אין עמ״א שבת קי״ג ב׳ ובשבת י״ל אף פסיעות קצרות פחות מאמה כל שהוא בריצה אסור בשבת ע׳ ברכות וי״ו ב׳ ובסי׳ צ׳ סי״ב ובמ״א אות כ״ה יע״ש ומ״ש הר״ב בהג״ה ואסור לפסוע כו׳ אף בחול אסור אה״נ דשם סכנה לחוד ויש תקנה בקידושא ואבדלתא משא״כ בשבת עא״ר אות ג׳:

יותר עמ״א מנעל הרגל הוא אורך חצי אמה עמ״א שצ״ז אות א׳ יע״ש:

ומרוצת עמ״א בין לראות ובין לרוץ אם הוא תענוג לו שרי לכתחילה והב״ח אוסר לכתחילה לרוץ לתענוג הואיל ובחול רץ להרויח כה״ג יע״ש:

וכן לראות עמ״א שם נאמר כתב שתחת הצורה אסור לקרותו בשבת ובב״י הטעם כשטרי הדיוטות ואף בחול בדבר מועט שרי בשבת אסור אבל לראות הצורה עצמה משמע דשרי ואה״נ דאם תענוג לו לראות הצורה והכתב לידע מה הוא כי אם לא יקרא אינו יודע מה הוא ואין לו תענוג שרינן כה״ג והכלל כל מה שאסרו בכעין זה בשבת לחוד אם הוא עונג לו שרי הא מה שאסור בחול לקרות שטרי הדיוטות משום מושב ליצים ודאי בשביל עונג שבת לא התירו לו עמ״א ש״ז אות כ״א. אבל להב״ח דמתיר הצורה ג״כ כדי שיהא לו תענוג אח״כ בראיה א״ש כפשוטו וכן הצורה כה״ג שרי אבל המ״א משמע דמפרש כט״ז א׳ באפשר ואי״ה בט״ז יבואר מזה ועח״מ ולמ״ש א״ש:

מותר לטייל עמ״א פי׳ מותר לטייל אף כוונתו להתעמל שרי כל שאין ניכר שעושה לרפואה הא לרוץ להתעמל דמוכח לרפואה אסור בשבת אטו שחיקת סמנים אבל בלבוש משמע דהטיול שרי ברחובות ושווקים כדרכו בחול אבל להתעמל אף לטייל אסור עא״ר אות ז׳ ואין מוכרח בלבוש די״ל לטייל כדרכו שרי אף להתעמל רק לרוץ להתעמל אסור ודרך הוא להתעמל רץ ועט״ז א׳ ואי״ה שם יבואר בזה יע״ש:

אסור עמ״א לרשות דולג קודם ואח״כ מקיף ואח״כ עובר במים אם אפשר בכך אבל אם א״א בכך ודאי עובר במים כיון שהוא בדרך ובתרי״ג לדבר מצוה דלא גזרו על סחיטה בעושה שינוי שם עדיף למעט בהילוך וע״ש בט״ז אות ח׳ ובמ״א ט׳ משמע ג״כ שהסכים לט״ז דמוטב שמפיש בהילוך ממה שיעבור במים דיש חשש סחיטה אלא דהקשה על ב״ח דל״ש חומרא דלהר״ב זה חומרא למפיש בהילוכא יע״ש:

להקביל עמ״א כאן כתב דבי״ט חייב ושבת ור״ח מצוה איכא (כי במצוה יש חוב כמו נר שבת חובה וא״א שלא יעשה ויש מצוה אם עושה מקיים מצוה ואין עושה אין עון כשילוח הקן וצדקה אם יזדמן לו) ובתקנ״ד אות י״ב ההולך בט״ב בחול להקביל פני רבו כתב שי״ל בחול מצוה ושבת חיובא וז״א אלא בחול ושבת מצוה ובי״ט חייב ובא״ר שם הקשה דא״כ למה אמר אלישע לשונמית מדוע את הולכת לא חדש ושבת היום הא בחול נמי מצוה וי״ל דרכה היה רק בר״ח ושבת. וצ״ע בסוכה כ״ז ב׳ מסיק בהדיא דר״ח ושבת חייב להקביל פני רבו כמו בי״ט מקרא מלכים ב׳ ד׳ כ״ג מדוע את הולכת בעלה של שונמית אמר כן (ובא״ר שגירת לישן הוא יע״ש) ומשמע בר״ח אף דלא אתי ביומא דליכא ושמחת בחגיך יע״ש וה״ה שבת כה״ג וער״מ פ״ה מת״ת ה״ז חייב להקביל ברגל ולא כתב בשבת ור״ח גם לא חילק בין אתי ביומא ע״ש בכ״מ ולח״מ ובר״ח י״ו ב׳ הנוסחא מכלל דבר״ח וישבת איבעי לה למיזל י״ל מצוה ובי״ט חיובא ממילא וצ״ע:

לשמור עמ״א דשמירת פירות קצת מצוה לא מצוה גמורה ומש״ה לא התירו סופן משום תחילתן ועט״ז אות ג׳ עוד תי׳ בזה:

חייב עמ״א במזיד כרת ואם עשה מלאכה כזו והזיק ממון אם פוטר מתשלומין עח״מ סי׳ תכ״ד ורע״ח במ״א א׳ יע״ש והיינו ממון ונפשות לא׳ כה״ג ועמ״ש כאן בזה שם ובפתיחה כוללת כתבנו עוד מזה ושכח והוציא לרה״ר פטור מחטאת דמלאכת מחשבת אסרה תורה ע׳ תו״ש ועסי׳ של״ד דנ״מ בחייב חטאת שיתן ח״י פשיטין לצדקה יתענה יע״ש במ״א מזה:

בסייף עמ״א שבת ס״ג א׳ דא״א תכשיטין הן לו שנא׳ חגור חרבך על ירך וחכ״א כה״ג חייב חטאת אלמא בחגור במתגיו מיירי דבידו גם ר״א אוסר וחייב חטאת יע״ש:

בקסדא עמ״א ורש״י ס״ב א׳ פירש כובע עור תחת כובע נחושת וע׳ דו״פ וא״ר אות י״ג וכתב בפרישה הטעם שנראה כיוצא למלחמה וכ״כ א״ר אות ט״ו בשם מרדכי ור״ן ונ״מ אי בכרמלית שרי לטעם מ״ע אפשר בחצר שאינה מעורבת שרי כמו פוקק זוג ומטייל בחצר כבסי׳ ש״ה סי״א דרבנן לא אמרו מ״ע בחצר אבל כפי הנראה מלבוש דלאו מלבוש הוא שאין לובשין בגדים אלו בשבת לצאת בהן א״כ י״ל ה״ה בחצר שאין מעורבת אסור ועא״ר וצ״ע. שוב ראיתי דנראה כיוצא למלחמה הוי כאיסור תורה ועסמ״ח ושוב ראיתי בתו״ש כאן כ״כ והביא רש״י שבת ס״ד ב׳ ד״ה כל שאסרו חז״ל כו׳ יע״ש:

מפני עמ״א ובש״מ אות י״א תפילין לא הוי כלי שמלאכתו לאיסור דאם רוצה מניחם ושם הקשה מסי׳ ל״א דאיסור יש בשבת וי״ל לשם מצוה אבל להתנאות כך אין בו איסור:

במנעל עמ״א בא״ר ט״ז הביא דע״ש הקשה אמאי השמיט המחבר אשה לא תצא במנעל קרוע וחדש ובש״ג סי״ג הביאו המחבר:

בבגדו עמ״א כבסי׳ רנ״ב ס״ו מחטו בידו איכא חיוב חטאת יע״ש בט״ז ומ״א וכ״כ הלבוש אבל הפרישה כאן משמע מדבריו דבידו נמי פטור וצ״ע יע״ש:

נקובה עמ״א בט״ז ה׳ ונ״ץ האריכו בזה שיש ט״ס בב״י דבאשה ודאי בבגדה נקובה חייבת ואינה נקובה פטורה וכ״ה בש״ג ס״ט ובאיש א׳ שוה לאישה בנקובה חייב ואין נקובה פטור וחילופיהן קאי רק אטבעת וזה דיעה א׳ כמ״ש בשם רש״י ודיעה שנייה הוא רי״ף ורמב״ם דחילופיהן קאי נמי אמחט באיש נקובה פטור שאינה נקובה חייב וע׳ בא״ר צ׳ וק׳ ויבואר אי״ה בט״ז ה׳ ומ״ש שם הב״ח חייב דמ״מ קשה על המחבר דיעה א׳ בנקובה חייב באיש ליכא למ״ד וכ״ת המ״מ פי״ט מה״ש ה״ג שכתב שיש מפרשים במחטין דינם שוה בנשים ואנשים פי הב״ח דבין אשה ואיש תחוב בבגדים בין נקובה ואין נקובה כל שאין אומן פטורים וכי תנן נקובה אישה חייבת במניחה נגד פדחתה יע״ש וא״כ קשה מאן י״א קמא דאיש נקובה חייב הא למ״מ גם אשה פטורה ע״ש כתב המ״א דאינו מוכרח שיש לפרש דברי המ״מ שדינם שוה איש לאשה בנקובה חייבים ואין נקובה פטורים כו׳:

ואם עמ״א גמרא שבת ס״ב א׳ אף מניחו באצבעו הוי דרך הוצאה ואין מלבוש וחייב וכ״ש בידו ממש דרך הוצאה בכך ע׳ אות י״ד. ויש עליה חותם הוי מלבוש ותכשיט ולרש״י אסור דילמא שליף ומחוי אף באיש ולר״ת דוקא נשים שחצניות הם ומראים הא איש מותר דלא מראה ובש״ג סי״ח דבזמן הזה דרך אנשים אף בטבעת שאין חותם הוי תכשיט ליה והכל לפי הזמן עמ״א ט״ו ועכ״פ באנשים אין מוחין בהם עתה ומטעמים המוזכרים בש״ג סי״ד כ״ש שר״ת והרמב״ם מתירים באיש:

או עמ״א בב״י כתב דחותם בין בולט והנחתם שוקע ובין שוקע והנחתם בולט מותר או פטור וכ׳ המ״א דאם חותם בולט בטבעת אף בחול אסור להניחם וכוונתו א״כ הוי משאוי וחייב שאין דרך תכשיט בדבר איסור. ובא״ר אות כ״ב לצורה לחוד שרי יע״ש. ודאי חותם שחוקקין אותיות לבד וכדומה אין איסור אלא דהמ״א כתב שמ״ש הכל בו חותמה שמה שנחתם בולט י״ל דקאי אצורה שלימה ואצ״ל אורחא דמילתא נקיט. ואף בחותמה שוקע בצורה האסורה אסור לחתום בה כמבואר בי״ד קמ״א ס״ה מ״מ י״ל הוי תכשיט לאיש כה״ג אף שאין רשאי לחתום בו ועח״מ בזה. וכ׳ עמ״ש המחבר בסעיף י״א כגון מפתחות ובהג״ה בתי עינים עם התיק אסור דאין בתי עינים בטילין לתיק כמ״ש ב״י הא בתיק לחוד י״ל דשרי וי״ל דאסור כי אין נאותים בתיק בתי עינים לחוד אבל תיק של סכין אם אין הסכין שם שרי דנאותים וא״ל אסור דאין הסכין בטל לתיק אף שהתיק חשוב יותר מ״מ אומרים נעשה תיק לסכין יע״ש:

בזה עמ״א דוקא כו׳ וזה מלת בזה היינו כשעשוי בסוף החגורה כעין קרס וחוגר בו. וכסף אפשר אף אם תלוי בשלשלת על החגורה תכשיט הוא לו ועב״ח ועא״ר אות כ״ה וצ״ע:

ואם עמ״א רמב״ם פי״ט מה״ש הכ״א גמרא שבת י״א ב׳ ובט״ז כתבנו דר״מ לשיטתיה בס״ח ולהמחבר בס״ח דיעה א׳ בסתם צריך לחלק בין תחובה במקום הראוי לתחוב חייב חייט כמו איש אחר בנקובה ובשלא במקום הראוי רק להראות שהוא אומן פטור כר״מ עמ״ש בט״ז ט׳ מזה ותוס׳ שבת ד״ה ואם י״ל שם ועח״מ:

סינר עמ״א משמע מכאן אף לדידן די״א אין לנו רה״ר כבסי׳ של״ד במ״א ג׳ ושאר דוכתין אפ״ה אסור בזב ונדה אע״ג מלאכה שאצ״ל י״א דרבנן כבסי׳ של״ד סכ״ז בדיעה א׳ בסתם אפ״ה ל״ש גזירה לגזירה כבסי׳ ש״ן ס״א כרבא שבת י״א ב׳ דהיכא דחיישינן שמא יעשה כך לא גזרו משא״כ כרמלית ברה״ר גזרו ומלאכה שאצ״ל נמי אמרו דאסור ממילא אף בכרמלית אסור ואי״ה יבואר עוד בשאר דוכתי מזה:

קושרתו עמ״א ה״ה בלא קשירה כבסי׳ ש״ג סט״ו אלא דא״א להתקיים כך:

שלא יכאב עמ״א תוספות ס״ד ב׳ ד״ה ובמוך יע״ש וע״ש בפי׳ רש״י מזה ופסקו כתוס׳:

על צעיפה עמ״א פשתן דחזי לעניים למלבוש חזי נמי לעשירים וכל שמכסה הגוף ג״כ שרי וגם להציל מצער הגשמים שלא יפלו על גופה שרי כבסי״ג בנדה ובאות למ״ד מפני הגשמים במצער ומיהו שם דרך מלבוש על הגוף:

בפנטני״ש עמ״א הרשב״א תר״ז ושם נאמר דאפשר לאסור דהוי מנעל רפוי אפשר כמ״ש בסעיף ז׳ לא יצא קטן במנעל גדול דילמא אתי לאתויי וקשה קצת אמ״ש הט״ז באות כ״ז דלא ילך יחף ברה״ר ואפשר הכל לפי הזמן עמ״א ט״ו עסי׳ ש״ג סי״ג מנעל מרופט אף אשה אסור דחייכי חיישינן יותר וע׳ שבת קמ״א ב׳ יע״ש ואי״ה לקמן יבואר בזה. ומחופה עור משמע עץ בעור ע׳ אות כ״ז:

ויש עמ״א בש״ח סט״ו אות למ״ד דגדול כ״ה שדוחה ל״ת דרבנן ומשמע היכא דליכא כ״ה צריך להסירם שם אבל בא״ר אות ל״ה משמע בכל האיסורין דילמא אתי לאיתויי ד״א א״צ להסירן אם יצא לרה״ר יע״ש ואפשר ה״ה בתכשיט דילמא אתי לאיתויי אם יצאה א״צ להסירן ולפ״ז יש נ״מ טובא במ״ש המחבר כ״כ איזה חייב חטאת ואיזה פטור אבל אסור דנ״מ טובא לענין שצריך להסירן או לאו:

במקום עמ״א בסי׳ ב׳ אות ז׳. וכ״ש עונג שבת וה״ה י״ט שאין לילך יחף דעונג שבת וי״ט שוין כבסימן תקכ״ט:

אבל עמ״א דוקא כשא״א לו לילך כלל בלי מקל שרי מ״מ פי״ט הט״ו מה״ש יע״ש וע׳ לבוש משמע הטעם דילמא אתי לאיתויי ד״א כיון שאפשר לילך קצת בלא מקל אבל משאוי לא הוי דמ״מ יש בו צורך קצת אבל אנשים חשובים שנושאים מקל רק לכבוד י״ל משאוי הוי אלא דתכשיט הוא ומ״מ איסורא דרבנן איכא והוכיח מד״א דף ס״ג דאמר תכשיטין הן לו ומ״מ אוסר לכתחילה ול״פ מן חיוב חטאת להיתר גמור אלמא תכשיט בידו איסורא איכא ובתוס׳ ס״ב א׳ ד״ה והתניא (ובא״ר ותו״ש כתבו הכא איכא היכרא דידעו לכבוד) ועוד האריך מסי״א וא״ר ותו״ש ליכא כאן מ״ע דידוע שלכבוד נושא ומ״ש כסא עט״ז אות י״ב ומ״ש לכבוד ליכא זילותא דשבת וי״ט צ״ע קצת דא״כ כסא שנוהגין כן מפני הכבוד יהא מותר אף אין רבים צריכין לו עסי׳ תקכ״ב:

אעתיק כאן בקצרה מ״ש בחידושינו שבת ס״ו א׳ מ״ש הר״ב בהג״ה מנעל עץ שרגל נכנס בו שרי וכן פנטי״ש ויש מחמירין משמע רק פנטי״ש ואף אם נאמר אמנעל עץ מ״מ דיעה א׳ בסתם נוהג אף להר״ב כמ״ש באו״ה שלי עי״ד רמ״ב ובאה״ע סי׳ קס״ט סל״א הביא ב׳ דיעות אי חליצתן קיטע כשירה ולמ״ד פסולה ע״כ בבריא שהולך במנעל עץ אפ״ה לר״י אוסר דלאו מנעל הוא ומשאוי או משלפיה דאין מיהדק וכמ״ש הג״א כאן ולמה סתם כאן כדיעה א׳ דמותר:

והנה באה״ע קע״ט סכ״ב בהג״ה עץ ומחופה עור חליצה כשירה ולא ביאר אם בפנים או חוץ ובהג״ה בשבת בפנים ועב״י בשם הריב״ש דחולצין בו היינו בפנים דלא משליף מרגל וזה לפי׳ התוס׳ שבת ס״ה ב׳ דמשלף וחליצה דא״י להלוך כראוי אבל למ״ש רש״י כאן ויבמות ק״ג א׳ לד״מ חשיב מנעל ולרבי יוסי לא חשיב מנעל ומחופה עור בחוץ הוי מנעל ודרך לצאת בשבת וחליצה ותליא בב׳ פירושים וע׳ לבוש כאן בקיטע הטעם משאוי משמע דבעינן עור בחוץ ואגב גררא ב״ש שם כ״א עץ מחופה עור דיעבד בחה״ר כתב ביבמות אף לכתחילה והנה בשבת במחופה עור יוצא לכתחילה ה״ה חליצה וביבמות במשנה תנן עם הני דלכתחילה לא שאין שלו ושמאל בימין יע״ש בגמ׳ ק״ג ב׳ ומ״מ הרא״ש יסבור כחה״ד יע״ש והר״ב שכ׳ מנעל עץ יוצא בשבת ולחלק בין קיטע שאין יוצא שאין עשוי כ״א שלא יראה חסר רגל וכדומה וא״כ מתני׳ דריש מצות חליצה בסנדל עץ אתיא כפשטה ולמה זה מוקי אבות דשמואל ק״ג ב׳ במחופה עור דוקא וכ״פ באה״ע קס״ט סכ״ב בהג״ה באין חולק כלל ובגמ׳ משמע שבת וחליצה דא ודא אחת הוא ומ״ש הר״ב פנטינ״ש אם עץ מחופה עור בפנים הא עץ לבד נמי אם לא פנטינ״ש גרע טפי כעין פנטופלין שלנו וע׳ שו״ת הרשב״א תר״ז וע׳ יבמות ק״ב ב׳ הרא״ש הקשה לרש״י סנדל תפור בפשתן לא גרע מעץ מחופה עור היינו לשיטת רש״י כאן וק״ג דלאו מנעל ע״כ מחופה עור בחוץ קאמר וברש״י יבמות ק״ב ב׳ ד״ה הקיטע פי׳ כמ״ש התוס׳ כאן:

ע׳ יומא ע״ח ב׳ אלא אמר רבא יע״ש היטב יש בו ג׳ שיטות א׳ דעץ מנעל הוא ואסור ביוה״כ ובשבת לר׳ יוסי דמשליף כו׳ אבל שאר מינים שרי ביוה״כ כהני אמוראי דשם ב׳ שיטות בעל המאור דרבא באמת אמר דהני אמוראי שלא כדין עשו ואסור בגמי ושעם דמגין הוא ורבא דנפיק בדיבלא עשבים אין מתקיים ואין מנין ושרי וא״ש קושיית מלחמות יע״ש ויש מקום לשיטה זו יבמות ק״ג א׳ רבא משני כולן ר״מ האי מגין והאי לא מגין ור״מ ל״ד ה״ה רבי יוסי ולאפוקי ריב״נ כמ״ש בחה״ר ושאר מפרשים שם ושיטה שלישית הרי״ף ז״ל ובר״ן ז״ל שם דכ״ע מנעל הוא במחופה עור (בחוץ) ובלא עור עץ נמי לאו מנעול הוא ושרי ביו״כ והנך רואה לרש״י קשה בין לאביי ורבא ביבמות שם שעם למה חולץ ולרז״ה א״ש לרבא עכ״פ ור״מ ל״ד אלא לאפוקי מריב״נ ולרי״ף א״ש רבא ודוקא ר״מ ולא רבי יוסי דסובר בקצוות פליגי לר״מ קיטע בשל עץ בלי עור נמי יוצא סתמא אמר כל דמגין הוי נעל לבד עשבים והיינו דיבלי דרבי יוסי סובר באין מחופה עור לאו מנעל ומחופה עור בחוץ נמי לא דמשלפה ולא חולץ דאין ראוי להלוך דמשלף כמ״ש התוס׳ בשבת ולשיטתיה ע״כ ברייתא בדוקא ר״מ לא רבי יוסי ושעם וגמי נמי מגין ואנפליא של בגד אין מגין וא״ש לרבא משא״כ לאביי קשה וע׳ תוס׳ יבמות ק״ג א׳ ד״ה אנפליא. ושוין ביוה״כ אסור לכ״ע לר״מ בלא מחופה עור דמנעל הוא ולר׳ יוסי במחופה עור בחוץ עכ״פ אסור. וא״ת מנלן דפליגי ר״מ ור״י בתרתי י״ל ממשנה יבמות משמע דמנעל לא מיקרי אלא עור ועכ״פ מחופה עור בעינן וכדכתיבנא:

ובדברי קדשו של הר״ן ז״ל ביומא הקשה איך נפקי בשעם דמשאוי הוא ותי׳ דיומא גרים דכ״ע נפקין הכי ול״ד לקיטע אף דרכו בכך מ״מ כ״ע לא נפקי בהכי וסברא זו מוכח במקשה דאל״כ מה פריך ושוין לר״מ מנעול ולר״י משאוי ביוה״כ והני אמוראי נפקי בביתיה הרמב״ן שם בר״ן ומיהו י״ל דשוין משמע מחד טעמא וע׳ תוס׳ ישנים ביומא וי״ל קושיית׳ לרבא ג״כ לימא כסברת המקשה וביוה״כ כו׳ והבן זה:

עוד יש לראות במ״ש הר״ב בהג״ה כאן סט״ז פסק בבריא שרי בעץ וביומא דפריך ושוין לא ניחא ליה לומר דקיטע חולק ר׳ יוסי ואוסר הא בריא מנעל הוא דמשמע ושוין אקיטע קאי דא״י ביוה״כ וא״ש ומ״מ צ״ע הא בסי׳ תרי״ד פסק דיוצאין בשעם ועץ שרי כל שאין מחופה עור אלמא לאו מנעל מיקרי ונהי ביוה״כ לאו משאוי הוי דיומא גרים כסברת הר״ן ז״ל בשבת למה יוצאין בעץ ושעם וגמי דהוי משאוי אם לא דנימא די״ל בין שבת ליוה״כ דלא כסברת המקשה. ומלשון הש״ע סט״ו דאינו צורך הילוכו משמע דהוי משאוי לא דמשלפי וע׳ לבוש כאן ובתרי״ד דכתב עץ מחופה עור אסור וסיים שעם וגמי מותר לרה״ר ולא כתב עץ שאין מחופה עור שרי תראה כי ג׳ דינים יש עץ מחופה עור לנעו״ל אסור בביתו עץ בלא עור לרה״ר אסור דילטא שלפה ועירוב והוצאת ליוה״כ וגמי ושעם וגמי דמיהדק לרה״ר נמי שרי וזה דלא כלבוש מטעם משאוי אלא שלפה ואפשר תרתי קאמר דמשאוי גם שלפה. והנה סוגיא עמוקה ע׳ לח״מ פ״ג ה״ז העיר מפכ״ה דכלים ריב״נ ובירושל׳ יבמות (ד״ב) האריך שם. ע״כ העתקתי מחידושי: מ״ש המ״א בשם הרמב״ן ז״ל הקיטע ואנקממין פטור פי״ט הט״ו מה״ש ובלבוש כתב אנקטמין משאוי וכן בסט״ו מנעל משאוי וי״ל שלא הוציא כדרך המוציאין ע׳ אות כ״ט אי״ה מזה:

סומא עמ״א או דהוי משאוי או דילמא אתי לאיתויי ד״א ברה״ר עמ״ש באורך באות כ״ז:

וכבלים עמ״א עב״י. מ״ש המחבר באנקטמין כתב הלבוש דמשאוי הם וא״ר אות ל״ז כתב דבר״מ ז״ל פי״ט מה״ש הט״ו אם יצאו פטורים י״ל דלא הוציא כדרך המוציאין ומ״מ משאוי הוי ופטור אבל אסור. עמ״ש באות כ״ז מזה וכאן אין להאריך:

בשק עמ״א:

אסור עמ״א ואי״ה יבואר:

אינם עמ״א שבת ס״ז א׳ פירש״י ב׳ פירושים מיחזי כיוהרא ולכך לר״ש ב״י בני מלכים לא מיחזי כיוהרא ולא קיי״ל כר״ש כמ׳ש הב״י מש״ה דוקא בארנו בכסותו ולפי מ״ש בש״ט לר״ת ומרמב״ם תכשיט לאיש לא חיישינן דמחוי א״כ נימא כאן פי׳ הב׳ ברש״י דחידוש מיחזי אלא רק פי׳ א׳ דיוהרא וחייכי עליה והביא תוס׳ שם ד״ה בני. ופי׳ דבריהם דלר״ש כל ישראל בני מלכים אף אין אריג שרי דלא מחייכי אבל למ״ד דלא כר״ש אין אריג דילמא מחייכי וישמע אביו ויעבור ד״א ולפ״ז בני מלכים אף אין אריג שרי דלא מיחזי כיוהרא וגם אין חידוש אצלם אלא די״ל דלא פלוג רבנן משום רובא דאיסורין כמו בקטלא אף אשה חשובה אסורה וע׳ שבת נ״ט א׳ ובר״ן כאן. ובלבוש כתב שגם הבנים יש להם שחץ ומשלפי ומחווי לכאורה היינו קטנים משא״כ איש גדול אין שוחץ וקשה דא״כ ליכא איסורא דלא ספינן ליה בידים מידי דאיסורא וכמ״ש התוס׳. וע׳ ה״מ ותו״ש בזה ובחידושינו כתבנו עוד מזה ועב״ח יע״ש ואין להאריך וגזירה לא הוי כמאכילו בידים ע׳ אות ל״ה:

שדרכו עמ״א לכאורה הוציא זה מתוס׳ שבת נ״ח א׳ ד״ה הב״ע דמחי דיעבד בחותם בכסותו במתכות אף אריג אסור אטו אין אריג וזוג עבד לנוי הוא לא הטריחו חז״ל לחתוך מכל הבגדים כו׳ ודבר שאין דרכו בכך אף משאוי הוי ברה״ר וצריך להסירם משא״כ משום גזירה גדיל כ״ה באפשר אי שייך ביה ובסל״ז גונאטי״ש בתפרם לבגד לא גזור אטו שאין אריג דצורך מלבוש הוא או שאר תירוצים ואי״ה בסי׳ ש״ד ס״א בהג״ה ועט״ז אות ב׳ יבואר עוד:

מחובר עמ״א ובא״ר מ״ב דעגולים ירוקים אין ממשמש בהו דמתירא שמא יפסיק משא״כ פציל״ט ממשמש בה לקנח האף אי לא תפור דילמא מפסקא בקשר אם לא מחובר היטב ועט״ז אות י״ד קש״ר משמע דמהני קשר קיימא כה״ג והמ״א השמיט קשר אפי׳ חיבור אסור דהתנור אפשר בטל לפציל״ט ובסל״ז מהני קשירה קיימא בגונאטי״ש דלאו משאוי היא צ״ל כן דבטילים ג״כ לבגד יותר מפציל״ט וז״א דבתי ידים חשובים יותר מפצילט וצ״ע קצת:

ואין עמ״א דוקא בקטנים וכמאכילו בידים ועא״ר מ״ג ולהאכילו איסור בידים אף דרבנן אסור כבסימן שמ״ג וע״ש בזה ע׳ אות ל״ד ומ״מ צ״ע דכלי שיר נמי גזירה ועמ״ש בפתיחה כוללת אי״ה מזה:

לכל אדם עמ״א דהמחאות הקמיע תולין יותר ממזלא דגברא ואף ריפא אדם א׳ ג״פ אגרת זו איתמחי ואף חולה אחר מאותו חולי יכול לישא אותה משא״כ ג׳ אגרות לחד גברא ע״כ מזלא דרופא או דחולה הוי בעיא דלא איפשיטא:

ב׳ המחאות עמ״א כה״ג אף אם נאבד המחאה א׳ נשאר המחאה הב׳ כמ״ש באות ל״ח והציור לקוח מתו׳ ס״א ד״ה תלתא קמיע ובמהרש״א ז״ל שם אם נאמר דלחד גברא נמי איתמחי גברא כבעיא דר״פ א״כ ליתא להאי ציור דכבר איתמחי גברא ובחידושינו כתבנו ציור אחר כתב שלש איגרות מלחש אחד ותלאן שנים ראובן ושמעון שני פעמים ואח״כ תלאן שלש כאחד בראובן ושמעון לוי והועילו כאחד דאיתמחי גברא והמחאות ב׳ הראשונים כאחד יע״ש ואין להאריך כאן:

לא עמ״א ומ״ש הר״ב תלינן בהמחאת גברא שבאה תחילה ואם המחה קמיע תחילה כתב איגרת א׳ וריפא ג״פ ואח״כ עוד שני אגרות וריפא לשני ב״א פשיטא דאיתמחי קמיע ואיתמחי גברא לכל איגרות ואם אבד המחאת גברא נשאר קמיע א׳ בהמחאתה ואם תלה קמיע א׳ בג׳ פעמים ולא הועילה י״ל דאבד ג״כ המחאת גברא עתה דהא אגרת שריפא ג״פ אבד המזל אמרינן דכ״ש דהמחאת גברא לא תועיל וצ״ע בזה:

לא עמ״א דאף אותו חולה שנתרפא ג״פ אסור לצאת בו בקמיע זו עוד אם נחלה עוד די״ל דאיתרע מזליה השתא וצ״ע קצת ובחידושינו הארכנו בסוגיא זו קצת:

של כתב עמ״א שצריך להסירן כשנכנס לבית הכסא כבס״ז אות י״ב ובחולה שיש סכנה אין לך דבר כו׳ ובאין סכנה אף שהקמיע תחת הבגדים מכוסה אסור לפנות בהם ודוקא בתפילין בידו מכוסה בגדים שרי הא על גופו אף מכוסה בגדים אסור ע׳ סי׳ מ״ג מ״א א׳ ובי״ד סי׳ רפ״ב ס״ו מיירי באין סכנה וע׳ בחידושינו:

וגם עמ״א הראה לסעיף כ״ב אות ל״א וכללא הוא כל שהוא חשוב ואין מבטלו אף עשוי להגין שלא יצער אותו משאוי הוי וסמרטוט שע״ג מכה או מי שחתך אצבעו יכול לכרוך עליו סמרטוט כבסעיף נ״א במ״א ס״ב דלא חשיב אבל חוט ומשיחה אם אין מרפא חשיב הוא ואין מבטל והוי משאוי ומ״מ קשה מצנפת בסנ״א גם בסעיף י״ג שלא יכאב ואפשר סמרטוט אלא במ״א אות כ״ג משמע פציל״ט על ראשו להגין שלא יצער הגשם שרי אף דחשוב הוא ואין מבטל ועא״ר נ״א ופ״ה ובגמ׳ ס״ח לעביד חספא ולא הקשה איך שרי לצאת י״ל דחספא בטיל ודאי אלא דהיה להקשות דמטבע איך שרי עא״ר ובגמ׳ מסיק כולהו מעלי ופירש״י בהדדי משמע חיסר אחד אין מעלה כלל ואסור להב״ח ומ״א אבל בירושלמי ר״א רבא בר ממל אפילו טס כסף משמע להשוות עם בבלי דכולהו מעלי יותר ואורחיה בכך ה״ח חדא מינייהו נמי מעלי ובתוס׳ ד״ה ליעבד משמע דוקא צורת סלע והט״ז פסקו כרש״י ושם בירושלמי פדוגר״ה וברש״י מכה בפרסת הרגל וע׳ סי׳ ש״ג סכ״ב הביאו התו״ש כאן דצריך לקשור מע״ש דהוי מוקצה ומיהו אם קשר פ״א בחול קושר בשבת לכתחילה ורפואה כיון דאי מוכח שיאמרו להגין שלא ינגף אפשר שרי ואי״ה יבואר עוד לקמן סי׳ שכ״ח ועב״י כאן ובשי״ב ס״ח ולפ״ז אותן שיש להם על היד אפטו״ר וכורכין סמרטוטין שרי אבל לשום עליהם טס נחושת וכ״ש כסף י״ל דאסור לצאת לרה״ר בהם כי חשוב הוא ולא בטל ובטור י״ל וגם יש בו משום רפואה לרבותא אפ״ה מותר לכתחילה להשים בשבת אם יחדה לכך מע״ש דליכא למיגזר שחיקת סימנים דאין ניכר ושאר תירוצים:

על עמ״א כל להתנאות אין בו משום משא כבסעיף ל״א וכאן האיסור דילמא משתליף ואתי לאיתויי ד״א ברה״ר וע׳ ט״ז אות כ״ז פנטינש שאין דרך לילך יחף ברה״ר ליכא למיחש ה״ה אותן שו״ל מנטי״ל שתולין על כתפיהם י״ל דשרי דליכא למיחש דילמא משתליף במקום שמקפידין שלא לילך בלא זה ברה״ר:

סביב עמ״א ע׳ אות מ״ז כתב שדרכו כך הוי מלבוש ועט״ז אות י״ט. והיוצא בשבת בטלית עם ציצית מקופל על כתיפיו ב׳ ציצית מימין וב׳ משמאל אפשר אף במקום שדרכם לצאת כן בחול אסור בשבת דנהי משאוי לא הוי שדרכן במקום ההוא בחול כן מ״מ לענין ציצית אין יוצא כה״ג דבעינן אשר תכסה בה גופו וכל שאין מכסה גופו אפשר אף במקום שמכסין לפעמים כך לא מהני בציצית וחייב חטאת משום ציצית התלוין בה ואין בטילים וע׳ של״ה ובסי׳ י״ג במ״א ס״ו ב״ד וע׳ שו״ת מ״ב סי׳ מ״ח ובשכנה״ג בהגהות הב״י אות ט״ו ועסי׳ ח׳ וצ״ע:

ומוציא עמ״א כשמוציא ידיו שרי וכשאין מוציא כמו מענטליק של נשים או שו״ל מנטי״ל אשכנזים אסור להגביהם דלאו דרך מלבוש וסיים דאף המחבר לא התיר אלא להגביה קצת בידו מאחוריו אבל לעשות כמרזב אסור אף שמוציא ידיו וכשאין מוציא ידיו אף להגביה קצת אפשר אסור ועט״ז אות י״ט וצ״ד:

היוצא עמ״א כל שלא הוציא כדרך המוציאין דהיינו לשאת אצלו מעות בין בשרו לבגדו שרי בשעת הסכנה ומשום פסידא ובידו אסור די שחיוב חטאת ועט״ז אות כ״ג ועא״ר אות נ״ט לדידן דלית לן רה״ר אפשר להתיר אף בידו וכ״ש בצרור בסדינו אם א״א בע״א דאדם בהול על ממונו ואי לא שרית אתי לתפורי ולהטמין בקרקע ויעבור איסור תורה יע״ש וע׳ סי׳ של״ד ורס״ו יע״ש עמ״ש אי״ה באות שאח״ז:

במקום עמ״א אף לדידן דלית רה״ר דוקא תפורים או לשאת בין בשרו לבגדו דהוי הוצאה כלאחר יד הא צרורים בסדין וכ״ש בידו אסור אף במקום פסידא וכרמלית אפ״ה אסור וע׳ סי׳ של״ד במ״א אות ג׳:

בסודר עמ״א דיש הפרש בין טלית לסודר והכל לפי הזמן והמקום אם דרך לבישתו בכך שרי ועמ״ש באות מ״ג מזה לענין טלית של ציצית בזה יע״ש:

לבדים עמ״א הר״מ ז״ל פי״ט מה״ש הי״ז ומ״ש מונחים על ראשן דרך מלבוש ע׳ מ״א אות כ״ג:

בב׳ מלבושים עמ״א ולפ״ז אותן שלא״ף מנטי״ל שתפור בו המיינו אם רוצה לחגור חגורה על השלא״ף מנטי״ל יתיר המיינו התפור בו ולא הוי משאוי כי בטל הוא לבגד משא״כ אם יחגור בשניהם הוי החגורה משאוי וזה פשוט עמ״ש בט״ז כ״ה אי״ה מזה:

שיתפרם עמ״א כבסי׳ ש״ג סי״ח דבכרמלית לא גזרו דהוי גזירה לגזירה ומ״מ ראוי לאסור וא״כ בארבי״ל אף שיש רצועה שמכניס בה היד אסור דמ״מ כיון שתלוי כך הוי משאוי ועט״ז אות כ״ו דבהענטשי״ך י״ל דבטל דהוי כבית יד ארוך משא״כ כאן בארביל תלוי על ידו ודאי אסור אף ברצועה:

כובע עמ״א על המחבר קשה קצת למה השמיט התנאי דמיהדק לפי׳ ר״ח ור״ת ובר״מ מבואר בזה דוקא קשה הרבה הא בריט״ל שלנו אף חדש שרי דכופף קצת ובט״ז אות כ״ז פירשתיו. גם לענין חוץ לעירוב וע׳ אות נ״ב ואי״ה שם יבואר:

בכובע עמ״א תירץ בזה קושיית הט״ז אות כ״ז דכאן מיירי באין טפח וא״צ לומר שהיה עליו בע״ש וכופה לא הוזכר בהמחבר בסעיף מ״ם כמש״ל אות נו״ן לכן תי׳ טפח ועשו״ת משאת בנימין סי׳ ב׳ בהגהות שבסוף הספר יע״ש ומ״מ בריט״ל שלנו כ״פ חזינן דנושאים בידיהם ודאי דקשה איך מותר לצאת חוץ לעירוב עט״ז:

ולא עמ״א עסי׳ י״א במ״א א׳ דבזמן הזה לא חיישי׳ לקמיע ואף אין רצועות עכ״פ מחשיך עליהם כמו בהיו רבים שלא בסכנה מחשיך עליהם ועב״ח דאם אין קשורות עניבה אי אפשר בתפילין ועסי׳ ל״ב דקשר תפילין דלי״ת ויו״ד משמע ג״כ הלמ״מ עב״י שם ומעכב וכל שאין קשר דלי״ת ויו״ד לא ילבשנו כל שפסול בחול תו הוי משאוי וה״ה אם רצועה אין מעובד לשמן או אין שחורות כל שפסול תו לא הוי מלבוש ופשוט הוא:

והוי יודע דיש לספק המוציא תפילין דר״ת שיש בו ספק דאין מברכין עליהם כ״א אתפילין דרש״י א״כ ברה״ר למ״ד יש רה״ר האידנא י״ל דלא התירו לו לעבור הוצאה והעברה ד״ת ללבוש זוג זוג די״ל ספק תורה לחומרא ולמ״ד כל ספק תורה דרבנן הוא י״ל ל״ג בתפילין וי״ל היכא דיש לתא ד״ת לא התירו וצ״ע:

זוג עמ״א בריש המוצא תפילין יע״ש מ״ש אשה אסורה להכניס תפילין כ״מ בשבת ס״ב א׳ דא׳ איש ואשה כר״מ דלילה ושבת זמן תפילין ולדידן מ״ע שהז״ג נשים פטורות אסורות דעם בפני עצמן הם ולמ״ד דלית לן רה״ר י״ל דשרי אף אשה משום בזיון תפילין וכמ״ש התוס׳ שם ד״ה כל דהוצאה כלאחר יד י״ל דיכול לבוא לידי חיוב חטאת משא״כ השתא דלית רה״ר וע׳ בחה״ר שם דהוצאה כלאחר יד אפילו טובא נמי י״ל לדידן באשה אפילו טובא נמי ובאיש ב׳ מקום יש בראש לא הוי כלאחר יד וצ״ע ובחידושי כתבתי מזה ומ״ש בטלית מצוייצת חייבת חטאת דהוי דרך הוצאה בכך להוציא משא על כתיפה או לבוש בו משא״כ טבעת על אצבעו בחותם אי לאו דנותן איש לאשה לא הוי דרך הוצאה ועתו״ש ולמ״ש א״ש והיינו טלית של מצוה שאין לובשין כ״א בבה״כ אבל ליי״ב סרדק״ל שמלבוש גמור לאיש מותרת אשה לצאת בו והיינו בלא ציצית ובא״ר אות ע״ה משמע אף בציצית וי״ל כיון דלאיש לא הוי משוי הציצית בטילין הם נוי לבגד ואף אשה שריא ומ״מ קשה אי מלבוש גמור שרי לאשה מה מקשה שם משק רועים דמלבוש גמור לרועים משא״כ תפילין לאיש לאו מלבוש גמור ועי״ד קס״ב (ט״ס וצ״ל קפ״ב) ומדהראה לשם משמע דוקא באופן שמותר לה לצאת להגן מפני החמה וכדומה הא אם אסורה לצאת חייבת ג״כ משום שבת דהוי משאוי ואין מלבוש לה ונפשוט מספק שכתבנו בסי׳ י״ג וכאן בט״ז לבוש כלאים דחייב חטאת ועדיין צ״ע וטומטום ואנדרוגינוס אסורים לצאת בשבת בטלית מצוייצת דהציצית חשובי ואין בטלים ושמא נקיבה הם ופטורים והוי משאוי וכ״ז למ״ד יש לנו רשות הרבים ואי״ה בסי׳ שמ״ה יבואר זה ועסי׳ י״ג וכאן אין להאריך ועי״ד קפ״ב לענין לבוש הנשים בטומטום ואנדרוגינוס וה״ה טבעת כה״ג וצ״ע:

ולא ישטחם עמ״א ועתו״ש ומשמע בגדים שנשרו במים מותר ללובשן וע׳ אות נ״ח ושם יבואר אי״ה וכאן אין להאריך ועא״ר אות ט״ז:

ואפילו עמ״א ועט״ז אות כ״ח ועי״ד סימן י״ב והיכא שהרואה אומר לנקר חצירו יע״ש בזה:

סמוך לאש עמ״א דכה״ג יש איסור תורה וע׳ אות נ״ה ועא״ר אות ע״ז מ״ש דגם בשרייה מועטת יש לחוש הרואה ובסי׳ ש״ג אין מכוין לכיבוס יע״ש בזה:

ואסור עמ״א וכ״ה בב״י בשם הר״ן ז״ל דבא״ר אות פ׳ דלא כ״כ הר״ן ז״ל וצ״ע ונתן שם טעם כיון דמעט הם המים לא אתי לידי סחיטה משא״כ בגדים השרוים במים דיש מים הרבה ובאות פ״ג תמה על המ״א במ״ש דעכשיו אפשר בלא רחיצה ומ״מ הא צריך לרחוץ ידיהם ולהסתפג כמ״ש הלבוש יע״ש והמ״א אפשר סובר דודאי מעט סיפוג ממים שעל ידיו ל״ש בהו סחיטה וא״כ מי שרוחץ עתה בנהר או טבילת מצוה בשבת אסור להסתפג אלא כיון דלא גזרו בימי הש״ס בזה גם עתה אין לחוש ועסי׳ ש״ב ס״י:

שלא עמ״א היינו אף בעודו בנהר אסור להוציא ידיו חוץ למים ביש שיעור הוצאה בכרמלית ועסי׳ שכ״ו ס״ו לענין מים שע״ג ואי״ה שם יבואר:

בעלי חטטין עמ״א עב״י בזה ובש״ג דלא הוי משאוי בכך:

או עמ״א ברנ״ט ע״ש (ט״ס רצ״ט) ובש״ח סכ״ד דל״ד יצא ה״ה ישב בהן בביתו וי״א במחשבה סגי יע״ש ועב״י כאן:

הכרוכים עמ״א עמ״ש באות מ״א ועט״ז אות כ״ט ועיין אות פ״ה מזה יע״ש ויתר הדברים יבוארו אי״ה בט״ז סוף הסימן יע״ש: