי ג״כ והבישול הוא החימום הלכך כל שנצטנן יש בישול משא״כ שומן אווז ומוהל הבשר דא״א לאכול כ״א ע״י בישול תו אף נצטנן אין בו בישול ומהא אמינא לה בי״ד קי״ג בש״ך ה׳ וט״ז ב׳ פנאד״ה בשומן דגים דאלו בשומן אווז אין בו בישול אחר בישול ולמה לא יצויר בצלול כו׳ אלא מסתימת הפוסקים משמע כל שהוא צלול ולח יש בו בישול אחר בישול בנצטנן וא״כ ה״ה צלי קדר המיחל כו׳ ואי״ה בשי״ח יבואר עוד אין מקומו פה. עמ״ש אי״ה באות יו״ד עמ״ש ברנ״ו בט״ז בתוס׳ שבת ועי״ט:

שממהר עמ״א אף בקדירה אסור כמ״ש ברכ״ג אות ד׳ ובסעיף ה׳ תורמסין שבת י״ח ב׳ ומשום דיש לפרש בטור ור״ש שאלו צריכין בישול רב וכדבעינן למימר לקמן אי״ה ומש״ה כתב זה בעבור שי״ל דוקא עססיו״ת מין זה וכן תורמסין ששלקו שש פעמים ועתה פעם שביעית מטהר (עב״ח) הא שאר דברים חיין שרי דאל״כ למה פרט תורמסין ועססיות לזה השמיענו כל מיני קטניות וה״ה ירקות זולת בשר אין נתרים חיין בקדירה וקרא חייא עיין גמרא ח״י וב״י:

ויתקשה עמ״א להמחבר והוא דעת הר״מ ז״ל פ״ג מה״ש הי״ג וי״ד וט״ו וי״ו שעיקר ההיתר הואיל וטוח נפיש הבליה ביותר ואם יפתח יצטנן הבשר מש״ה שרי וא״כ בשר בקדירה אפילו צ״ק אסור דלא קשה ליה זיקא ועיין אות י״ט הר״ב התיר פת שטוח בטיט לשיטתיה בהג״א ס״א דטוח ההיתר דמדכר דכיר בטוח כו׳ ובסימן רצ״ז אות י״ט וכמ״ש המ״א כאן אות ה׳. ועסי׳ רנ״ב במ״א א׳ אונין קשה להם הרוח אף באין טוח בטיט. ושם ביורה טוחה דמדכר וכאן להמחבר אסור צ״ל דמיהדק שם טפי או דאין דרך להגיס כמו לחתות וכמ״ש התוס׳ שבת ח״י ב׳ ד״ה ביורה דלא כרש״י יע״ש עמ״ש ברנ״ב מזה יע״ש:

שנתבשל עמ״א עסי׳ רנ״ג ס״א דשהייה אסור כמאב״ד באין גרופה וקטומה ובלא קדירה יש קולא בגדי או טוח ובקדירה אפי׳ טוח וגדי אסור דלא קשי ליה זיקא ואי״ה בט״ז אות א׳ יבואר בזה:

הכל שרי עמ״א אפילו נתבשל קצת דאסור ברנ״ב ס״א לכ״ע קודם כמאב״ד משא״כ טוח שרי דמדכר וכמ״ש המ״א וכרש״י שבת ח״י דמדכר כה״ג ולהמחבר כל בקדירה לא מהני טוח דאין קשה לו הרוח ואף צ״ק אסור להמחבר ואונין שאני דקשה ביותר ועיין אות ג׳ ועיין חמד משה ותיקן בזה מלת הכל אף דהר״ב אאיסורא קמהדר ויש מחמירין אגב אורחיה כתב מלת הכל כו׳ ועט״ז אות א׳ ובלבוש השמיט תיבת מחמירי״ן יע״ש ואי״ה בטורי זהב יבואר זה:

שהוא עמ״א אפיל״ו בתנו״ר אצל האש דאיכא חום ביותר חום התנור המקבץ חומו וחום אש אפ״ה אסור דלדיעה שנייה לא ס״ל חירוך כל שאין כמאב״ד אסור אף חי דממהר להתבשל בצלי בלא קדירה ולהמחבר שרי אף אצל האש בלא תנור. ואמר זה בעבור קושיית הט״ז א׳ דיש מחמירין הא יש קולא כמאב״ד לדיעה שנייה שרי דמפרשים בשרא אגומרי אצל האש ותנור מגולה ומותר כמאב״ד (שבת י״ח ב׳) ולדעה א׳ אסור זה דמפרשים בשרא אגומרי דוקא על גבי אש ממש כבסעיף ב׳ אז מותר כמאב״ד ולז״א דהר״ב דיבר בכאן בתנור מגולה קרי ליה אצל האש ונראה כמ״ש שהו״א תו מגולה היינו התנור ומש״ה השמיט הקולא דיש לומר דחשש לדעת בעל המאור ז״ל בשרא אגומרי בתנור פתוח דנקלט חומו טפי מש״ה כמאב״ד שרי דיתחרך ובתנורים שלנו (דין כירה להם ברנ״ג) אין היתר כמאב״ד כו׳ מש״ה לא כתבו הקולא ואצל האש על הכירה שלנו פשיטא דאין קולא כמאב״ד לסברא זו. ואף דיש קולא בקדירה כמ״ש באות ה׳ הכל שרי דטוח מדבר זה אין ענינו בסימן זה ואגב גררא כתב מלת הכל. ובט״ז אות א׳ יבואר עוד אי״ה באורך:

ע״ג גחלים עמ״א לדיעה שנייה באות וי״ו מפרשים בשרא אגומרי סמוך לגחלים כמאב״ד מותר ולדיעה א׳ שהוא הר״מ ז״ל אין היתר אלא ע״ג גחלים ממש צריך לומר שממתין ועסי׳ רנ״ג אות ח״י. עמ״ש באות י״ב מזה:

חצי בישולו עמ״א בי״ד קי״ג סעיף ח״ט ולהמחבר שם אם בשלו עכו״ם בשליש בישולו וגמר ישראל יש להקל בב׳ בנ״א ואנו נוהגין בלא״ה שם לקולא:

ואפילו עמ״א מלשון המחבר ואפי׳ גדי ולא אמר רבותא יותר ואפילו טוח בטיט לז״א דאינו כן כי מסתימת לשון הר״מ ז״ל פ״ג הי״ו מה״ש משמע דע״ג גחלים ממש אין היתר קודם כמאב״ד והיינו דלא קשה ליה זיקא דמונח ע״ג גחלים או פעם אחר. ולהר״ב שרי בטוח דל״ת דע״ג גחלים יפתח התנור שלא יתחרך ויחתה דתו לא דכיר ול״ש תרתי לא עבדי קמ״ל ועדיין צ״ע ועיין ח״מ:

למה עמ״א ולרמ״א שרי כמאב״ד אפילו אין על האש ממש באות ה׳ יע״ש מ״ש המ״י בת״ח כלל ע״ה למה בנצלה כמאב״ד מהני חיתוי ישראל כשהוא על האש ע׳ תו״ש אות ט״ו ובאמת צ״ע דל״מ לדעת הר״ב כאן וברצ״ג ס״א בשרא אגומרי ממש נמי כמאב״ד שרי כמו בקדירה ואפילו להמחבר כאן חיתוי כל שאין גזירה קרובה לא גזרו ומ״מ הוא משביח שנצלה לגמרי:

אם עבר עמ״א דיש פוסקין כרב אשי דשרי כשהוא מכוסה פי התנור אף שאין טוח בטיט ואע״פ דאנן קיי״ל כר׳ ירמיה דאסור באין שריק מ״מ לכתחילה ודיעבד כדאין הנך רבוותא לסמוך עלייהו (דוגמא מ״ש בברכות כדאי הוא ר״ש לסמוך עליו בשעת הדחק) וכללא הוא והראה לסי׳ רנ״ג אות ל״ז ומ״מ המורה צריך לעיין בזה מי הם החולקים ועסי׳ רמ״ד בי״ד בהנהגות או״ה:

סביב עמ״א להמחבר כל שנוגעין בגחלים הטמנה מיקרי ואסור כבסימן רנ״ג ס״א ורנ״ז (ט״ס רנ״ד) במ״א י״ז י״ח יע״ש ובשר ע״ג גחלים ממש מותר כמאב״ד בס״ב אף דהוי הטמנה כה״ג הא לק״מ דוקא בקדירה ונוגעת בגחלים הוי כהטמנה שמתחמם דופני הקדירה על ידי אש שתחתיה וכקופה שטמן בה אסור ע״ג גפת משא״כ צלי בלא קדירה ע״ג אש ממש לית כאן דרך הטמנה אף לרי״ף והמחבר ברנ״ג סס״א וא״כ ע״כ כאן הקדירה אין נוגעת בגחלים כלל אף מן הצד כל שנוגע״ת בגחלים הטמנה הוי ואסור משום הקדירה וע״כ הקדירה רחוק מהגחלים ופירות סביב הקדירה אין בכח המאמר ע״ג גחלים ממ״ש ואפ״ה שרינן דהוי כמאב״ד כמ״ש באות י״ג דלהמחבר בס״ב ל״ד ע״ג גחלים ממ״ש ה״ה אצל הגחלים ונוגעין בגחלים שרי דיתחרך ודוקא אצ״ל האש שאין נוגעין אסור ועיין אות זיי״ן להמרדכי כה״ג נמי אסור. ואי״ה ברנ״ז במ״א ח״י יבואר מה שקשה לשם ועיין ח״מ ועב״י רנ״ג:

אעפ״י עמ״א מ״ש תפוחים חיים צ״ל עצי יער דאין ראוין לאוכלן חיים עא״ר ט׳ ועי״ד סימן קי״ג בש״ך אות י״ט. וג׳ חילוקים יש בשר וכדומה שהן צריכין בישול רב קידרא חייתא שרי ברנ״ג לכ״ע אף באין גרופה בשהייה וירק ופירות קלי הבישול אלא שאין נאכלים חיין אסור בשהייה אף חיין עמ״א רנ״ג ד׳ ופירות שנאכלין חיין דינן כמאב״ד ולהמחבר ברנ״ג לדיעה א׳ אסור לשרותן בקדירה ולדיעה שנייה שרי ואצל האש בפירות חיין שטובים לאכול חיין להמחבר אסור ולהר״ב בס״א שרי וכמ״ש המ״א אות וי״ו ואי״ה בט״ז א׳ יבואר עוד וא״כ ליתן לקכלי״ן תפוחים סמוך לחשיכה להר״ב מותר:

שממהר עמ״א והראה לרנ״ג אות מ״ם ומ״א יראה דכאן איפשר דאף ע״י עכו״ם אסור דהתם יש היתר בצירוף דיש גדולי הפוסקים דאין בישול אחר בישול בלח וקר לגמרי כבסימן שי״ח סט״ו משא״כ כאן וכ״ש להט״ז שם אות ח״י דמפרש דהר״ב לא התיר אלא בחם קצת וע״ש:

פנים עמ״א עט״ז ב׳ ותראה שהאדון ז״ל כיון כוונה מיוחדת כמו שאגיד כי סובר שהטור ברמזים פסק כת״ק וכ״ד הר״מ ז״ל וכמ״ש בפי׳ המשנה דאין הלכה כר״א ולא חזר מז״ה בחבורו דהלכה כת״ק נגד ר״א (ול״ג ראב״י) וכפירש״י ר״א לחומרא פליג ומיהו אחררה לחוד קאי וז״ש של״ה ובודאי אין לומר דפליגי במציאות רש״י ותוס׳ אלא דכ״ע בפת שאין גחלים בתנור כ״ע מודים דמודבקין נקרם תחלה ובחררה ע״ג גחלים נקרא תחלה פניה נגד האש (דע״ג גחלים נוגעים או סמוך והעד מ״ש הר״ב בס״א בהג״ה על גב״י אש וא״נ ממש מ״מ נכבין למטה במקום מושב החררה) ור״א בחררה לחומרא וה״ה בפת לחומרא נגד התנור וירושלמי אין חולק עם בבלי מודה ר״א בלה״פ שאין קרוי לחם עד שיקרמו פניו בתנור כלומר כלפי חוץ וכלומר דל״ת ר״א לקולא פליג אלא לחומרא וה״ה דהמ״ל מודה בפת כאן והשתא הר״מ ז״ל והטור פסקו כת״ק דבאין אש סגי המדובקין וביש אש סגי נגד אש ומיהו הדר מפירושי שפי׳ ר״א לקולא פליג יע״ש. ובחידושינו הארכנו ועט״ז אות ב׳ וכאן אין להאריך ודלא כפי׳ הב״י. עסי׳ קס״ז מ״א ב׳ מ״ש שם:

למעלה עמ״א עט״ז ב׳ שזה חולק ופוסק לחומרא כת״ק או כר״א לחומרא: ומ״ש בגרופה שרי הא תנור דש״ס אסור עיין אות ט״ו ועיין ירושלמי פת זריזין יותר אפשר לפרש להחמיר בפת יותר קמ״ל זה. ועוגה שאופין בבעקי״ן כפת היינו שתחתון המדובק לקרקע הכלי נקרם תחלה כמו בקרקע התנור ולהמחבר די בכך ואם ממילא צריך כמאב״ד מה שבתוכו: ולמ״ש המ״א באות וי״ו וט״ז א׳ לדיעה אחד כמאב״ד כל שאין ע״ג אש ממש אסור צריך לחלק בין פת וחררה דנאפית כך בלא חתוי ובין תבשיל. עמ״ש הט״ז רל״ו בתו״ש וי״ט יע״ש:

בשוגג עמ״א ועיין סעיף זיי״ן ומ״א אות כ״ג ואי״ה שם יבואר:

אסור עמ״א ובחידושינו שבת ד׳ ג׳ ע״ב בתוספות ד״ה התירו הארכנו וכאן אין להאריך:

טוח עמ״א ועיין אות ה׳ בזה דלהמחבר עיקר הטעם שיתקשה ופת לא שייך זה ועיין אות ג׳ ובט״ז א׳ להלבוש משמע דגם המחבר סובר זה:

רק עמ״א דוקא כה״ג שא״א לאכול בשבת ולמ״ש יש זמן רב משא״כ בתנורים שלנו ס״ז אין איסור רדייה אסור ליתן פת אף למ״ש דשמא ימלך ויאכל בשבת ויחתה וברנ״ז אות ב׳ יע״ש ובאות ה׳ ודיעבד שרי הא לא לכתחילה ה״ה בכל התבשילים לכתחילה אסור וכאן הואיל וא״א לאכול בשבת דאסור משום רדיה ליכא למיחש ואי״ה ברנ״ז יבואר בזה:

אפילו במזיד עמ״א עיין עירובין ד׳ ק׳ בזה ואפילו שוגג דלא פשע מיקרי פשיעה דהיה לו ליזהר. ועסס״י ס״ו במ״א כ״ט וט״ז ה׳ ואי״ה שם יבואר. ומ״ש לכאורה דוקא בשבת הא ביה״ש דלית סקילה וחטאת אין מתירין לרדותה אם יתבשל ביה״ש ממש כולו (כמאב״ד עסי׳ שי״ח) מדלא כתבו רבותא כ״א שוגג ומזיד ועסי׳ רס״א ובחידושינו שבת ובש״ו משמע דניחא דליעבד איסורא זוטא ולא איסורא רבה וצ״ע בזה ועתו״ש:

מותר עמ״א עיין אות ח״י דרדיה שבו״ת היא ולשון המחבר שלא ירדה במרדה משום עובדין דחול ויש בזה כמה שיטות הארכנו בחדושינו שבת ועיין ר״מ הלכות ק״פ בזה בשבות במקום וזמן מצוה יע״ש. עמ״ש באות שאח״ז אי״ה:

יותר עמ״א חררה משמע שאין לצורך שבת אפ״ה נוטל מע״ג גחלים בשבת לאכול הימנה והא דמותר בתנורים שלנו יותר מג׳ סעודות בהדביק בהיתר כמ״ש בס״ה דרודה כדרכו לצורך שבת הא יותר לא בתנורים שלנו מותר אף יותר ובתנאי שיאכל בשבת ועיין אות י״ז ועיין אות כ״א בתנורים שלנו נמי כ״ז שלא נאפה מוקצה הוא עיסה אין ראוי לאדם עא״ר אות י״ז:

לתוך התנור עמ״א ותנור דידן ככירה דמי וטוח להר״ב שרי עמ״א אות י״ט ועיין לבוש ב׳ טעמים י״א שצריך בישול רב ולא יספיק להם כל הלילה כו׳ ומא״ר אפילו לא יספיק להם יום ולילה נמי אסור ולפ״ז תורמסין בבישול ראשון נמי אסור ועב״ח ולפ״ז נ״מ קצת ואי״ה ברנ״ט יבואר בזה:

כשאינם עמ״א דל״ת דכופח בקש בעי גרופה כדעת הטור ברנ״ג קמ״ל דהר״ב מדשתיק שם אודויי אודי ליה דכופח בקש לגמרי ככירה ועט״ז ברנ״ג אות וי״ו:

שלמים עמ״א ובא״ר כ״ב התיר בבעי להדחה דלא חיישינן שמא יחתה אלא בבעי לאכילה ושתיה דוקא ועסי׳ רנ״ג אות מ״א וכאן אות י״ו ואי״ה ברנ״ט יבואר עוד בזה ודע דזה לדיעה שנייה ברנ״ג ס״א דלדיעה א׳ אסור בפירות ג״כ אא״כ בנוגעים בגחלים להמחבר ולהר״ב עכ״פ בצלי שאצל האש עיין אות וי״ו י״ב י״ג בזה: