לאכול עמ״א עיקר המהירות משום הקידוש שיזכרהו מיד בכניסתו ואחר שיקדש צריך שיהא דעתו לאכול מיד כבסימן רע״ג ס״ג ואי״ה שם יבואר. ורש״י ברכות דף ג׳ א׳ ד״ה קשיא. ומ״ש דמ״ה בקידוש שאומר בתפלה סגי ע׳ בסי׳ רס״ט בט״ז ומ״א וברא״ש ע״פ קי״א משמע דאי לא מקדש על היין או פת לא יצא כלל ידי קידוש אף מ״ה ועיין לבוש כאן וא״כ אם ספק לו אם קידש על הכוס צריך לחזור ולקדש וי״ל דמ״מ הכי אתני שלא להחמיר בספיקן. והא דכתב המחבר בס״ב מוציאות אנשים היינו אף דלא התפללו עדיין אם שמעו מנשים יצאו אבל אחר שהתפללו אף קטן יכול להוציא אותו כבסי׳ קפ״ו ס״ב אלא שי״ל דאם יש לו יין ואין מקדש עליו לא יצא ידי קידוש אף מ״ה וכמ״ש ברס״ט בשם הרא״ש וא״כ קטן אין מוציא ומ״מ נ״מ באם ספק לו לא החמירו בספיקן. ואי״ה בט״ז יבואר עוד בזה וכאן אין להאריך. ומ״ש אם אין לו אלא כוס א׳ על שבת של שבת קודם איכא לעיוניה ביה דאם י״ט במ״ש פשיטא דלא ימתין ומצוה הבא לידו ראשונה עושה אותה ואם לומר די״ט ערב שבת אפ״ה ממתין על של שבת דהוי ד״ת על היין אם יש לו כמו שכתב הרא״ש וכמ״ש ברס״ט מזה מ״מ אימא דמצוה דרבנן דהאידנא עדיף והא דאין שום מצוה ד״ת נדחית מפני דרבנן היינו בהגיע זמן שניהם עסי׳ תרפ״ז וט״ז ומ״א ג״ה. ואי״ה בסי״א במ״א אות ה״א וברע״ב ס״ט יבואר אי״ה מזה וכאן אין להאריך. ע׳ מ״מ פכ״ט מה״ש הי״ח. ובתוס׳ פסחים דף ק״ו ב׳ ד״ה מקדש אריפתא יע״ש בשם ר״ת ובט״ז אי״ה יבואר עוד. עט״ז י״ט עסי׳ רע״ג:

ומוציאות עמ״א בקצ״ג אות ב׳ אם אין מבינות טוב שיאמרו מלה במלה עם המקדש. ואם אשה כבר קידשה אם יכולה להוציא אנשים תליא בפלוגתא אם הם בכלל ערבות עלינו ובפתיחה כוללת אי״ה יבואר זה עסי׳ ס״ב מ״א א׳ קידוש כו׳ בכל לשון אף אינו מבינו ועיין בשכנה״ג בהגהות הטור אות א׳. אי הרהור בקידוש מהני י״ל כאן זכר בלב עיין מגילה:

צרכי סעודה עמ״א בקפ״ח אות ט׳ ורס״ג אות ד׳ ועסי״ב דמצי לקדש אפת ועסי״א יבואר אי״ה קידוש והבדלה יע״ש. ומ״ש אין קידוש אלא במקום סעודה אע״ג דברע״ג ס״ה כתב דיוצא ביין יע״ש. מ״מ לכתחלה טוב פת עסי׳ קפ״ח ט׳ ושם בשם הר״ן ובשם תר״י ושם י״ל דאין חיוב מד״ת בפת אבל בתשובת הרשב״א תרי״ד דהר״מ אפשר סובר דפת מ״ה בשבת כמו בפסח וסוכות יע״ש וכזית סגי והמותר יקנה יין. ומ״ש כבוד יום עדיף מקידוש דידיה עיין ר״ן ע״פ ק״ו ב׳ קידוש היום שיהא ניכר כיבוד היום א״כ כבוד היום עדיף יע״ש בזה. ולחם משנה אין חובה כ״כ עתו״ש:

וה״א עמ״א משמע בזוהר דכבוד לילה עדיף ומיהו בתר גמרא דידן אזלינן היכא שמחולק עם הזוהר:

אסור עמ״א משמע טועם ופולט אסור דמתהני ודמי לת״צ להר״ב בהג״ה בתקס״ז ולרחוץ פיו במשקין ביתר מרביעית עמ״א שם זיי״ן ובכוס א׳ יחדש ויברך בהמ״ז בלא כוס וברנ״ו ס״ג במזונו יע״ש בזה:

צורך עיין מ״א אף בדברי תורת וכ״ש אם התפלל מעריב דהוי דרבנן כבאות א׳ דאפילו באיסור אין פוסק יע״ש שאני הכא כו׳:

שפורס מפה עמ״א שלא יראה הפת בושתו וכי היכי דתיתי הסעודה ביקרא דשבתא. ואינו כן אלא חדא הוא שמכסה הפת ויהיה מכוסה עד סוף קידוש וגם אם מקדש על הפת הכין הוא כ״י היכי דתיתי הסעודה ביקרא דשבתא עיין אות ך׳ במ״א ובט״ז י״ז וכתוס׳ פסחים ק׳ ב׳ ד״ה שאין דתיתי סעודה ביקרא דשבתא ונמצא ג׳ טעמים בפריסת המפה כדבעינן למימר לקמן אי״ה בס״ט ומ״מ לא הבינותי דלמה כתב המחבר שפורס מפה דגם בבא לקדש תחלה צריך מפה והול״ל די בפריסת מפה יפה וא״צ עקירת השולחן כמ״ש בטור ובלבוש כיצד עושה פורס מפה על כל מה שעל השולחן ומקדש יאמר שאין די בפריסת מפה על הפת לחוד והטעם דמפה כעקירת השולחן הוא ע׳ פסחים ק׳ א׳ ברשב״ם ד״ה ולא כר״י פורס כדין שבתות השנה א״כ מסילוק פתורא יע״ש ויהיה פריסת המפה על כל השולחן כאלו סילק השולחן ואי״ה לקמן בס״ט יבואר עוד:

בלא עמ״א דאף יין ששותה אח״כ בסעודה אין מברך:

מברך עמ״א הע״ש הקשה דברי המחבר אהדדי בקע״ז ס״ו בתפלה אין הפסק דלא גמר מלאכול וכאן דיעה א׳ דמברך המוציא והוה להקשות על הרא״ש ג״כ אלא דשאני הכי דאפי׳ טעימה אסור משא״כ התם טעימה מותר כמ״ש באות יו״ד ועא״ר אות ח׳: בבאר הגולה יו״ד רי״ץ גיאות א״י ולכאורה הרמב״ם והרז״ה צ״ל עיין טור וב״י:

ואמרו עמ״א בה׳ ברכות פ״ד הלכה ח׳ ובכ״מ שם דבספק חשיכה מותר לשתות קודם קידוש ובאמרו אסורים כן משמע שם אבל בסי׳ רצ״ט ס״א וי״א דה״מ בספק חשיכה כו׳ א״כ ספק חשיכה בהבדלה אסור ה״ה בקידוש כה״ג אסור ומיירי כאן מבע״י ואמרו בואו ונקדש אסור לשתות וכוס קידוש מותר בלא ברכת פה״ג דהיו שותים תחלה כמו בס״ד בקידוש היום דחדא היא וכ״מ בר״מ שם מדלא אמר בקידוש שצריך לברך פה״ג (בלא דא״י) וגם תכ״מ כו׳ עיין פסחים ק״ה א׳ אמר לא צריכיתו וברש״י ורשב״ם משמע כהר״א ז״ל דקידוש יומא אסור למטעם וממילא חשובה שבת וא״צ עקירת השולחן והבדלה אין קובעת הא אמר בואו ונבדיל אסור כו׳ אבל הר״מ ז״ל מפרש דאמרי זיל חזי אי קדיש יומא נפסיק א״ל לא צריכית״ו תו לעיין אי קדיש יומא דא״נ עדיין יום הואיל ואמרתם בואו ונקדש כו׳ צריכין למפסק מבע״י (צ״ל דאמרו כן מקודם באו ונקדש דאל״כ אין זה קבלה) והקשה הכ״מ דבלאו אמירה אסור ומאי קושיא דילמא לענין פה״ג של קידוש אמר להו כן ש״מ כו׳. ומיהו בר״מ ז״ל ודאי אשאר כוס קאמר יע״ש. ומיהו למ״ד מיא מותר קודם קידוש י״ל במיא אבל המחבר בס״ד אוסר מים ובב״י משמע שי״ל בר״מ כן מש״ה מוקי קודם חשיכה:

והוי יודע שמ״ש המחבר היו שותי״ם ל״ד ה״ה אכלו סעודה ואמר בואו ונקדש יומא אסור למשתי מבע״י שהרי בפסחים ק״ה א׳ הוה יתבי בסעודת״א. וכן אם התפלל ערבית בע״ש מבע״י מפלג המנחה כבסי׳ רט״ז ס״ב נמי אסור לאכול ולטעום קודם שיקדש דכבר קיבל שבת בתפלה ועסי׳ רצ״ט במ״א אות א״ב. ואי״ה בט״ז אות ה׳ יבואר עוד:

קודם שאכל עמ״א יקדש על הפת אעפ״י שיש לו יין דפה״ג יהיה הפסק בין המוציא לאכילה ואם אכל יקדש אח״כ על היין והראה לס״ד אות ט׳ משמע למ״ד יברך המוציא ה״ה כאן אם אכל כבר מקדש על היין ומברך שנית המוציא ועט״ז כאן אות זיין ולהלכה יבואר אי״ה דאף בס״ד אין מברך המוציא וכ״ש כאן עמ״ש אי״ה באות שאח״ז.

יאכל עמ״א דגביל לתורי ד״ת אף שאין מענין צרכי הסעודה משא״כ הבדלה דרבנן אסור לאכול קודם לא הוי צרכי סעודה אבל הביאו לפתן וכיוצא לא הוי הפסק וה״ה לחם משנה צרכי המוציא הוי ובשתיקה רשאי לכתחילה להפסיק עסי׳ קס״ו ס״ו בזה:

גמר עמ״א עט״ז אות ט׳ במ״ש נט״י או אמר הב ונבריך עמ״ש שם:

וצריך עמ״א ובט״ז ק״ח י״ב הקשה בזה יע״ש ואם אירע שגמר סעודה והתחיל לברך בהמ״ז ושכח של שבת לא יאמר ברכה בפ״ע לכ״ע דספק להקל עסי׳ קפ״ח ס״ו:

וי״א עמ״א כי מ״ש הר״ב להוציא נפשיה מפלוגתא י״ל אתרתי אבל באמת דאף בזה תיקן דאם אכל כזית משחשיכה מזכיר שבת ועסי׳ קפ״ח בט״ז זיי״ן ומ״א י״ז יע״ש:

אם עמ״א למ״ד טועם מכוס בהמ״ז מברך פה״ג עליו ולא על כוס קידוש ולמ״ד אין טועם אין מברך פה״ג עליו כ״א אכוס קידוש פה״ג ובעי כוס אחר ואי״ה באות י״ח יבואר לענין אין עושין מצות חבילות יע״ש. ועב״י בשם א״ח:

לאכול עמ״א עב״י והיינו כזית:

ומברך עמ״א הזכיר נט״י ולא הב ונבריך עיין אות י״ג ועט״ז אות ט׳ ומ״ש שם בזה. ולמ״ש הר״ב דיש לנהוג כן לפרוס מפה ולקדש על היין כסדר פה״ג וקידוש וצריך לברך המוציא ויאכל כזית שיהא מזכיר של שבת כהמ״ז ונוטל כוס שני על בהמ״ז וכו׳. גם שיהא קידוש במקום סעודה צריך שיאכל כזית עב״י בשם הרא״ש. שוב ראיתי בשכנה״ג בהגהות הטור אות ד׳ דהיה נוהג שמברך קידוש על כוס א׳ ואח״כ מברך בהמ״ז עליו דאיתעביד מצוה חדא לעביד מצוה אחריתא והא דאין עושין מצות חבילות בזימנא חדא הא בזמנים מתחלפין לית לן בה שהסעודה מפסקת. ואם נאמר דעל כוס א׳ אין אומר ב׳ מצות משמע שם אף כשמוריק מכלי לכלי הואיל ויין אחד הוא ע״ש בשם הרב מוהר״ר איצטרוך ן׳ שאננ״י ז״ל היה נוהג לקדש על אשישה גדולה (כוס ארוך גדול) כשיעור ג׳ כוסות ומקדש בלילה ולמחר והבדלה. וא״י הא טעמו פגמו ואי דמתקנו ואי אח״כ טוב יותר לחלק לג׳ כוסות גם כוס צריך שיהא מלא ואי״ה באות כ״ד יבואר עוד בזה יע״ש:

אם עמ״א וכ״כ הט״ז אות יו״ד:

פרוסה עמ״א ועסי׳ רי״א סעיף וי״ו מזה וע׳ כאן אות זיי״ן וט״ז אות י״ב בזה ולטעם יקרא דשבתא אף כשמקדש על הפת יגלהו בהמוציא ויניח בידו ואח״כ יכסנו עד גמר הקידוש ומניח ידיו על הפת ועל המפה ועסי׳ תפ״ג וע׳ א״ר אות י״ז בשם הפרישה שיוציא הפת מתחת המפה כמו שהוציאו המן מתחת הטל היינו בפעם שני ידעו שהמן שם ובפ״א כתיב ותעל שכבת הטל יע״ש:

ואומר ויכלו עמ״א ועא״ר אות י״ט:

כי עמ״א הא דא״א בשבת ורוממנו מכל לשון די״ט היה ע״י נסים שעשה לנו במצרים ושאר נסים נצטוינו לי״ט משא״כ שבת נצטוינו ששבת ממלאכתו א״ר כ״ב בשם רד״א:

יתן עמ״א בד״מ דבשעת התחלה בנרות ובקידוש בכוס ובשכ״ח סכ״א לענין רפואה בשבת:

שופך עמ״א ע׳ שכנ״ג בהגהות ב״י אות זיין ד״ה אך ובא״ר אות כ״ג דהא דבעי לשתות רוב רביעית כבסעיף י״ג ביש לו אבל באין לו עדיף שיקדש על היין ויטעום מעט ממה שיקדש על הפת יע״ש:

שיניחנה עמ״א ועא״ר כ״ג וכ״ד ובתו״ש אות כ״ט. ובהכ״נ אין לנו אורחים ודאי הבדלה עדיף דמוציא שאינו בקי מקידוש דאין מוציא כלום דבעי במקום סעודה. ומ״ש בשם שכנ״ג (הוא מהדורא בתרא) כתבתי כן כמ״ז והנך רואה שהשמיט ברכת המזון משמע דסובר דהוה חבילות אף בזמנים נפרדים משא״כ קדושה ואבדלתא חדא הוא כמו יקנה״ז:

אחר עמ״א. וע׳ עט״ז וב״ח דשמיעה לא הוי הפסק:

וי״א עמ״א בקס״ו א׳ מזיגת הכוס צריך דקדוק גדול ולי״א דאסור להפסיק בין נטילה למוציא צריך ליתן לכוס קודם נטילה וקידוש צורך סעודה לא הוי הפסק דאסור לאכול קודם קידוש ואין קידוש אלא במקום סעודה משא״כ ליתן לכוס מהקנקן צריך ליתן קודם נטילה:

בליל פסח עמ״א ועמ״ש בט״ז אות י״ד וט״ו בזה יע״ש:

שיטעמו כולם עמ״א הא עדיף דטעים המקדש מלא לוגמיו ממה שיטעמו כולם ויצטרפו שתיות כולם כמלא לוגמיו:

רובו עמ״א ועסי׳ תע״ב ס״ט במ״א יו״ד וי״א ואפשר שאני ד׳ כוסות הא קידוש אף בכוס גדול א״צ רוב הכוס ודי במלא לוגמיו. אם אין לו אלא כוס פגום יקדש עליו ממה שיבטל יין קידוש אף שיש לו פת ומכ״ש בשחרית והבדלה ועסי׳ קפ״ב בט״ז זיי״ן ומ״א י״ב וצ״ע בלילה די״ל יקדש על הפת:

הפסיק עמ״א תוס׳ ברכות מ״ם א׳ ד״ה הביאו לכאורה אסעודה קאי ולא אקידוש ומ״מ י״ל דגם בהמוציא אם סח מצרכי סעודה אף דלא צורכי המוציא אין חוזר ומברך פה״ג דקידוש נמי מצורכי סעודה והמוציא הוי:

יביא עמ״א ועט״ז אות י״ט. ומ״ש בשחרית על שכר כו׳ דוקא שכר בשחרית הא יין בשחרית ויש לו עוד יביא כוס אחר יין ובלילה אין מקדשין על שכר כבסי׳ ער״ב ואף דמקדשין על פת מ״מ כשיש לו יין צריך להביא כוס אחר בלילה דיין חשוב הוא ואסמכוהו אקרא זכרהו על היין ועא״ר ל״ד: