כתב הלבוש עמ״א בתשובת הרשב״א תפ״ז ששאלת אם מותר לברך על ס״ת בקונטרסים והשיב חיסר אות א׳ פסול והפטורה אין קורין אלא אחר קריאת ס״ת ולא כתב רבותא דנביא שלם בעינן ש״מ הפטורה רשאי לקרות בקונטרס ועי׳ אות וי״ו אף בע״פ י״ל דמותר יע״ש ועא״ר אות ג׳ טוב יותר לקרות הפטורה מתנ״ך מלקרות בהפטורה הנדפס לבדה בחומש:

בלא עמ״א קמ״ג ב׳ דגם בס״ת פסולה יש לקרותה שלא תשתכח תורת קריאה בלא ברכה כ״ש הפטורה שראוי לקרות בציבור בלא ברכה כשאין שם ס״ת:

אחריהם עמ״א וכ״כ הט״ז שאף אין להפסיק שם:

יכול עמ״א משמע דאחד מברך הברכות והפטורה כי איך יברך א׳ והב׳ יאמר הפטורה ובס״ת צריך שיקרא בלחש ואף שי״ל זה מ״מ נראה כן ומיהו טוב יותר אם יכול לאמר מלה במלה שמקרין אותו ויאמר הפטורה מי שקרא בתורה כבוד התורה עדיף. ואם השביעי א״י להפטיר בהכרח אומרים קדיש ועולה א׳ מהקודמים:

כמו עמ״א משמע ספק ברכות לקולא ולא יברך האחרון לפניו ועסי׳ ק״ח מדין הראוי לו למקום אחר ה״ה כאן ספק ברכה לקולא דעתו על ענין דיומא:

ושנים עמ״א מגילה כ״א ב׳ ובנביא א׳ קורא ולא שנים דהיינו דתרי קלי לא משתמעי וריב״ש הוא לומר דא׳ קורא פסוק א׳ ושני פסוק ב׳ אין רשאי עב״י ועט״ז הביאו והר״ב כוללן יחד דב׳ א״א הפטורה ל״ש פסוק אחר פסוק או כא׳ כו׳ ובכוונות משמע דכל יחיד יאמר בלחש הפטורה ועסי׳ תרפ״ט במ״א אות י׳ ותר״ץ אות ג׳ ולכאורה כל שצריך עשרה צריכין לציית להקורא והם ישתקו דליהוי קריאה בציבור ומ״מ כשקורין בלחש צייתי להקורא ואי״ה שם יבואר:

אין עמ״א עסי׳ קמ״ז ס״ז אם הגולל שמע הפטורה א״צ להמתין אבל לפי הטעם שיבולי לקט הובא בב״י משום פגם ס״ת אף כה״ג אסור והב״י דחה שם דחייתו וצ״ע. בע״פ אם מותר לקרות עי׳ ריש הסי׳ ולענין דברים שבכתב א״א רשאי לאמרן ע״פ עי׳ לעיל:

הפוסקים עמ״א בשחרית אומרים קדיש על הבימה על קריאת התורה וקדיש שלפני העמוד קודם תפלת י״ח הוא על אשרי שאמר א״כ אין להפסיק ביניהם ויהללו שאומרים אין הפסק כ״כ ברצ״ב אות ב׳ וא״י מה שנשתרבב המנהג שהחזן אוחז הס״ת לאחר אשרי ואומר יהללו ואח״כ כשיש חולה אומר מי שבירך כמה ומפסיק הרבה בין אשרי לקדיש שלפני העמוד. מ״ש כשמברכין החודש כו׳ אף בשבתות שאומרים א״ה בימי הספירה אין מזכירין נשמות וכדומה שאין מזכירין אף למי שנפטר באותו השבוע ומ״ש הר״ב ובכל יום שא״א צו״ץ א״א אותו יתבאר אי״ה באות ס׳:

מימי הספירה עמ״א. כשחל מילה (או חתונה באייר בשבת שמברכין ר״ח סיון אומרים אב הרחמים אף ע״פ שיש ג׳ לטיבותא מברכין החודש ויום שא״א בו תחנון). דהא אומרים א״ה בימי ניסן אחר הפסח אף שמברכין ר״ח אייר דג״כ תרתי לטיבותא ור״ח אייר בשבת א״א אותו א״ה אבל בשבת שלפני ר״ח אייר ומברכין ר״ח אייר אע״ג דתרתי לטיבותא ניסן ומברכין החודש אנו אומרים אותו (וכ״כ התו״ש ר״ח א״ה אנו אומרים בשבת שלפני ר״ח אייר וכ״כ א״ר אות י״ג) ומשמע בשבת שלפני ר״ח אייר אף שיש מילה וחתונה אומרים א״ה דאין לחלק בין ב׳ לטיבותא או שלש לטיבותא. ובר״ח אב כתב בבאר הגולה שאין אומרים א״ה כשמברכין ר״ח אב ובא״ר י״ג פ״פ אומרים א״ה כשמברכין ד״ה אב אבל כשיש מילה א״א אותו יע״ש. אבל הזכרת נשמות אין מזכירין אף בימי הספירה לאחר הפסח וכ״ש כשמברכין החודש או מברכין ר״ח סיון אין מזכירין נשמות רק א״ה אומרים. כתב המ״א בתרפ״ה בכל ארבע פרשיות אין מזכירין נשמות ואומרים צו״ץ. ואב הרחמים בד׳ פרשיות אין הכרע ובא״ר תרפ״ה אות ח״י בשם הגמ״נ אב הרחמים נוהגים לומר בד׳ פרשיות כמו בשאר שבתות ומדברי הר״ב בהג״ה כל יום שא״א צו״ץ א״א א״ה מבואר דימי ניסן קודם הפסח וט״ו אב וט״ו בשבט ופורים קטן א״א א״ה וכ״ש שאין מזכירין נשמות. ל״ג ח״י אייר בשבת אי אפשר לחול בשבת עסי׳ תכ״ח בט״ז ב׳ וע׳ שכנ״ג בתרנ״ז בהגהות ב״י אות ב׳ שמנהגם להזכיר נשמות פורים קטן. אבל מנהגינו כמ״ש שם מקודם בשם מהר״י סג״ל שבת פורים קטן ושושן פורים אין מזכירין נשמות יע״ש וה״ה א״ה א״א כמ״ש הר״ב כאן דכל יום שא״א צו״ץ א״א א״ה זולת ימי הספירה. מה שנרשם בקצת סדורים בענין א״ה צ״ע והמנהג כמ״ש כאן מ״ש הר״ב כל שא״א צו״ץ א״א א״ה קשה הא איכא מנחה שלפני יום שא״א תחנה שא״א צו״ץ ובשחרית שבת אומרים א״ה כמו ער״ח בשבת ופורים בא׳ בשבת וכדומה א״כ לאו כללא הוא כ״א על יום קאמר שבשחרית א״א תהנה ובמנהגים שלי הארכתי וכאן אין להאריך: