לומר עמ״א הוא דעת הרא״ש וי״א הוא דעת הר״מ ז״ל עב״י ועמ״ש אי״ה בט״ז אות ב׳ וג׳ מזה יע״ש. ה״ה י״ט עסי׳ תפ״ח במ״א ד׳ בזה:

באמצע עמ״א ובא״ר ג׳ בשם כמה פוסקים דהלכה כי״א וספק ברכה לקולא. ול״ת באתה חונן הוי ס״ס חדא דכבר כתבנו במקום אחר די״ל בס״ס אי מהני בספק ברכה ועוד דהמחבר והר״ב משמע דאין לחלק בין שאר אמצעות לאתה חונן כו׳ אינו בכלל הספק:

ה״ל התחיל בשל חול עמ״א הב״י העתיק דברי תה״ד סי׳ י״ד כהווייתה סבור שחול אפילו עומד באתה קדשת או אתה אחד גומר של חול ורע ששבת אפילו עומד בישמח משה דהוי כטעה בתפלת שבת בין זו לזו ובש״ע השמיט אפילו הא׳ כבסי׳ ר״ט ס״א וי״א דבתר דבורו אזלינן לא כוונה אף לקולא כמ״ש המ״א שם אות ב׳ והעתיק אפי׳ ב׳ כלומר ל״מ באתה קדשת דהתם אף סבור חול אין גומר. והוי יודע דהטוע׳ בתפלת שבת בין זו יצא אם גמר כבסעיף וי״ו אבל נזכר פוסק באמצע ברכה וכן מבואר בתה״ד שם בשאלה דבשלמא חול מדינא אצלו ת״י כו׳ כבאות א׳ משא״כ זו ולשון הר״ב דהרי יכול לומר קשה קצת ושם נאמר דאתה נמי התחלת תפלת שבת הוא. ועא״ר אות ה׳ ובתו״ש הקשו על המג״א והנה בר״ט ב׳ מבואר דאין חסרון מזיק בברכה לי״א ה״ה כאן וספק ברכה לקולא עיין אות זיין:

לא יצא עמ״א אף דבקיאין בקביעא דירחא וה״ה מוסף כה״ג. עי׳ לבוש לי״א בס״א ונ״ץ וא״ר א׳:

לשבת יצא עמ״א ובספ״ז העל׳ די״ח ראוי להתפלל בשבת אלא שלא אטרחוה מש״ה יצא כשהזכיר של שבת באמצע משא״כ כשמתפלל של שבת וי״ט וחותם ביום אחר ועא״ר זיי״ן ואי״ה בתפ״ז יבואר ע׳ באות שאח״ז אי״ה:

לא עקר המ״א ובתכ״ב אות ב׳ יע״ש. ולענין אם ספק אם אמר של שבת עסי׳ תכ״ב ומ״א אות ד׳ ומ״מ בשבת צ״ע דההרגל שלא לדלוג ברכה רביעית ולהתפלל רק שש ברכות. והא א״ל אם ספק לו בשלש אחרונות יאמר שם רצה במנוחתינו ביום השבת בלא ברכה דהשתא ממ״נ יוצא י״ל דבי״ח של חול מתפלל כראוי מדינא והזכיר של שבת באמצע יצא משא״כ זה שש ברכות ומ״מ מספק צ״ע אבל אם אירע כך שהתפלל שש ברכות והזכיר שבת בלא ברכה רביעית שלא יצא דלא התפלל לא של חול ולא של שבת:

אינו חוזר עמ״א (בד״א הציון בטעות בס״ה וצ״ל בס״ו) ומ״ש בשם תה״ד כתבתי כן באות ג׳ יע״ש:

שאם עמ״א לכאורה בהקדים והתפלל מוסף קודם ונתכוין למוסף יצא ומתפלל אח״כ שחרית אלא שזה מבואר ברפ״ו וס״א בהג״ה ואם טעה ובמקום שחרית התפלל מוסף וצ״ע מאות ט׳ ועא״ר אות י״א ואי״ה באות ט׳ יבואר מזה:

מוסף עמ״א ובאות ה׳ ובתפ״ז די״ח עדיף טפי ובירושלמי משמע שהיו מתפללין מוסף ח״י ברכות ומזכירין בה מוסף עב״י והקשה עמ״ש המחבר וי״א כי בב״י לא נמצא חולק על זה ומס״א לדיעה קמייתא דאף מוסף אם התחיל של חול גומר אותה ברכה ה״ה כאן לא דמי דעכ״פ צריך שיזכיר פסוקי מוסף כבסעיף ד׳ בהג״ה. וכתב עוד דמש״ה כתב וי״א וקאי אאם התפלל בשחרית מוסף דאפשר יצא ידי שחרית הואיל והזכיר שבת בתפלה ומתפלל אח״כ שנית מוסף וי״א ד״א יצא אלא מתפלל אח״כ שחרית כבסי׳ רפ״ו וגם זה צ״ע דלכ״ע צריך להתפלל אח״כ שחרית ומוסף שהתפלל מקודם עולה לו ידי מוסף לא לשחרית הואיל והזכיר פסוקי מוסף או בנוסח הברכה הזכיר מוסף פשיטא דידי מוסף יצא ומתפלל שחרית אח״כ ואם התפלל בשחרית מוסף וכיון לשם שחרית למ״ד בר״ט דבתר כוונה אזלינן צריך להתפלל שחרית ומוסף ולמ״ד דכוונה לא מזיק עולה במקום מוסף ומתפלל שחרית וההיא דרפ״ו י״ל בידע וכיון למוסף וע׳ אות כ״ד ואין להאריך:

ומעומד עמ״א ובא״ר י״ג בעידי נפשות אפשר בעי ביחד והך כנפשות דמיא שמחייבו למחללי שבת מיתה יע״ש ומ״ש בשם מט״מ משמע דלא כט״ז ה׳ ומ״מ אף למ״מ אם אמרו בבית הכנסת א״צ אח״כ לעמוד בויכלו ומ״מ העולם נוהגין לעמוד בקידוש בויכלו:

ובלא עמ״א שלא יאמר או״א בחנם להזכיר השם עסי׳ קפ״ח מ״א י״א: ויראה דהמתפלל בלחש ימהר לסיים תפלתו ולומר ויכלו עם הקהל כי בעינן עשרה דוקא עט״ז ה׳:

אינו עמ״א עסי׳ תרכ״ג ועט״ז בזה:

בבית חתנים עמ״א ועט״ז אות ח׳ מזה אי בעי דוקא ס״ת:

דליכא עמ״א וצ״ע קצת אם לא הוי ספק ברכה:

ועד עמ״א ועיין לעיל סי׳ קכ״ו בזה יע״ש: