הט״ז בי״ד כו׳ עמ״ש בשל״ה משמע אף עצי ועשבי וכדומה יברך במ״ב במ״ש שאין הכל בקיאין בו ויבוא לומר ריח טוב בפירות של עשבי וכדומה ויהיה ברכה לבטלה לכן תיקנו במ״ב כוללת וא״כ על פלפלים יכול לברך אף שאין נקרא בשמים יברך הנותן ריח טוב בפירות ומ״מ טוב להניח עור הגדי ויברך במ״ב ומ״ש ברי״ו ס״כ עור הגדי בורא עצי בשמים קנמון עור הגדי הוא אחר ועור הגדי זה פיזום במ״ב והביא ראיה ממהרי״ו שמברכין בורא עצי בשמים כמ״ש מאן דאית ליה עצי בושם מדכתב יטול אותה דרך גדילתו היינו אם מברך על עצי בשמים ראוי כן כדרך הבריאה א״כ ה״ה פלפלים יכרך ריח טוב בפירות דא״ל דלעולם תקנו דוקא במ״ב מפני המון שאין בקיאים ודרך גדילתן לכוין שלא לצאת בריח עד אחר הברכה דומה קצת ללולב ז״א דברכת הנהנין מברך ג״כ קודם שנהנה על שנהנה אח״כ כבסי׳ קס״ח ס״ח ואי שכבר הריח לזה אין תקנה בהפוכו ש״מ כדאמרן א״כ ה״ה פלפלין יברך ריח טוב בפירות למ״ד שאין נקרא בשמים וע׳ כה״ג וא״ר כתושים י״ל יהיו ואפשר נמי אם מברך בשמים אין קפידא וצ״ע וריח טוב בפירות יותר ראוי אם אין לו בשמים אחרים:

אין עמ״א האדון ז״ל כיון בזה בשל עכו״ם אף בלא הקריבהו כל שיש תערובות איסור עב״י ועמ״ש בט״ז וי״ו וכ״כ הלבוש בי״ד ק״ח ס״ו ומ״ש כאן דלאו לארוחי עבידי פי׳ הא״ר וי״ו אהיתר להריח בהן וצ״ע קצת מזה בי״ד ובט״ז כתבנו ומ״מ אין לברך עליה בחול דלאו לארוחי עבידי ומיהו כשנוטלין בידו י״ל דמברך עליו עט״ז ז׳:

דאין עמ״א עמ״ש אי״ה באות שאח״ז:

להניח עמ״א האי שאין מריח לאו שאין לו ריח כלל דא״כ איך יברך עליו אלא שאין מריח כ״כ או ע״י מלילה מריח וא״כ אין לברך אהדם בפ״ע ואף למ״ש בריש הסי׳ דנתנו לברך במ״ב מ״מ טוב יותר שלא להניח הדס גם ממהרי״ו משמע שמברכין ברכה הראוי על כ״א בפ״ע יע״ש:

מי עמ״א עא״ר ג׳ ותו״ש ורי״ו ס״ד בשמים של ערוה אין מריחין וכאן ג״כ אין יוצאין בו וי״ל למ״ש הא״ר דצער הוא לו וזה דוקא באיסור הנאה של תורה כמו בח״מ רל״ד ויו״ד קי״ט ובדרבנן הוי הנאה ועש״ך קי״ט אות כ״ו גם בשמים של בית הכסא ומתים למה חוזר ומברך ובב״י בשם א״ח שכל אותן השנויים במשנה אין יוצאים וכ״ת בשמים של מתים דאקציה אסא ואסור בהנאה ומה״ט לא נקיט בשמים של בית הכסא במשנה דיעבד יצא הא בורכא דבגמרא כ״ג א׳ מפרש לאו לריחא עבידא יע״ש ועמ״ש בט״ז מזה וכאן אין להאריך:

או עמ״א האריך וכ״כ הט״ז אות ח׳ וע׳ לבוש כתב מטעם ערבות צ״ע דא״צ לחזור אחריהן ואף א״ת כל שהם לפניו מצוה מ״מ עיקר המצוה הנאה כו׳ ע״ש יברך ויריח גם הוא ואין כאן ספק ברכה:

כתב כה״ג בהגהות הטור בשם הרד״א ז״ל האבל אין מברך על הבשמים ולכאורה א״י למה ואפשר שאין זוכה לנשמה יתירה בשבת שבעצבות אין השכינה שורה או יאמר נפש יתירה כשמענג בתענוגי השבת ואבל אין מענג ומ״ש המ״א בריש הסי׳ היינו להמחבר והר״ב השתיק משא״כ לדידן דמברכין ביה״כ על הבשמים ומ״מ אין איסור לאבל להריח ולברך כמו שאר ברכת הנהנין: