ולא עמ״א גמרא ברכות מ״ב א׳ בת רב חסדא מנחא ידה דרך חלון על רבא ומשמע דוקא דרך חלון הא לכנוס שם אסור אפילו אשתו דבת ר״ח אשתו דרכת הוה. ובד״מ משמע דכל אלו משום צניעות לבד ובלבד שלא יראה פירועו או שומע עיטושו והראה מקום לסעיף ח׳ ושם נאמר בשדה הקילו בשומע עיטוש שאין מצויין ב״א הא בבית שומע עיטוש אסור וא״י מנא ליה הא דבגמרא ברכות ס״ב א׳ פסקינן כעולא אחורי הגדר לא חיישי׳ לעיטוש ומנלן לחלק בין שדה לעיר וכן לא ידבר עם חבירו הא שומע עיטוש אין להקפיד:

ולא ידבר עמ״א בסנהדרין י״ט א׳ התקינו שיהיו נשים מספרות בב״ה ופירש״י בעיר אין לחוש וכ״ה באה״ע סי׳ כ״ב סי״ג יע״ש (ט״ס ס״ו) ומשמע קצת דנכנסין שתי נשים בב״ה יע״ש:

למשמש עמ״א. ומלשון הש״ע אם רוצה למשמש משמע שאין חיוב וכ״כ הפרישה יע״ש וכ״ה בשבת פ״א א׳ וברש״י שם דמי שאין יכול לפנות רפואתו שימשמש בפי הטבעת וכ״ה בש״ע לקמן סי׳ שי״ב ס״ז וכתב בלבוש שם מי שאין יכול לפנות שרפואתו למשמש וכאן כתב בלבוש מפני הסכנה צריך למשמש משמע דחוב הוא וצ״ע:

טפחיים עמ״א דאף לגדולים לחוד מגלה לפניו מתוך שדוחק כו׳ ה״א בגמרא ברכות כ״ג ב׳ וממילא אם רק לקטנים אין מגלה כ״א לפניו טפחיים ועמ״ש בט״ז אות ב׳:

מגולה עמ״א לדעתי הם דברים פשוטים וכמו שאגיד. בטור כתב לא יפנה מזרח ומערב אלא צפון ודרום ודוקא במקום מגולה אבל ביש מחיצה שרי ע״ש דוקא מגולה הא מחיצה א׳ סגי אבל המחבר דכתב במקום מגולה ומחיצות דברים סתורים לכאורה ע״כ תי׳ דבא לומר מגולה הא חצר שרי ומה שהקשה הט״ז בקו״א א״כ עיר מוקפת נמי תי׳ דל״ד לעיר מוקפת (וכדומה ראיה דירושלים אי לאו דלתותיה ננעלות חייב חטאת אלמא רבים מבטלים רה״י לפעטים לגמרי) עוד כתב דמחיצות בש״ע ב׳ משמע. והנה אבאר דבריו כי בב״י צידד דרק מערב מקודש ומר״מ פ״ז מה׳ בית הבחירה מבואר דגם מזרח מקודש ויש סיוע מב״ב (עמ״ש בט״ז ב׳) והנה אם נאמר דמזרח מקודש יש ברירה לומר פירועו שלפניו אין חשש או יש חשש ואם נאמר מזרח אין מקודש בהכרח פירועו שלפניו אסור דא״כ אמאי דוקא צפון ודרום יפנה אחוריו למזרח ומינה אם נאמר דפירועו שלפניו אין חשש בהכרח דמזרח מקודש. ולפ״ז אין נ״מ בין אי מזרח מקודש או לאו סוף סוף שרי במחיצה א׳ למערב דאי אין מזרח מקודש שרי ואי מקודש י״ל דפירועו שלפניו אין חשש ואחוריו למערב למחיצה שרי אלא דמ״מ נ״מ דאי מזרח מקודש במחיצה למערב אחוריו למערב דוקא ואי מזרח אין מקודש אין לדקדק ואחוריו למזרח נמי שרי וע״ז כתב דהר״ב כתב משתין מותר ש״מ פירועו שלפניו אין חשש א״כ אין נ״מ וסגי במחיצה א׳ ובלבד אחוריו למערב ולי העני י״ל דחילוק יש בין נפנה לגדולים פירועו שלפניו ג״כ גנאי משא״כ מטיל מים אין גנאי כ״כ והעד מדת״ק דנפנה ביהודה אסור מזרח ומערב ושם רק נגד ירושלים אסור ואמאי דוקא צפון ודרום ובהכרח פירועו שלפניו בפירוש רש״י שם ד״ה הנפנה ה״ה לר״ע וכדכתיבנא. עוד רגע אדבר לכאורה המחבר השמיט מטיל מים והר״ב הביאו הפוך הוא כי המחבר ס״ו הביא דברי הר״מ ז״ל פ״ז מה׳ בית הבחירה ה״ט בלא הג״ה ישב ופניו כלפי קודש כ״ש מטיל מים בח״ל שרי והר״ב הגיה ל״א ישב מנלן דמטיל מים בכ״ע שרי ולזה י״ל הר״ב הוציא מירושלמי דאמר המיסך דוקא וכן בגמרא נפנה דוקא גדולים הא מטיל מים בכל ענין שרי והמחבר א״צ להביאו דכ״ש הוא מסעיף ז׳ לפי מה שהביא ישב ופניו כלפי הקודש. והבן זה:

לדרום עמ״א ועב״י צידד בפירוש הירושלמי אי ראוי לחלוק כבוד לימין ובש״ע כתב תחלה למדקדק או איפכא לכל אדם ובהיכל הקודש כתב דוקא פניו לדרום ואין בידי ס׳ ההוא לעיין ביה. עיין קו״א בט״ז החמיר בחצר כרחב המחיצות ואם מכוסה בתקרה שרי ומינה אכסדרה ע״ג ד׳ עמודים וגג ע״ג אסור מזרח ומערב דל״ש כאן פי תקרה יורד וסותם:

בין עמ״א ובחדושינו ברכות ה׳ ב׳ כי מלת בין יורה כזוהר בין צפון לדרום ואשה למזרח וכו׳ ורש״י ציין שם צפון לא על מלת בין ובש״ע א״א לפרש כזוהר שהרי בד״מ סעיף י״ז כתב בביאור (וכפול כי כאן צניעות כתב נכון ליזהר אף אין אשתו עמו ושם עיקר דין תשמיש כתב כשאשתו עמו אסור) ובר״מ פ״ז מבחירה נמי אין ישינים מזרח ומערב כפירש״י ואשתו עמו בבאר הגולה אות ז׳ לפי׳ התוס׳ וברש״י ג״כ שם נכון להסב דרך תשמיש לרוחות אחרות מ״ש בשם הלבוש אפילו ביש מתיצות ונהנו כו׳ משמע במנהגא תליא ובר״מ ובגמרא מסתמא ישן אדם עם אשתו בבית אפ״ה אסור וב״ח סוף הסי׳ תי׳ תשמיש צריך לקדש יותר. והנה יש סייעתא למ״ש הב״י דר״מ ז״ל פ״ז מח׳ בית הבחירה סובר ביש מחיצות אין נפנין מזרח ומערב מקושיא זו דאם ישן אסור בבית כ״ש לפנות גנאי יותר ועמ״ש בפ״ז אות ב׳ וד׳ מדברי הלבוש וכאן אין להאריך. הא״ד אות ח׳ מחגיגה אדה״ר מסוף עולם ועד סופו כששוכב ראשו למזרח אלמא שרי וי״ל דוקא ישן אסור שכ״כ הר״מ ז״ל אין ישנים אבל לשכוב כך לנוח מיגיעה וכדומה שרי בין מזרח ומערב:

ביד עמ״א ופירשתיו בט״ז אות ח׳, ומ״ש לט״ז איטר בשמאל דעלמא כפי הנראה מ״מ וצ״ל בשמאל דידיה כי כן מסיק הט״ז אפילו לטעם דרבא מקנה בשאל דידיה ע״ש. ומ״ש בכותב בשמאל יקנח בימין דאיכא תרי טעמי צ״ע דכותב לא מצינו בגמרא כלל ועוד נגד זה יש בימין ב׳ טעמים מראה טעמים ונותנה בפה ואפי׳ תימא טעמא דרבא ליה ליה מאחר שכולם חולקין עליו. ושוב ראיתי בא״ר אות ח׳ הרגיש בזה אם לא שט״ס יש בימין דידיה אע״ג דאיכא תרי טעמי וצ״ע. גידם שאין לו יד שמאלית עסי׳ כ״ז ס״א ומקנח בימין אסור לכנוס לב״ה ותפילין בימינו דהא צריך לקנח בימין עיין סי׳ מ״ג ס״ה. ופשוט הוא. עמ״ש בט״ז אות ח׳ וק״ח מזה:

בעשבים עמ״א הראה מקום לסי״ב ס״ד ולכאורה ס״ה צ״ל כי שם נאמר יבישין מחתכין. ומ״א שם ה הקשה דכאן אמר שיניו נושרות ולמ״ש כאן אות י״א דשיניו נושרות שיעשו לו כשפים ובשבת כשפים לא מעלה וצרור עדיף ואוגני כלים יוכיחו שהם עדיפי מצרור וחרס דיש כשפים וסכנה וחמירא סכנתא מאיסורא צרור עדיף כמ״ש הב״ח בשי״ב לתר׳ דברי הטור אהדדי א״כ א״ש דברי המחבר שם. וז״ש ס״ד בחרס סכנה לא כשפים ובהכרח דיבישים סכנה א״כ אף בבית אסור דבזה אין חילוק. ועמ״ש באות י״א ללבוש:

תחתוניות עמ״א הג״א הוא גמרא שבת פ״א א׳ בפי, ושם י״ל בשבת אין כ״כ סכנה בצרור שקנח הוא או יבש ולכך עדיף מצרור מוקצה משא״כ בחול עדיף צרור לכן מייתי הג״א כתב לית לן בה משמע דשום מיחוש אין בו:

וכן עמ״א פירשתיו באות ט׳ וסובר דבר שאור שולט עושים לו כשפים שיניו נושרות כו׳ ומש״ה כתב הר״ב חרס והיינו אוגני כ״ח דלית סכנה (עיין שי״ב) ואור שולט לא עשבים ושינה מלשון המחבר אבל בקינח חבירו אפשר גם בבית יש סכנה. אבל שיטת הלבוש בשי״ב משמע דחרס רק משום כשפים ואוגני כ״ח לית ביה כישוף ועא״ר כאן אות ט׳ בזה ולפ״ז כשפים וצרור טוב לקנח בצרור ולפ״ז א״צ שם ביבישים מחתכין דכשפים לחוד נמי. והנה חרס ועשבים יבישים י״ל עשבים גרע. ובזכרונות לטור וב״י רשמתי יותר ועיין ט״ז אות ה׳:

בלילה עמ״א פסק דלא כרב אשי אפילו קרן זוית א״צ כרבא וכמה אמוראים. ומ״ש בפני עכו״ם אסור ע״ז מ״ז ב׳ פירש״י עע״א רואין אותו. והנה מזרח ומערב נמי אסור בלילה כמו ביום כחשיבה כאורה לפני ה׳ ובגמ׳ ברכות ס״ב א׳ במקום אמאי לא לענין זה:

עמ״א בתוס׳ ד״ה והלא נדה י״ג א׳ יע״ש עסי׳ מ״ג ס״א דמעומד משפשף אפילו בימין (יקנח בשמאל ושפשוף אפילו בימין רשאי) והלכך אסור לאחוז תפילין שם כשמשתין מעומד יע״ש. ויומא ל׳ א׳ בתוס׳ ד״ה מצוה יעוי׳ שם. והנה מצוה לשפשף היינו בעמידה וכשפסק הקילוח מ״מ איכא קצת ניצוצות וכהאי גוונא כתבו התוס׳ ביומא שם דאוחז באמה אעפ״כ יש מעט ניצוצות וא״כ בעומד ואין אוחז דיש הרבה אעפ״כ מצוה לשפשף מה שיכול. ומיהו מיושב משמע דליכא כלל ניצוצות כדמוכח סי׳ מ״ג ס״א יע״ש. ולפ״ז נשוי דמותר מדינא רק מדות חסידות אפ״ה צריך שפשוף ואסור לרחוץ להשתין ובידו תפילין:

נשוי עמ״א כתב כעין מ״ש הט״ז י״ב ומתוס׳ נדה י״ג ד״ה אם שכתבו ורבינו הקדוש כו׳ משמע לכאורה שאר תנאים לא נתנו זה ש״מ דאף מדת חסידות ליכא ומ״ש מרבינו הקדוש ובאה״ע כ״ג פסק כרמב״ם ביאור דבריו דמתוס׳ נדה י״ג א׳ ד״ה אם משמע למטה מאבנטו ל״ד אלא על מילתו והוקשה להם כ״ע אסור ותי׳ דנשוי מותר ורבינו הקדוש החמיר וכ״מ מתוס׳ ע׳א לא מצאתיו כעת ד״ה אלמא יע״ש. ומ״ש באה״ע פסק כרמב״ם בסי׳ כ״ג ס״ד והם דברי הר״מ פכ״א מהא״ב דתחת טבורו נמי אסור לכל אדם הביאו הט״ז י״ד קפ״ב אות ג׳ יע״ש והיינו כר״ט וטבורו ממש קאמר. ומ״ש שלא ראה הט״ז התוס׳ בדיבור המתחיל אם יש לומר מכאן אין ראיה כי יש לומר דר״ט תחת טבורו ממש לא על מילתו דוקא א״כ מאי רבותי׳ דרבינו הקדוש אלא דכ״ע אסורים מטבורו ולמטה בלא הטלת מי רגלים הא בהטלת מ״ר שריין בנשוי לאחוז אפילו רבינו הקדוש אף במ״ר לא היה מושיט ועמ״ש התוס׳ במשנה נדה י״ג א׳ ד״ה כל היד יע״ש:

והוי יודע דהא דפסק כאן דמעטרה ולמטה או מסייע בביצים שרי השמיטו הר״מ ז״ל וסובר דאסור עכ״פ בעטרה עב״י והנה י״ל מדהקשו רבנן נעשה כרות שפכה לימא יאחוז בעטרה או ביצים מחמת קושיית התוס׳ ריש כל היד דהא מותר לבדוק בעטרה יע״ש ש״מ דאסור ולפ״ז לדידן דמותר בעטרה בהכרח תי׳ התוס׳ דוקא למ״ר שרי הא בלא״ה אסור. ומ״ש הכא עון חמור הוצאת שז״ל מן התורה הוא ומבואר בתורה גבי בני יהודה ומש״ה מחמירין ביה. ועיין שבת לענין ביעתותא דנהרא מ״א א׳:

להשתין עמ״א דבמטלית עבה שרי עש״ך י״ד קפ״ב אות ו׳ כתב כן במטלית עבה שרי. ורבינו הקדוש דלא הניח ידו מאבנטו למטה לאו כשהוא לבוש אלא על בשרו או על כתונת דק אבל על בגדיו לא מסתבר שהיה ידיו אסורות ולא הניחם למטה כלל ואין להאריך בזה: