חמורו עמ״א רמ״ו במ״א אות ה׳ שכירות קניא לחומרא ומ״מ שם משמע דרק חומרא בעלמא א״כ טוב יותר באפשר ליתן על החמור של עכו״ם מלעבור אמירה לעכו״ם שבות. ועיין אות ה׳ כאן לאו דמחמר שייך אף בבהמות שאין שלו היינו שמנהיגה בעודה המשא עליה ועשה עקירה והנחה ד״א ברה״ר אסור מ״ה בלאו אבל שביתת בהמתו בלא מנהיגה בקול עשה בבהמתו לא בבהמת חבירו ועא״ר אות א׳ הקשה מאות ה׳ וא״י מהו ואי דיגזור שמא יחמר מנין זאת ועוד דאין הבהמה שלו כ״א של העכו״ם יחמר אחריה ועתו״ש ובאות וי״ו צריך זהירות הרבה בבהמה שלו:

כסוי עמ״א ברמ״ו אות יו״ד ואפשר אף מתנה ע״מ להחזיר מהני ועתו״ש שם. ולא יהיה מחמר דאף בהמת חבירו חייב משום מחמר כמ״ש באות ה׳ יע״ש:

משחשיכה עמ״א הט״ז ציין מנותן כיסוי ואפשר דמבע״י קוצץ ושרי ולא יזכור לו בפירוש שיוליך בשבת ומש״ה ציין כאן ועט״ז א׳ ועתו״ש. וכ״ה בר״מ פ״ו מה״ש הכ״ב יע״ש ועיין אות ח׳:

אם עמ״א ועא״ר אות ה׳:

משום מחמר עמ״א ובא״ר אות א׳ הביא בשם לחם משנה פרק מי שהחשיך דנראה מפוסקים דבהמת חבירו אין חייב משום מחמר (דבתרוייהו כתוב בהמתך ולר״ן י״ל הואיל דטעם מלאכה הנעשית בין שניהם הוא מה לי בהמתו או של חבירו וער״מ פ״ך מה״ש הא״ב) ועיין סי׳ רמ״ו במ״א י״ב בחצר אם שייך מחמר ע״ש ולמ״ד לית רה״ר בזה״ז אמירה לעכו״ם הוי שבות דשבות במקום הפסד כבסי׳ ש״ז ס״ה ועל בהמתו כל שהוא משום שבות בבהמתו לא גזרו עמ״א ש״ה אות וי״ו רק לחש״ו או פחות מד״א בזה שייך פלוגתא דשל״ד פ״ב כאן יע״ש עיין אות ג׳. ואפשר קאי אהנך ועט״ז מ״ש שם עיין אות זיין אי״ה יבואר שם:

מניח עמ״א שבית״ה צריך זהירות יתירה ולכך טוב לעכו״ם משא״כ אם אין החמור שלו רק חשש דמחמר יכול להזהר בקל שלא יחמר כי העכו״ם יחמר אחריה טוב יותר על החמור כמ״ש באות א׳ ואפשר אף בהמת ישראל חבירו לפני עור ל״ש בכאן דחבירו א״י כלל ואנוס הוא טוב יותר יתן על החמור ועכו״ם שיש עמו יחמר אחריה:

וי״א עמ״א פסחים ס״ו ב׳ ד״ה מחמר כלאחר יד אע״ג בשבת קנ״ג ב׳ והלא מחמר ומשני לאחר שעקרה יד ורגל ולא מנהיגה דחמורו הולך מעצמו משא״כ טלה צריך לחמר ממש וכ״ת ה״מ לשנויי בו ושבות במקום מצוה כו׳ דהא במשנה אסור שבות כמ״ש התוס׳ בד״ה הנח וגם ליכא למימר שבות דבהמתו קיל טפי הא שבות עצמו הוא שמנהיגה בקול ולרש״י ד״ה שיש דפירש כלאחר יד לא שכיח א״כ בהכרח צ״ל כלאחר יד אלא דהתוס׳ סוברים דכה״ג במנהיגה בקול ליכא שבות עצמו ושרי במקום פסידא וכ״ש במקום מצוה ויש לראות למ״ד שבות דשבות במקום מצוה שרי אמאי לא עשו כך להניח לאחר עקירת יד ורגל והוה שבות דשבות ושרי בכל דבר מצוה בלא פסידא כבסי׳ ש״ז ס״ה וי״ל דוקא אמירה לעכו״ם שרי שבות דשבות במצוה לא שבות דשבות ע״י ישראל ועדיין צ״ע ועמ״ש ברמ״ו במ״א אות י״ב ואי״ה בט״ז יבואר עוד בזה:

מ״ש רוכב ע״ג בהמה אי הוי למעלה מי״ט בא״ר אות ח׳ הקשה מביצה ל״ז ב׳ דהוי ס״ד לומר אין רוכבין משום תחומין ואכתי י״ל ברגליו נגררים הא יושב כולו עליה וגבוה י״ט אה״נ. ומ״ש עגלה גבוה י״ט והיינו רחבה ד׳ בלא הגלגלים דהוי רשות לעצמו ליכא מחמר ושביתת בהמתו כמ״ש בשבת ח׳ א׳ כוורת דזורק רשות ומעביר ד״א ברה״ר פטור וכל שבגופו פטור בבהמתו מותר. וה״ה גבוה יותר מי״ט אע״פ שאין רחבה ד׳ דמקצתה למעלה מיו״ד יע״ש:

יש ליזהר כשעומד בשבת ברה״ר עגלה עם סוסים ריקנית שלא להגביה קול ויהיה כמחמר אפי׳ בהמות אחרים כבאות ה׳ יע״ש וכ״ש עגלות נמוכין בימי חורף שקורין שליטי״ן דאין גבהן עשרה ובמזיד לוקה מ״מ לא מלקות ד״ת אף אם נאמר דיש לאו במחמר ער״מ פ״ך מה״ש הא״ב ומפסל לעדות מדרבנן כמבואר בח״מ ל״ד יע״ש:

מבע״י מותר עמ״א אות י״א ובח״מ נתכוונו לד״א כי המ״מ בפ״ך מה״ש ה״ז נתכוין שהרמב״ן ורשב״א אין אוסרים כ״א בשבת הא מבע״י י״ל דשרי והרמב״ם סתם וסובר אף משתחשך א״צ להניחו כשהולך יע״ש והמעיין במ״מ שם יראה מבואר ממ״ש ז״ל טעם לדבריו כו׳ וממלת אפשר דסובר כמפרשים ולדידהו ודאי סובר בשבת כרמב״ן ורשב״א אבל כוונת המ״מ דרמב״ן ורשב״א (בשבע שיטות והר״ן) אוסרים אף בנתנו מבע״י לחש״ו דודאי לבהמה אין חילוק בין ליתן מבע״י או בשבת להניחה כשהיא מהלכת כו׳ אבל עכו״ם וחש״ו ודאי לכתחלה יש ליתן מבע״י בעכו״ם וקוצץ ובחש״ו דלאו ליספי בידים בשבת אפ״ה כתבו ז״ל דמניח כשהם מהלכים מששע ליה להמ״מ דאף מבע״י צריך לעשות כן וכתב דנ״ל להר״מ דא״א מבע״י לעשות כן בחש״ו (וא״ש בפ״ך הו״ז כתב מי שהחשיך בדרך במשנה ובפ״ו הלכה כ״ב וקדש היום דהתם בעכו״ם מיירי משא״כ כאן אי משום חש״ו נקיט סתם ובנתנו מבע״י א״צ להניח כשמהלך ואפשר עוד להר״מ בשבת אסור אף כשהוא מהלך דמ״מ איסור דרבנן לא התירו כ״א בעכו״ם א׳ בהמה מותר וצ״ע א״כ הר״מ אפשר סובר מבע״י כרמב״ן ורשב״א. ומ״מ אין כ״כ צ״ע על הר״ב מאחר דאין מבואר כן בדבריהם וא״נ המ״מ סובר כן בדבריהם הר״ב לא מפרש כך. ואי ממ\ש המחבר י״א שמניח כשמהלך ומשמע מבע״י דבשבת כ״ע הכי ס״ל (ולא הוי למכתב י״א) דליספי ליה איסורא בידים משמע מן התורה אסור כמבואר פרק חרש ואיך התירו משום פסידא וא״כ היל״ל וי״א או למה התיר הר״ב עדיין אין זה כ״כ קושיא עיין סימן שמ״ג בב״י ובר״מ ה׳ מ״א פי״ז הלכה כ״ז אסו״ר משמע לכאורה ד״ס והנך ג׳ קראי דמייתי בפ׳ חרש ה״ל ג׳ כתובין ואפי׳ בידים הוי רק איסורא דרבנן ובפסידא לא גזרו ועב״ח כאן והדברים ארוכים ואי״ה בשמ״ג יבואר זה וכאן אין להאריך:

פחות עמ״א וכ״כ הט״ז אות ד׳ הביא דברי רי״ו שצריך ליישב לא לפוש בכאן ועמ״ש מזה בט״ז:

סמך עמ״א דקצת מזיד דהיה לו לבדוק בגדים סמוך לחשיכה כבסי׳ רצ״ב ס״ב ובע״ז דף עי״ן ע״א דאמר ר׳ יצחק המוציא כיס בשבת מוליכו פחות מד״א (עמ״ש בט״ז אי״ה באות ד׳ מזה) משמע אף בשבת התירו לו פחות מד״א התם בשוכח היינו שלא היה כיס זה מבע״י ונתן תינוק שם הכיס בשבת ואנוס הוא ועא״ר אות ך׳ מזה:

הגיע עמ״א ועא״ר אות י״ז בשם הר״מ בפי׳ המשנה ובתי״ט דגם כאן זורק כלאחר יד יע״ש ובגמרא אמרו (קנ״ג נ) אי אפשר דלא קאים פורתא ומעייל מרה״ר לרה״י כלאחר יד וא״כ בבהמה נמי עובר על מ״ע דשביתת בהמה ועסי׳ תרנ״ו במ״ע א״צ לבזבז הון רב כו׳ יותר מחומש וכאן משמע פחות ג״כ שרי וצ״ל דהך א״א דלא קאי פורתא לאו עמידה ממש הוא לחייב עליה ד״ת וכעומד לכתף דפטור דלא היה עקירה והנחה כ״א בעומד לפוש ער״מ פי״ג מה״ש ה״ח יע״ש והלכך באדם הצריכו כלאחר יד לא בבהמה ומש״ה סתם הש״ע כאן:

נוטל כלים עמ״א דמשום צב״ח התירו אף יותר מט״ו סאין עסי׳ של״ג ס״א ומעגלה אף פחות מט״ו אסור לפנותו כלל מעגלה לדבר רשות:

לפי עמ״א עסי׳ ש״ח ורע״ט במ״א י״ב י״ג יע״ש ועי״ד קי״ו משמע ישינים לא חדשים וט״ז שם וי״ו מ״ש ב״ת לאו שבכללות צ״ע דחדא מיהא לקי כה״ג ואפשר כיון שאין מפורש אף חדא לא לקי ומיהו משמע ואסמכתא הוי כמו המשהה נקביו וכדומה ובחידושינו אשר ת״י כתוב כתבנו מזה ואין מקומו פה יע״ש:

שיכול עמ״א שבת קנ״ד ב׳ בבולס״א חתיכות זכוכית רחבות לחלונות הוי הפסד מועט וכלים הוי הפסד מרובה והרי״ף השמיטו וכן המחבר דסוברים אף בלא הפסד לית כאן מבטל כלי מהיכנו דביה״ש לא היו שם גם לא נתנן להניח לכל השבת ועסי׳ רס״ה במ״א אות ב׳ יע״ש וברייתא דטבל ועששיות י״ל ברברבי עיין חה״ר שם אלא בגמרא תירץ לה בבולסא. ולכאורה יש לומר ב׳ ביטול מהיכנו א׳ עושיהו מוקצה ב׳ מחברו בטיט וברס״ה בט״ז א׳ פירשתיו וא״כ כרים וכסתות דמבטל מהיכנו ועשהו מוקצה שאין ראוי עתה לתשמיש שכיבה בעודן הזכוכית עליה אפשר לפי שעה נמי אסור באין ח״מ ובולסא אסור משא״כ כלי בית קיבול דיכול ליתן בתוכו שאר דברים רק כמחברו בטיט י״ל הואיל ואי בעי מנער ומטלטל בכל עת לית כאן ביטול מהיכנו לפי שעה ואפשר מפני זה פירש המפרש כאן מהיכנ״ו מן מוכן שלו וברס״ה לא פירש כלום כי י״ל בנו בסיסיה לו ר שמבטל ממקום מושבו על שוליו כ״א מחברו לקרקע ולשלול דאף בכרים לפי שעה מותר אף בבולסא והבן זה. ועיין פני יהושע שבת מ״ב ומ״ג ובחדושי הארכתי וברס״ה בט״ז א׳ כתבנו שם:

מניח עמ״א רש״י ביצה ט״ו הביאו הב״י כאן:

דזמנין עמ״א לפוש חייב ולתקן המשאוי פטור דלא הוי עמידה ולא עקירה והנחה ובס״ז אות ט׳ וער״מ פי״ג מה״ש הל׳ ט׳ ה״ז כעוקר פירש בו המ״א יע״ש:

לא עמ״א עב״י. והמחבר כאן לא הכריע וע׳ בכללי או״ה. ובט״ז וי״ו יבואר אי״ה:

דה״ה לכיסוי עמ״א דלדידן דאין לנו רה״ר גמורה אף דאפשר פחות מד״א או חמור אפ״ה שרי לרוץ:

יכול עמ״א דמוקצה שבידו התירו לו לטלטל עד מקום שירצה וי״ל התם בכלי שמלאכתו לאיסור דהתירו לצורך גופו ומקומו התירו לטלטל עד מקום שירצה משא״כ מעות וכאן ההיתר משום פסידא שוב ראיתי בתו״ש באות למ״ד כתב מזה יע״ש:

ואם עמ״א ב״י ש״ט בשם אגודה ברחוב שאין בו עירוב (היינו שיתופי מבואות) ומ״ש דרשאי לרוץ תיקן בזה קושיית הטז״ז וי״ו ועיין אות ח״י ואי״ה בט״ז יבואר:

אסור עמ״א והא״ר אות כ״ו כתב די״ל לעיל זכה בה הישראל משא״כ כאן דלא הגביהו עדיין ישראל א״כ יכול הכותי לזכות לעצמו יע״ש. גם י״ל לדידן די״א דליכא רה״ר גמורה היה שבות דשבות לצורך גדול התירו כמבואר בסי׳ ש״ז ס״ח ואפשר מציאה נמי ואי״ה בט״ז יבואר עוד בזה באות דה״ו וכאן אין להאריך: